למרות שעברו שנים רבות מאז שהוא הפגין את ערכו האמיתי, רוברט דה נירו, שחוגג היום יומולדת 75, הוא עדיין אחד משחקני הקולנוע הגדולים בכל הזמנים.
למעשה, רשימת הסרטים של דה נירו כל כך עשירה, מגוונת ובלתי נתפסת, שגם אם נוציא את הקלאסיקות הגדולות ביותר שלו (כמו "נהג מונית", "הסנדק 2", "החבר'ה הטובים", "צייד הצבאים" ו"השור הזועם"), ונתעלם משלל הסרטים האיומים והנוראים שבהם הוא השתתף במהלך שני העשורים האחרונים (כמו "חרא סבא", "רצח מוצדק", "עונת הציד", "סוגרים חשבון" ו"משחקים נסתרים"), עדיין נישאר עם רשימה ששחקנים אחרים יכולים רק לחלום עליה.
הנה עשר דוגמאות.
מלך הקומדיה (1982)
שיתוף הפעולה הכי פחות פופולרי בין דה נירו לבין הבמאי מרטין סקורסזה (לצד "ניו יורק, ניו יורק") הוא גם ככל הנראה הקיצוני מכולם. דה נירו מגלם סטנדאפיסט כושל, נודניק ומעורער בנפשו שחוטף מגיש תוכנית אירוח (ג'רי לואיס), כדי שזה ייתן לו פינה בתוכנית שלו. התוצאה היא סאטירה צינית, נבזית ולא נוחה לצפייה שמפרקת את האובססיה האמריקאית לפרסום ולסלבריטי לגורמים קטנטנים.
באופן לא מפתיע, "מלך הקומדיה" נכשל בקופות, והוא גם הביא לפירוק השותפות בין דה נירו לסקורסזה (עד שהתאחדו שוב, כמעט עשור לאחר מכן, לכבוד "החבר'ה הטובים"). אבל כיום אין ספק שמדובר ביצירת מופת חסרת פשרות שהקדימה את זמנה.
דה נירו ב"מלך הקומדיה"
היו זמנים באמריקה (1984)
סרטו האחרון של הבמאי האיטלקי הגדול סרג'יו ליאונה הוא אפוס גנגסטרים מלודרמטי ומלכותי שעבר טבח של ממש בדרכו אל המסך (הגירסה המקורית של ליאונה ארכה שלוש וחצי שעות; הגירסה שהמפיקים הוציאו לאולמות הקולנוע בארה"ב ארכה שעתיים ו־20 דקות). "גירסת הבמאי", שיצאה באופן מסודר בתחילת שנות האלפיים, הציגה את החזון של ליאונה במלוא תפארתו, והביאה להערכה מחדש של הסרט.
דה נירו מגלם בסרט את "נודלס", פושטק יהודי ממנהטן שנכנס לעולם הפשע יחד עם שלושת חברי הילדות שלו בשנות העשרים של המאה הקודמת. הסרט מלא ברגעים בלתי נשכחים (שזוכים לחיזוק בזכות פס הקול של אניו מוריקונה). אך שוט הסיום, שמוצא את "נודלס" מוכה האשם מתמסטל במאורת אופיום, הוא ללא ספק השיא.
דה נירו ב"היו זמנים באמריקה"
הבלתי משוחדים (1987)
לא משנה כמה פעמים צופים בו, סרטו של בריאן דה פאלמה, שמתחקה אחר חבורת שוטרים אמיצה ובלתי ניתנת לשיחוד שעושה סדר בשיקגו בתקופת היובש, נותר מהנה, מבדר ומושלם למדי. בתוך כך, נדמה כי הופעתו המפלצתית של דה נירו בתפקיד אורח, כמלך העולם התחתון אל קאפונה, רק משתבחת עם השנים.
כמו ב"השור הזועם", גם כאן העלה דה נירו במשקל באופן משמעותי, וגם כאן הוא מגלם פסיכופט לא צפוי. אבל יחד עם שורות התסריט של דיוויד מאמט, התוצאה מאיימת וממגנטת כאחד. וגם כיום, מונולוג הבייסבול אינו מתקשה להיות אחד מהרגעים הכי אלימים והכי מחרידים בקריירה שלו כשחקן.
דה נירו ב"הבלתי משוחדים"
מרדף חצות (1988)
דה נירו לא ממש היה ידוע בשל כישוריו הקומיים כאשר בחר לככב בקומדיית האקשן הקלילה הזו, שכתב וביים מרטין ברסט ("ניחוח אישה"). אבל יחד עם צ'רלס גרודין, שהתברר כציוות המושלם, דה נירו מגיש כאן את אחת מהופעותיו המבדרות והכייפיות ביותר.
הוא מגלם צייד ראשים גרוש וחסר סבלנות שחוצה את ארה"ב ביחד עם רואה חשבון נודניק ופטפטן שגנב מיליונים מהמאפיה. ההצלחה הקופתית של הסרט הוכיחה להוליווד שדה נירו יכול גם לעשות בידור מיינסטרימי פחות רציני, אבל שלושים שנה לאחר צאתו, "מרדף חצות" נחשב לאחד ה־Buddy Movies הטובים בהיסטוריה, ולא בכדי.
עם צ'רלס גרודין ב"מרדף חצות"
קזינו (1995)
עם צאתו של הסרט, זילזלו בו ואמרו עליו שהוא לא הרבה יותר ממיחזור של "החבר'ה הטובים", שיצא כמה שנים לפני כן. אבל למרות תחושת הדה ז'ה וו, "קזינו" הוא הרבה יותר מסתם סרט המשך. דה נירו מגלם את סם רות'סטין, מהמר קפדן שמנהל קזינו של המאפיה בלאס וגאס. ג'ו פשי מגלם את ניקי, המאפיונר חמום המוח שעוזר/מפריע לו, ושרון סטון, בהופעה מפתיעה באיכותה, מגלמת את ג'ינג'ר, נערת הזוהר שהופכת את החיים של שניהם לגיהינום.
סקורסזה כבר עשה סרטים חיוניים יותר, נכון, אבל יש בסרט הצבעוני, הקצבי והדקדקני הזה משהו מהפנט. בניגוד לפשי, שפחות או יותר מגלם את אותה הדמות שגילם ב"החבר'ה הטובים", הפעם דה נירו הולך לכיוון יותר מאופק ונורמטיבי. אבל זה לא משנה. מהרגע שבו הוא מתעופף לשמיים מרכבו המתפוצץ, על רקע כתוביות הפתיחה, הצופה מושלך אל תוך הסיפור המרתק שלו, ולא יכול לצאת.
עם שרון סטון ב"קזינו"
ג'קי בראון (1997)
"ג'קי בראון", סרט ה־Blaxploitation הפמיניסטי של קוונטין טרנטינו, ממש לא שייך לדה נירו. הוא שייך לפאם גריר, רוברט פורסטר וסמואל ל. ג'קסון. אבל את התפקיד הקטן שהוא עושה כאן, הוא עושה באופן מושלם.
דה נירו מגלם אסיר משוחרר ושבור בגופו שנגרר אל תוך מזימה של החבר שלו, סוחר הנשק אורדל (ג'קסון). תוך כדי, הוא מתמסטל ומסתבך עם מלאני (ברידג'יט פונדה), חברתו התככנית והבלתי נסבלת של אורדל, עד שלבסוף הוא מתפוצץ בזעם רצחני. "מה קרה לך?", שואל אותו אורדל רגע לפני שהוא מחסל אותו. "היית כל כך יפה פעם". ההבנה שהוא צודק רק הופכת את הופעתו של דה נירו לעוד יותר עצובה.
עם ברידג'יט פונדה ב"ג'קי בראון"
רונין (1998)
סרט הפעולה האולד־סקולי של ג'ון פרנקנהיימר ("המועמד ממנצ'וריה") שולח חבורה של שכירי חרב לפריז כדי לחלץ חבילה מסתורית, ומערב אותם ברשת מענגת של בגידות, תפניות עלילתיות לא הגיוניות ומרדפי מכוניות מרהיבים. דה נירו, שמככב לצד ז'אן רנו, שון בין וסטלן סקארסגארד, מגלם את סם, האמריקאי שבחבורה, והיחיד שבאמת מבין משהו מהחיים שלו. הסצינה שבה הוא משפיל את שון בין ועושה לו בית ספר ("תצייר את זה שוב! תצייר את זה שוב!") נותנת את הטון לסרט כולו. אחלה דה נירו. אחלה אקשן.
אחלה אקשן. דה נירו ב"רונין"
אבק כוכבים (2007)
סרט הפנטזיה החביב של מתיו ווהן ("קיק אס"), שביקש לשלב בין "הנסיכה הקסומה" ל"מרדף חצות", מספק לדה נירו את תפקידו הקאמפי ביותר. בהתבסס על ספר של ניל גיימן, העלילה מתחקה אחר בחור כפרי עני (צ'רלי קוקס) שמבטיח להביא לאהובתו (סיינה מילר) כוכב נופל. על הדרך הוא נקלע לשלל הרפתקאות מסעירות ונאבק במכשפות ובשודדי ים שעפים בשמיים. דה נירו מגלם את אחד מהם – רב חובל עם חיבה לקרוס־דרסינג בשם קפטן שייקספיר. תגידו מה שתגידו, נראה שהוא נהנה מכל רגע.
פנטזיה חביבה. ב"אבק כוכבים"
מאצ'טה (2010)
למרות שיצא לאקרנים שש שנים לפני שדונלד ג'יי. טראמפ נבחר לנשיאות, סרט הגריינדהאוס המושמץ הזה של רוברט רודריגז פחות או יותר ניבא את כל מה שהתרחש מאז. דה נירו מגלם סנטור טקסני מושחת שרוצה לגרש את ה"טפילים" המקסיקניים ממדינתו, ושמבטיח לבנות גדר חשמלית בין ארה"ב למקסיקו. אלא שמאוחר יותר מסתבר שהסנטור הזה הוא בעצם חלק ממזימה גדולה יותר שמאחוריה עומד סטיבן סיגל. בכל מקרה, מזל שדני טרחו, שמגלם את שכיר החרב המופלל מאצ'טה, נמצא בסביבה כדי להעניש את האשמים.
בשנים האחרונות דה נירו ידוע פחות כשחקן ויותר כמבקר חריף של הנשיא טראמפ. "מאצ'טה" הוא ככל הנראה ההמחשה הקולנועית הבוטה ביותר של הביקורת הזאת.
חזה את העתיד. דה נירו ב"מצ'טה"
אופטימיות היא שם המשחק (2012)
סרטו עטור השבחים של דיוויד או. ראסל, שמתמקד במערכת היחסים שנרקמת בין שני אנשים שמתמודדים עם בעיות נפשיות (בראדלי קופר וג'ניפר לורנס), הביא לדה נירו מועמדות ראשונה לאוסקר מאז "החבר'ה הטובים". דה נירו מגיש הופעה אמוציונלית ונוגעת ללב בתור אביו של קופר, מכור להימורים עם OCD. אבל אחרי צפייה בסרט בעיקר קשה שלא להצטער שהוא לא בוחר לעבוד עם במאים ברמתו של ראסל לעיתים קרובות יותר.
עם בראדלי קופר ב"אופטימיות היא שם המשחק"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו