השבוע יצא לאור בהוצאת כתר ספרי "מדברים בשפת התנ"ך". הספר מציג בעשרים פרקים את היחס בין שפת התנ"ך לעברית המודרנית. מצד אחד: שפה ספרותית ייחודית, מהודקת, בתחביר קשה לעיכול, מצד שני שפה עשירה המשמשת כשפת דיבור, עיתון וספרות. ולהלן תריסר טעימות מפרקי הספר.
"מדברים בשפת התנ"ך" // כריכת הספר, הוצאת כתר
קשה לו עם החותנת
הקורא הספקן מוזמן לקרוא את המשפטים הבאים, ולענות על השאלה מה משותף להם:
• אני רעב. מתי אוכלים ארוחת בוקר?
• ראש הממשלה קרא לשרים לשיחה דחופה בענייני ביטחון.
• שְלַח לי תשובה כאשר יהיה לך זמן.
• איש מדע יווני גילה כוכב חדש במערכת השמש.
• הוא אוהב את אשתו, אבל קשה לו עם החותנת.
תשובה: כל המילים במשפטים האלה מופיעות בתנ"ך. בנטיות שונות, בהקשרים שונים. אבל הן שם. במילון המקראי. שני שלישים מן המילון המקראי משמשים בעברית החדשה בלשון הדיבור והעיתון.
שמש וחמה, ירח ולבנה
מילים נרדפות מגיעות בעברית במקרים רבים בזוגות. מילה אחת מלשון חז"ל, שנייה מן התנ"ך. חלק מן הזוגות האלה ממשיכים לשמש בתקשורת ובחיי היומיום בעברית החדשה במקביל, בלי שיש העדפה לאחת המילים. דוגמאות (המילה הראשונה מהתנ"ך): רמס/דרס, פריחה/לבלוב, רכוש/נכסים, רָעַד/רָטַט, איך/כיצד, איפה/היכן, קץ/סוף, עַם/אומה.
בחלק מזוגות המילים נוצר בעברית החדשה בידול. מילה מהתנ"ך משמשת במשלב התקשורתי-דיבורי, ומלשון חכמים במשלב הספרותי. שמש/חמה, ירח/לבנה, עץ/אילן, אף/חוטם, אנחנו/אנו, מוות/מיתה, גם/אף, אִתו/עִמו/ מְדַבֵּר/מסיח, בוקר/שחרית, הרה/מעוברת.
וגם להפך. מילה מהתנ"ך משמשת במשלב הספרותי, ומלשון חכמים במשלב התקשורתי-דיבורי. גווע/גסס, הִתְרַפָּה/התרשל, אורח נשים/וֶסֶת, דומן/זבל, עז פנים/חצוף, עֵת/זמן, כסיל, אוויל/טיפש, עדי/תכשיט, רֵעַ/חבר, קץ/סוף, אות/סימן.
ליקוי חמה // צילום: AP
הלב מרגיש בצרה שהוא מצר
המילה 'רֶגֶש' עברה כמה גלגולי משמעות. היא מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר תהלים: "אֲשֶׁר יַחְדָּו נַמְתִּיק סוֹד, בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָֽגֶשׁ" (נה 15). כאן מדובר בדיבור בקול רם, ברעש והמולה, גם על פי פסוק אחר בתהלים: "לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ־רִיק" (ב 1). בלשון חכמים מופיע הפועל 'להרגיש' בהתייחסות לחוש המגע. במסכת שבת נכתב: "אין השוטה נפגע, ואין בשר המת מרגיש באזמל".
בימי הביניים זכתה המילה רגש למשמעות 'חוש', בביטוי 'חמשת הרְגָשִים' של יהודה הלוי ואחרים. קודם לכן, במדרש שמות רבה, החלה לבצבץ המשמעות הנפשית של 'להרגיש': "הלב מרגיש בצרה שהוא מצר". בעברית החדשה התנחלה המילה רגש במחוזות הנפש. המרחק בין חושים לרגשות אינו רב כל-כך, ועל כך מעידה האנגלית, שבה to feel פירושו גם להרגיש בחוש פיזי, וגם לחוות רגש פנימי.
עובד אדמתו ישבע לחם
מעתק מרכזי משפת התנ"ך לימינו הוא מעתק החילון. דוגמה לכך היא המילה 'עבודה' והפועל 'עבד'. בתנ”ך היא משמשת בעיקר במשמעות העבודה הפיזית: "עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּֽע־לָחֶם", אך גם בהתייחסות לפולחן הדתי. בלשון חכמים ובתפילה 'עבודה' מתייחדת לעבודת אלוהים, וכמעט אין לה שימושי חול. בעברית החדשה השימוש המרכזי הוא בהוראה הכללית.
מעתק החילון של 'עבודה' היה גורף עד כדי כך שבעברית החדשה מעדיפים גם שומרי המסורת את המילה 'פולחן' לציון טקסים דתיים, על פני 'עבודה'. בז'רגון החרדי נותרה המשמעות המשנאית של 'עבודה', וכן הכינוי 'עויבד' לחרדי נטול ספקות ומסור לתורה, קיצור של 'עובד השם', או 'עובד אלוהים' מספר מלאכי.
עבודת אלוהים. מזבח שילה // צילום: ארכיון שילה הקדומה
בתוך עמי אני יושבת
'דוֹד' הוא בתנ"ך אחי האב, 'דודה' היא אחות האב, וכן אשת אחי האב. עם זאת נראה שהשימוש ב'דוד' בתנ”ך במשמעות אהוב מרמז ש'דוד' היה קרוב משפחה כלשהו, בלי קשר להגדרתו הביולוגית. בלשון הדיבור הישראלית 'דוד" הוא פנייה ידידותית לאדם שאיננו מכירים, 'דודה' היא גברת במיטב שנותיה הנוהגת להתנדב לעמותות שונות. ייתכן שעל השימוש הזה משפיעה הלדינו, שבה 'טִיוֹ', דוד, וכן 'טִיָּה', דודה, מתייחסים למבוגר כלשהו ולאו דווקא לבן משפחה.
מילה נרדפת ל'דוד' היא 'עַם' שמשמעותה המקורית הייתה אולי דוד אבהי או דוד זקן. כשהאשה השונמית אומרת: "בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת" (מלכים ב ד 13). כוונתה שהיא בסביבה בטוחה, בין קרובי משפחתה, ואינה חוששת מאנשים המתנכלים לה. 'עַם' הורחבה למשמעות ציבור אנשים בעלי זהות אתנית או לאומית, וכך גם מובן הצירוף היום.
מרדכי היהודי יודע שבעים לשון
כמה שמות מקצועות בתנ"ך שאולים משפות זרות, כמו הגזבר הפרסי, וכן המלצר המופיע בספר דניאל. הדעה הרווחת היא שמלצר הוא הממונה על תזונתם של הנערים בחצר המלך אבל יש רואים בו מושל אכזר, במדרש הלשון 'מָל צר'.
מהיכן הגיע הבלשן? בתנ"ך מופיע אדם ושמו בִלְשָן, בספרי עזרא ונחמיה, בקרבת השם מרדכי, ולכן יש שסברו שמדובר באדם בשם מרדכי בלשן. במקומות שונים בתלמוד ובמדרשים נדרש בעקבות זאת אותו מרדכי, ובמקומות אחרים מרדכי היהודי, כאדם היודע "שבעים לשון". מכאן נגזר שם בעל המקצוע, בַלשן, ושם המקצוע, בלשנות, המופיע בעיתונות העברית בתקופת ההשכלה. ביאליק, שאהב להשתעשע במילים בדרך סטירית יצר את 'התבלשנות', והשתמש בה כלפי מי שלדעתו עושה עבודה בלשנית חובבנית. ביאליק אף זיכה בתואר 'רשמן' עיתונאים מן הסוג הנחות. אולי חזה בכך את השתלטות הפועל 'רשם' על מלאכת הכתיבה.
לגלג על המתבלשנים. ביאליק // צילום: לע"מ
לעולם לא אראה, לעולם לא אשוב
בתנ”ך משמעות 'עולם' היא נצח, הזמן התמידי. במשמעות המרחבית משמשות בתנ"ך המילים 'תבל' ו'חלד', ואת המרחב האינסופי משרתת המילה 'יקום'. לעומת זאת במשנה 'עולם' היא המרחב הסובב אותנו. בעברית החדשה 'העולם' הוא חלקו של היקום המוכר לנו, בעוד 'יקום' הוא החלל האינסופי, וגרמי השמיים הסובבים בו.
העולם במשמעיות הזמן האינסופי שאותו הוריש לנו התנ"ך מתממש בצירופים כמו 'לעולם וָעֶד', 'מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם' ועוד. הצירוף השכיח 'לעולם לא' מספר תהלים מתייחס למה שלא יקרה בעתיד בשום תנאי. על כך כותב יהודה עמיחי בשירו "ליד הים": "נצח הוא מובן יותר בלשון שלילה:/ 'לעולם לא אראה, לעולם לא אשוב'". בישעיהו חלופה המתייחסת לעבר: "וּמֵעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ לֹא הֶאֱזִינוּ" (ישעיהו סד 3).
ושם חיות נוראות, זאבים ושנהבים
לא מעט בעלי חיים המוכרים היום מתאימים לבעל החיים הנושא אותו שם בתנ”ך. ביניהם יונקים כמו דוב, נמר, איל ואייל, ארנבת ועכבר, עופות כמו עורב, חסידה וסיס, וחרקים כמו דבורה ונמלה. הנמר המקראי כשמו כן הוא: מנומר, וכזכור הוא אינו יכול להפוך את חברבורותיו. שמו בלטינית ליאופרד: האריה המנומר. בתלמוד צץ לצידו נמר חברבורות אחר, הברדלס, אך על פי התיאור גם הנמר המופיע בחבקוק (א 8) הוא הברדלס.
הפילים אינם מופיעים במקרא, אבל הדעה הרווחת היא שה'שנהבים' המופיעים בספר מלכים א' הם הפילים. 'הב' פירושו פיל בטמילית, וכן במצרית ובסורית. הזיהוי היה מקובל גם בספרות התחייה. יוסף מיכה ברדיצ'בסקי כותב בסיפורו "מימי הביניים": "חודש ימים הלך עדי בואו לארץ המדבר, ושם חיות נוראות, זאבים ושנהבים".
הפילים נשארו בחוץ, השנהבים בפנים // צילום: גדעון מרקוביץ'
ליל כושי זקן כתרח
תרח, אביו של אברהם אבינו, היה עובד אלילים, ועם זאת הוענק לו כבוד מסוים בזכות בנו. בספר בראשית כתוב: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח, תֶּרַח הוֹלִיד אֶת־אַבְרָם" (יא 27). רב אבא בר כהנא אומר על כך (בבראשית רבה): "כל מי שנכפל שמו יש לו חלק לעולם הזה ולעולם הבא".
מדוע אם כן זכה תרח למוניטין של טיפש טרחן? כאן נכנסת לתמונה השפה הגרמנית, שבה töricht פירושה טיפש. דמיון הצליל של המילה הגרמנית לתרח, והחשבון העתיק עם עובד האלילים, הכשירו את הקרקע להפוך את תרח למותג של טיפשות. ביידיש משמש הביטוי 'אלטער טאָריק' בהגייה הקרובה למילה הגרמנית במשמעות טרחן, ובעברית: תרח זקן. אברהם שלונסקי כותב ב"עלילות מיקי מהו": "ליל כושי זקן כתרח".
אין לכבוש את ארץ ישראל בכוח הזרוע
אנשי העליות הראשונות לקחו על עצמם לבנות בה ערים וכפרים, לעבד את האדמה וליצור מפעלי חרושת. מילת המפתח של המהלך הייתה 'כיבוש'. השורש כב"ש מופיע בתנ"ך 14 פעמים בבניינים קל ונפעל, ורק פעם אחת בבניין פיעל: "אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ מִכָּל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ" (שמואל ב ח 11). 'כיבֵש' נגרע מן השפה כפועל, אך התקבל בתלמוד כשם הפעולה, 'כיבוש': "כיבוש ארץ ישראל קודם לביעור עבודת כוכבים". בתקופת תחיית הלשון היו ניסיונות להשתמש ב'כבישה' במשמעות המקראית, שלטון הנלקח בכוח, אך השימוש הזה לא התקבל.
בן גוריון ביטא את העמדה המרכזית של התנועה המנהיגה את היישוב, שאין לכבוש את ארץ ישראל בכוח הזרוע אלא באמצעות עבודה, חקלאות, הגנה על היישובים וכדומה. יאיר שטרן העניק למילה משמעות צבאית: "את מלחמתו זו יאסור האצ"ל כצבא כיבוש, שיהא עברי על דגלו, על נשקו ועל קציניו".
כיבוש חקלאי. בן גוריון // צילום: משה פרידמן
אכלו טוב, ותתענג בדשן נפשכם
מילים וצירופים רבים מהתנ"ך משמשים בעברית החדשה במשמעות אירונית. בזכריה נאמר: "אַחַר כָּבוֹד שְׁלָחַנִי אֶל הַגּוֹיִם הַשֹּׁלְלִים אֶתְכֶם" (ב 12). הצירוף המקראי משמש להעצמה, בעברית החדשה הוא חותר תחת הכבוד המדומה: "הגיע הזמן שישלחו את המנכ"ל אחר כבוד הביתה".
לגורל דומה זוכה הביטוי 'מדושן עונג'. מקורו בישעיהו: "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם" (נה 2). בעקבות זאת חובר נוסח תפילת ערבית לשבת: "ומניח בקדושה לעם מדושני עונג", כלומר, נהנים הנאה שלמה. בספרו 'מסעות בנימין השלישי' כותב מנדלי מוכר ספרים על בנימין: "פעמים היה מדושן עונג ושׂשׂ על אמרי פיו". השימוש כאן אירוני וכך נדד לעברית החדשה. 'מדושן עונג' הוא אדם המרוצה מעצמו ומלא חשיבות עצמית, אדם זחוח.
לך תמצא מי ינענע אותך
דגם פופולרי של איחולים, ברכות וקללות, הוא משפטי 'לֵך'. פסוקים לא מעטים בתנ"ך מתחילים ב'לך' ושולחים אדם למקום ראוי, כגון "לֶךְ לְךָ", "לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה", "לֵךְ אֶל נְמָלָה עָצֵל" ועוד. לצד אלה משפטי קללה שולחים את מושא הקללה למקום לא רצוי. הקללה העומדת בבסיס הדגם היא 'לֵך לעזאזל!' הנאמרת ברגעי כעס ומופיעה בספרות השו"ת מהמאה ה-17, בעקבות משלוח שעירים לצוק העזאזל בתנ"ך.
משפטי 'לך' רבים משרתים את המגדף הישראלי. 'לך לכל הרוחות', 'לך חפש את החברים שלך', 'לך תמצא מי ינענע אותך', 'לך תְקַוֵוד', או בקיצור, בנימת זלזול תהומית: "לֵ---ך". קללה יהודית-ספרדית אומרת "לך לאשקלון", שכן אשקלון זכתה לנבואות קשות בתנ"ך. קללה אנגלית אומרת 'לך ליריחו', בעקבות פרשת המרגלים שחזרו מבוישים ממשימתם. בהולנדית אומרים "לך טייל על הירח", ובספרדית-קולומביאנית: "לך טגן אספרגוס".
לך טגן אספרגוס באשקלון // צילום: איתיאל ציון
שאלת השבוע
מה מקור הביטוי ״מלכודת דבש״ בעברית?
המקור הוא הביטוי האנגלית honey trap, או כניב: honey trapping. הביוטי מיוחס לסרטי הריגול, בעיקר בסגנון ג'יימס בונד, שבהם אשה סקסית נכנסת למיטתו של יעד לריגול ומוציאה ממנו מידע. גירסה קרובה היא honeypot שפירושו עניין המביא עונג רב, בלי קונוטציה שלילית, ובסלנג הבריטי פירושו גם איברי המין של אשה. עם זאת הוא אומץ לתחום המחשבים במשמעות דומה למלכודת דבש: מנגנון לאבטחת מחשבים המתוכנן לזהות וגם לשבש ולנטרל ניסיונות לשימוש בלתי מורשה, על ידי הצגת מידע העשוי לעניין את הגורם הבלתי מורשה. בעברית הישראלית השימוש ב"מלכודת דבש" התרחב מעבר לסיפורי ריגול, במשמעות דבר מושך הגורם להסתבכות ולנזק. לדוגמה, אלי שגב מתייחס לרכישת מכבי נתניה על ידו ואומר "הכדורגל הוא מלכודת דבש. ממליץ לא לרכוש קבוצות".
על הדבש ועל העוקץ // צילום: מועצת הדבש
מדברים תנ"כית שוטפת? כנסו עכשיו לאתר הזירה הלשונית
• מצעד עשרת השירים המושמעים של השנה
• גל גדות ברשימת השחקניות הרווחיות ביותר
• למה אנחנו אוהבים את "אתגר הנינג'ה"?
• קניה ווסט מציג: פורנו חינם וסקס עם הקרדשיאנס
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של "ישראל היום"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו