פסטיבל ונציה: עומד בציפיות

עם סרטים טובים, כוכבים גדולים ואווירה יוצאת מן הכלל, אין ספק שסוף השבוע הראשון של פסטיבל ונציה עמד בציפיות הגבוהות והכמעט בלתי אפשריות שהוא יצר לעצמו. 

את מרבית ההיסטריה בקרב הקהל הרב שהתגודד מחוץ לאולמות ההקרנה חוללו ריאן גוסלינג, שמגלם את האסטרונאוט ניל ארמסטרונג ב"האדם הראשון", שפתח את הפסטיבל, וליידי גאגא ובראדלי קופר, שמככבים בצוותא ברימייק השלישי במספר ל"כוכב נולד" (שאותו קופר גם ביים). 

עם זאת, את הזיקוקים הקולנועיים סיפקו הבמאי המקסיקני אלפונסו קוארון ("הילדים של מחר") שאחראי ל"רומא", הטוב בסרטי התחרות עד עתה; הבמאי היווני יורגוס לנתימוס ("להרוג אייל קדוש") שהגיש את הסרט המהנה ביותר והנגיש ביותר בקריירה שלו עם הקומדיה התקופתית "המועדפת"; והבמאי האיטלקי לוקה גואדנינו שהגיע לתחרות עם רימייק מופתי ומסויט לסרט האימה הקלאסי "סוספיריה".

סרטו של קוארון הוא סרט אישי מאוד שמצולם בשחור־לבן ושלכאורה מסמל חזרה לשורשים של "ואת אמא שלך גם" (אחרי ההישגים הטכניים המרשימים שאותם הציג בסרטו הקודם, שובר הקופות "כוח משיכה", שגם הביא לו את אוסקר הבמאי הטוב ביותר). אך ככל שהסרט מתפתח, כך גם מתבררת מידת השאפתנות של היוצר המוכשר הזה, שמגולל כאן מעשייה אנושית מרגשת, פוליטית ורבת עוצמה על אודות משפחה מהמעמד הבינוני־גבוה במקסיקו סיטי של ראשית שנות ה־70. הסיפור הסמי־אוטוביוגרפי, שמובא מנקודת המבט של אחת מעוזרות הבית של המשפחה, מכיל כמה וכמה סיקוונסים מורכבים ומרהיבים, ומשמש כמחווה כנה ואוהבת לנשים שגידלו את קוארון. האם זהו סרטו הטוב ביותר עד כה? נראה לי שכן.

הפמיניזם גלש גם אל תוך "המועדפת", סרטו השנון, החומצי והמשעשע של לנתימוס, שמתרחש בראשית המאה ה־18, ושמתאר את היריבות המרה וחסרת המעצורים שמתפתחת בין שתי בנות דודות אצילות (רייצ'ל וויז ואמה סטון) הנלחמות על חיבתה של המלכה אן (אוליביה קולמן). בניגוד לסרטיו הקודמים והלא פשוטים לעיכול, בפעם הזאת לנתימוס אינו מתבייש לבדר, והתוצאה – ששואבת השראה לא מבוטלת מסרטים כמו "יחסים מסוכנים" ו"חוזה השרטט" - מענגת ומוצלחת (גם אם טיפ־טיפה ארוכה מדי).

גם "סוספיריה" הוא סרט מענג – אך מסיבות אחרות לחלוטין. בהתבסס על סרטו של בן ארצו, אייקון האימה דריו ארג'נטו, לוקה גואדנינו יצר כאן את אחד מזוועתוני הארט־האוס המרשימים והמסחררים של העשור האחרון. עובדה שהופכת לעוד יותר מרשימה כאשר לוקחים בחשבון שסרטו הקודם היה הדרמה הרומנטית ההומוסקסואלית העדינה "קרא לי בשמך". דקוטה ג'ונסון ("חמישים גוונים של אפור") מגלמת רקדנית אמריקנית צעירה שמגיעה לברלין המערבית כדי להצטרף לקבוצת מחול ידועה, רק כדי להיסחף אל תוך כת אפלה ורצחנית של מכשפות. טילדה סווינטון, שמגלמת את הכוריאוגרפית הראשית של הקבוצה - פשוט מושלמת, ובכלל, מדובר בסרט ז'אנר חסר חולשות שמקומו בפנתיאון האימה המודרני מובטח.

סרט מוצלח נוסף שהוקרן בימיו הראשונים של הפסטיבל הוא "הבלדה על באסטר סקראגס" של האחים יואל ואיתן כהן. הסרט מאגד שישה סיפורים מקאבריים קצרים (ולא אחידים ברמתם) שמתרחשים כולם במערב הפרוע. גם "Peterloo", האפוס התקופתי הדידקטי של הבמאי האנגלי המהולל מייק לי ("וירה דרייק", "סודות ושקרים"), שעוסק בטבח שבוצע במנצ'סטר ב־1819 במהלך הפגנה גדולה נגד מדיניותה הכלכלית של הממשלה, מעניין וראוי לצפייה. למרות שממש לא מדובר באחד מסרטיו המצטיינים.

"האדם הראשון", לעומת זאת, שמביא את הסיפור שמאחורי הנחיתה על הירח (ושיוקרן בפסטיבל חיפה הקרוב), הוא שיעור היסטוריה פטריוטי ומעט שמאלצי שמתפקד כפריקוול ל"אפולו 13" של רון האוורד. הדבר אינו מאוד מפתיע כאשר לוקחים בחשבון שסטיבן שפילברג נמנה על מפיקי הסרט ושג'וש סינגר, התסריטאי של "העיתון" (סרטו האחד לפני אחרון של ספילברג) כתב גם את הסרט הזה. אבל מה לעשות ש"וויפלאש" ו"לה לה לנד" יצרו תקווה שהבמאי דמיאן שאזל יילך לכיוון קצת יותר מעניין והרפתקני מזה?

"כוכב נולד", לעומת זאת, אמנם הוציא את המבקרים מגדרם (וסחט לא פחות מחמישה כוכבים מהמבקר הבדרך כלל קשוח של "הגרדיאן"), אך לדעתו של כותב שורות אלה, מדובר בלא יותר מאגדה הוליוודית מלודרמטית וסתמית שכוללת כמה וכמה סצנות לא אמינות, ואפילו מביכות. בראדלי קופר מגלם כוכב קאנטרי דועך ואלכוהוליסט, וליידי גאגא, בהופעה הקולנועית הראשונה (והלא רעה) שלה, מגלמת את הזמרת האלמונית שכובשת את לבו ושהופכת לבת טיפוחיו. בשורה התחתונה, מדובר ביצירה לא סוחפת ולא מרגשת שמתהדרת בשירים מקוריים גנריים ובבימוי חסר ייחוד. "כוכב נולד" יצליח כנראה בקופות, אבל הוא בינוני בכל רמ"ח איבריו. אל תאמינו להייפ.

 

 

 

 

 

 

 

   

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו