היו טובים ממנו, היו אתלטים גדולים יותר וגם קלעים מוכשרים יותר, אבל לא היה כמוהו. מאנו ג'ינובילי, אחד השחקנים המרגשים בתולדות הכדורסל, הודיע על פרישה כשהוא בגיל 41.
"ברגשות מעורבים, אני מודיע על פרישה מכדורסל", כתב הארגנטינאי בחשבון הטוויטר, "רציתי לומר תודה ענקית לכולם - משפחה, חברים, חברים לקבוצה, מאמנים, צוות, אוהדים. לכל מי שהיה מעורב בחיי ב־23 השנים האחרונות. זה היה מסע מופלא שלא חלמתי עליו אפילו בחלומות הפרועים ביותר".
כבר כשהגיע לקינדר בולוניה, כשהוא בן 23, אפשר היה להרגיש שמדובר בשחקן מזן אחר. הוא הוביל את האיטלקים לזכייה ביורוליג עם תצוגות של קליעה ומנהיגות כאילו מדובר בשחקן ותיק ומנוסה.
ב־1999 נבחר על ידי גרג פופוביץ' וסן אנטוניו בסיבוב השני בדראפט (מקום 57), והשאר סיפור של אהבה. עם טוני פארקר וטים דאנקן הרכיב טריו שנכנס לדפי ההיסטוריה של האן.בי.אי. כבר בעונתו הראשונה בליגה זכה עם הספרס באליפות ובהמשך הוסיף למאזנו עוד שלוש טבעות. יש לו אליפות אחת יותר מלברון ג'יימס, ואף פעם לא תשמעו אותו מדבר על זה.
מאנו גם היה מנהיג "דור הזהב" של נבחרת ארגנטינה, שאותה הוביל למדליית זהב אולימפית באתונה 2004 (29 נקודות בלתי נשכחות בחצי הגמר על ארה"ב), מדליית ארד באולימפיאדת בייג'ין וכסף באליפות העולם ב־2002.
"הוא השחקן שאני הכי אוהב לראות", אמר קובי בראיינט, אחד שקשה לחלץ ממנו מחמאות, "יש לו את הגישה של קובי, מייקל, מג'יק ולארי בירד", השתפך פעם פופוביץ'. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
ובנימה אישית, ג'ינובילי היה השחקן שבשבילו התעוררתי בשעות הקטנות של הלילה כדי לראות משחק סתמי של סן אנטוניו מול שארלוט או אורלנדו. התשוקה, התחכום והפשטות הקסימו אותי. חלמתי לנסוע ולראות אותו משחק מקרוב, החלום הזה כבר לא יתגשם והנוכחות שלו במגרשים תחסר, לכל אוהדי הכדורסל. תודה לך, מאנו.
