"המאבק להעלאת יהודי בריה"מ איחד את יהדות אמריקה יותר מכל דבר אחר"

גל בקרמן זוכר עד היום את המשפט שאמרו לו כשפנה לפני כמה שנים למו"לים בישראל וביקש לתרגם ולפרסם בעברית את ספרו על המאבק היהודי הגדול של המחצית השנייה של המאה העשרים, לשחרור יהודי בריה"מ. 

בארה"ב ראה הספר אור ב־2010 בהוצאה נחשבת והפך להצלחה גדולה, אבל בישראל שמע בקרמן, עיתונאי מוערך וכיום עורך בכיר ב"ניו יורק טיימס בוק ריוויו", מוסף הספרים החשוב בעולם (שמשתדל, לדבריו, לחשוף בכל כוחו ספרות ישראלית וספרים בנושאים יהודיים לקהל אמריקני), תשובה שלילית נחרצת. "רציתי שהסיפור יהיה מוכר בארץ", הוא מספר, "אבל המו"לים דחו אותו. שמעתי מהם ש'הרוסים לא מעניינים את הישראלים', וזה נראה לי אבסורדי".

עברו שמונה שנים, והודות לתמיכה של קרן משפחת רודרמן ראה הספר "כשיבואו לקחתנו לא נהיה שם" בכל זאת אור בעברית, בהוצאה משותפת של מכון בן־גוריון לחקר ישראל והציונות באוניברסיטת בן־גוריון ואוניברסיטת חיפה, כחלק מסדרת ספרים על יהדות ארה"ב. בקרמן מגולל את הסיפור בכישרון ספרותי של ממש, בלי לגרוע מהתוקף המחקרי. עבודת המחקר שנעשתה על ידיו כללה מאות ראיונות עם המעורבים בדבר מכל הצדדים, לצד נבירה ממושכת במסמכים סובייטיים שעלו מהמחשכים אחרי התמוטטות בריה"מ. 

בעצם, עבודתו של בקרמן רחבת יריעה אף יותר ממה שמרמזת כותרת המשנה שלה - "המאבק האפי להצלת יהודי בריה"מ". מדובר במחקר חוצה יבשות, והתיאור של המאבק היהודי ההרואי בתוך בריה"מ לא נופל מתיאור ההתגייסות מצד יהדות ארה"ב לטובת אחיהם באימפריה הסובייטית. גם מקומם של הגיבורים האחרים לא נפקד ובקרמן מפגיש אותנו, למשל, עם מייקל שרבורן - יהודי לונדוני שקט שהיה לבורג חשוב ביותר בתנועה למען שחרור יהודי בריה"מ. 

אותו שרבורן למד רוסית כדי שיוכל לדבר בטלפון עם מסורבי העלייה, לקבל מהם מידע על מצבם ועל מצב יהודים אחרים בבריה"מ ולהפיץ אותו הלאה, בין היתר לשגרירות ישראל בבריטניה. הפעילות הזאת השתלטה על חייו עד כדי ש"כמה מהמרכזנים הרוסים כבר הכירו את קולו", מספר בקרמן. "שרבורן דיבר עם מסורבי העלייה בכל לילה", הוא ממשיך, "לפעמים אפילו שש פעמים בלילה אחד. התפלאתי לגלות שהוא זה שטבע את המונח 'מסורב' (refusenik), שבו החלו להשתמש כולם כדי לתאר את מי שבקשתו לצאת מבריה"מ לישראל סורבה על ידי השלטונות הסובייטיים".

 

מכה מכאיבה לקרמלין

כבר בשנות השישים, כעשרים שנה אחרי שהיהודים בארה"ב לא עשו מספיק להצלת אחיהם באירופה, קבוצות קטנות של יהודים, במיוחד כאלה שהושפעו מרעיונותיו של זאב ז'בוטינסקי, ביכו את המחדל של יהודי ארה"ב בשנות השלושים והארבעים ומייד שאלו את עצמם: האם ננהג כמו קודמינו, או נאזור אומץ ולא נחריש? קבוצות אלה, שבחרו לא לשתוק, התחילו להתארגן. 

כך קמו, בין היתר, "ועידת קליבלנד לאנטישמיות הסובייטית" של לו רוזנבלום ו"מאבק הסטודנטים למען יהודי בריה"מ" של יעקב בירנבאום, שפעיליהם פרסמו עלונים ומודעות בעיתונים כדי להביא את מצוקת היהודים הסובייטים לדעת הקהל. לאט־לאט, העמידה המוסרית של הבודדים סחפה ארגונים גדולים יותר וגם פוליטיקאים, יהודים ולא יהודים. 

עם זאת, בקהילה היהודית הגדולה והחזקה בעולם התנהל מאבק לא פשוט. הממסד היהודי ביקש לא להרגיז את בריה"מ, וגם לא להכביד על הממשל האמריקני בבקשות שנגעו, כביכול, לאג'נדה יהודית צרה. מולם ניצבו צעירים לוחמניים שדרשו מחאה קולנית ומעשים. בימים האחרונים של דצמבר 1969 פרצו פעילי "הליגה להגנת היהודים", שייסד הרב מאיר כהנא, למשרדי השלוחות הסובייטיות בניו יורק (סוכנות הידיעות טא"ס, חברת התעופה "איירופלוט" וחברת התיירות "אינטוריסט"). 

 

הפגנה של יהודי ארה"ב // צילום: GettyImages

 

קבוצה אחרת התפרצה למסלול הנחיתה בשדה התעופה קנדי וריססה על מטוס סובייטי באותיות ענק את הכתובת "עם ישראל חי". מאז לא הפסיקו אנשי כהנא לרדוף כל סממן ונציג של בריה"מ באמריקה, למשל להציק לאמנים סובייטים שהגיעו להופיע בניו יורק. "אחד התעלולים החביבים עליהם היה לכתוב את מספר הטלפון של המשלחת הסובייטית על קירות בתי שימוש ציבוריים", כותב בקרמן, "כשמתחתיו הכתובת 'רוצה לבלות? התקשר לסוניה'. במקביל, מטעני צינור החלו להתפוצץ בנציגויות הרשמיות של האימפריה האדומה והאלימות והפרובוקטיביות הצליחו להסב את תשומת הלב לגורל יהודי בריה"מ, שלא עניינו לפני כן איש.

בקרמן קובע שלרב כהנא ולאנשיו היה תפקיד חשוב. "לפניו, פעילי התנועה לשחרור יהודי בריה"מ היו נחמדים מדי", הוא כותב, "ופתאום מגיע מישהו שלא נרתע מפעולות קיצוניות, בדומה לתנועות אחרות שהתפרסמו באותה עת, כמו הפנתרים השחורים. 

"כהנא העלה את היהודים הסובייטים לעמודים הראשיים של העיתונים. בנוסף, אחרי משפטי לנינגרד, שהתקיימו בעקבות הניסיון הנואש של קבוצת מסורבי עלייה לחטוף מטוס בבריה"מ ולהימלט בו, ולאחר שהעולם חזה בנחישות היהודים הסובייטים, שלא פחדו אפילו מגזר דין מוות, כולם הרגישו שלא מספיק להוציא עוד הצהרה נטולת שיניים או עוד גינוי בלשון רפה. גם בארה"ב היה צורך בתגובה הולמת ונואשת באותה מידה, שתבטא את מה שהיהודים הרגישו. האיומים והמעשים של כהנא ייצרו אותה, מה שהכריח גם את הממסד היהודי להעלות את עוצמת המחאה ולהגביר את הלחץ".

עם זאת, בקרמן מסביר שהתנועה לשחרור יהודי בריה"מ לא היתה תנועה ימנית. "היא איחדה את כל הזרמים של יהדות ארה"ב ומשכה אליה גם רבים מהשמאל", הוא אומר, "שתמכו במטרותיה מתוך הדאגה לזכויות האדם. התנועה הצליחה לגשר בין ימין לשמאל באופן שרק נושאים מעטים יכלו לעשות".

בשנת 1972 הטילו השלטונות הסובייטיים גזרה חדשה - מי שביקש להגר מהמדינה היה צריך לשלם לקופתה סכומי עתק על ההשכלה שקיבל, בהתאם למספר שנות הלימוד. היה ברור שהממשל הקומוניסטי מתייחס ליהודים כאל בני ערובה. הדבר עורר גל זעם בארה"ב, ובקרמן מביא רק כמה מצורות התגובה המגוונות והיצירתיות של היהודים האמריקנים. מה למשל? קבוצת מפגינים, בראשם נשיאי הרבעים מנהטן וברונקס, "כבשה" אי זעיר באיסט ריבר מול בניין האו"ם ושינתה את שמו ל"אי החירות של יהודי בריה"מ"; בעיתון "לוס אנג'לס טיימס" פורסמה הקריקטורה שהשוותה בין אסירים במחנה ריכוז נאצי לבין היהודים האסורים בבריה"מ; ואילו הרב כהנא איים שארגונו יחטוף דיפלומטים סובייטים וידרוש תמורתם כופר - מידה כנגד מידה על מה שמעולל הקרמלין ליהודים. 

עם כל הכבוד לפעולות האלה, עבור הדוב הרוסי הן לא היו יותר מעקיצות יתוש. המאבק הצליח להסב נזק של ממש לבריה"מ רק כאשר מקורביהם היהודים של הסנאטור הנרי ג'קסון העלו רעיון להתנות צעדי הפשרה כלפי המשטר הסובייטי, כמו הענקת המעמד של "המדינה המועדפת לסחר" והעמדת אשראי לרכישת מוצרים אמריקניים, ביציאה חופשית של היהודים מבריה"מ. ההתניה הזאת, שנודעה ברבים כ"תיקון ג'קסון־ואניק", הכאיבה מאוד לקרמלין. התיקון עבר, במה שבקרמן מגדיר כ"ניצחון ליהודי אמריקה לא רק על ממשל ניקסון, אלא גם על היסודות הסתגלניים שבתוכם". 

מזכיר המדינה קיסינג'ר, שהתנגד לתיקון על אף היותו יהודי, נאלץ לנסוע הלוך־חזור בין וושינגטון למוסקבה בניסיון להגיע לפשרה בעניין מספר היהודים שיורשו לעלות לישראל בכל שנה. הסובייטים הציעו 45 אלף אשרות יציאה בשנה, אולם הסנאטור ג'קסון דרש 100 אלף. אחרי שהצדדים הסכימו על 60 אלף אשרות בשנה, סיכום שאחדים מקרב היהודים האמריקנים הגדירו כ"משהו שמשתווה בחשיבות למלחמת ששת הימים" ויוזמי התיקון התכוננו לחגוג את ניצחונם, הגיע הפיצוץ. 

ייתכן שברז'נייב וחבורתו נפגעו מכך שהוויתור שלהם דלף והפך לפומבי. גאוותם של רודני בריה"מ לא יכלה לשאת את המחשבה שמישהו מכופף אותם בגלוי, ועוד בעניין היהודי, ובריה"מ החליטה לסגת מכל הסכמי הסחר עם ארה"ב ולא לשחרר את היהודים. ובכל זאת, היהודים האמריקנים השיגו את מה שנראה עד אז דמיוני לחלוטין: "השאלה היהודית" היתה למרכזית בסדר היום הפוליטי, וכל המרכיבים האחרים של מדיניות החוץ ושל המלחמה הקרה הוכפפו אליה. 

 

"מסורבי עלייה - גיבורי על". הסופר גל בקרמן  

 

יהודי אמריקה הפעילו את כוחם כפי שמעולם לא עשו לפני כן, ואולי גם לא אחרי כן, ורשמו הישג חסר תקדים. אפילו כעבור עשור, כל הפגישות בין נשיא ארה"ב רייגן לבין המנהיג הסובייטי מיכאיל גורבצ'וב התחילו בזה שרייגן פירט את רשימת מסורבי העלייה שעל הסובייטים לשחרר. זה היה הנושא הראשון בסדר היום בין המעצמות.

"היהודים האמריקנים עירבו בנושא הזה את הרגשות הכי כנים ועמוקים שלהם", מדגיש בקרמן, "ובלי זה לא היה לישראל סיכוי להצליח בסוגיה הזאת. ישראל אמנם שיחקה תפקיד בהצתת ניצוץ המאבק, למשל בהקמת התנועה לשחרור יהודי בריה"מ, אבל היהודים האמריקנים הפכו לגורם מכריע בתנועה הזאת". 

 

"חברות יוצאת דופן"

קשה שלא לשים לב שכמעט כל הפעילים האמריקנים שטיפחו את הניצוץ בראשית המאבק היו תלמידיו ומעריציו של זאב ז'בוטינסקי. בקרמן מסכים עם הקביעה הזאת ומוסיף: "לז'בוטינסקי היו חזון ואומץ לדחוף מעבר לגבול שנראה לאנשים אחרים כגבול האפשרי, וזה בדיוק מה שנתן את ההשראה לרבים ביהדות ארה"ב, וגם ביהדות בריה"מ. הם הבינו שהגישה האקטיביסטית של ז'בוטינסקי היא צו השעה, בדיוק כמו שהיתה צו השעה בסוף שנות השלושים, כאשר השמיע את הקריאה לאווקואציה של היהודים ממזרח אירופה". 

עוד הבחנה מעניינת של בקרמן קובעת כי ליהודים האמריקנים היה קל להזדהות עם מסורבי העלייה ב"גן העדן הקומוניסטי". "לרוב יהודי אמריקה היו שורשים ברוסיה", הוא טוען בספר, "והם יכלו להבין שלולא החליטו סביהם להגר משם לארה"ב, גם הם היו כלואים בבית הכלא הגדול שקרוי בריה"מ. בני זוג מפילדלפיה שנסעו בשנת 1977 לבקר את היהודים שמעבר ל'מסך הברזל' בחרו בשובם להציג זאת כך: 'לבושם, דיבורם, מראם החיצוני, ערכיהם, מזגם, כל אלה מוכרים לנו כל כך ונוח לנו איתם כל כך, עד שקשה להאמין שאנחנו יושבים בדירה במוסקבה תחת פיקוח הקג"ב ולא בפרבר של פילדלפיה'".

העבודה על הספר נגעה בבקרמן עמוקות גם כאדם. "גרתי בישראל חודשים במהלך העבודה על הספר, ובכל יום ראיינתי מסורבי עלייה עם סיפורים מרתקים", הוא מספר, "והשיא היה בפיקניק של נאשמי משפט לנינגרד, לרגל 35 שנים לניסיון חטיפת המטוס. זאת היתה קבוצה הדוקה של חברים ואני הייתי היחיד שלא קשור לניסיון הזה, מה שהיה כבוד עצום עבורי. ראיתי בכל אחד מהגברים והנשים האלה גיבור־על, וגם את בני האדם מאחורי דמות הגיבור. הבחנתי לא רק באומץ, אלא גם בחברות יוצאת הדופן ובאנושיותם המדהימה". 

 

כריכת הספר "כשיבואו לקחתנו לא נהיה שם"

 

מדוע שום נושא אחר לא הצליח מאז לאחד באופן דומה בין החוגים השונים ביהדות ארה"ב, אפילו לא תמיכה בישראל? 

"התנועה לשחרור יהודי בריה"מ איחדה את יהדות ארה"ב יותר מכל דבר אחר, כי היה בה שילוב מופלא של פרטני ואוניברסלי. בדחף היהודי לסייע ליהודים אחרים יש יסוד שבטי ופרטני, וזה קסם ליהודים אמריקנים מסוג אחד. בד בבד, במאבק למען יהודי בריה"מ היה מעורב גם נושא אוניברסלי של זכויות אדם בסיסיות, שדיבר ליהודים אמריקנים מסוג אחר. שני המרכיבים האלה גישרו על הפערים בתוך הקהילה היהודית האמריקנית והביאו לשורות המאבק את כולם, משום שכל אחד מצא בו את היקר לו. 

"קשה לדמיין שתקום היום תנועה יהודית בעלת היקף דומה, שהרי היסוד היהודי־פרטני והיסוד האוניברסלי בקרב יהדות ארה"ב הלכו מאז לכיוונים שונים. מי שמדבר היום על זכויות אדם נתפס משום מה כאויב של ישראל, ומי שמדבר על הצורך לשמור ולהגן על ישראל נתפס משום מה כמי שלא דואג לאחרים בעולם". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו