אתמול בבוקר, כשסיפרו שגברי לוי מת, נצבט לי הלב. בהמשך היום עברתי על רשימת יושבי הראש של ההתאחדות לכדורגל מיומה הראשון ועד ימינו. את חלקם הכרתי אישית, על אחרים רק שמעתי. המסקנה - גברי לוי היה היו"ר המשמעותי ביותר בתולדות הכדורגל הישראלי. הכי רחוק בהתנהלותו מפקידי ההסתדרות שניהלו פה את הכדורגל עשרות שנים. די ברור שהוא היה הבולט, וכנראה הגדול מכולם.
ולא שהוא היה מושלם. רחוק מזה, אבל הוא היה מיוחד, צבעוני, מקורי, ישיר, חם מזג, אבל גם מהיר להתקרר, איש של אנשים, ובפרשת נערות הליווי שטלטלה את כולם בחורף ,1999 הוא הוכיח שהוא גם איש של כדורגלנים. גברי עמד על כך ששמותיהם של המעורבים בפרשה לא ייחשפו, כדי שלא ייהרסו משפחותיהם.
שבע שנים בסך הכל, מ-1996 עד ,2003 היה יושב ראש, אבל נדמה כי ישב בכיסאו 20 שנה. בדצמבר האחרון סיפר לי כאן בראיון אחרון ל"ישראל היום", שביקר לא מזמן במשרדי ההתאחדות ומצא מסדרונות שוממים כמו בבית קברות - הכי רחוק מההמולה ומהעניין ששררו בתקופה שלו.
לכדורגל הוא הגיע מאוחר יחסית, כמעט בגיל ,50 כשבמקביל ניהל קריירה אמנותית אדירה בלהקת המחול שלו "שלום", וקיבל את פרס כינור דוד על תרומתו לאירוויזיון 1979 בירושלים. בגלגולי הלהקה המוקדמים הכיר רקדנית צעירה, יפה ומוכשרת בשם לאה, שתהפוך לאשתו.
לוי עם מוטל'ה שפיגלר ועמוס לוזון // צילום: מאיר פרטוש
יום אחד גברי נתן הוראה לא להכניס אותי לאצטדיון אחרי שפרסמתי שלבנו גיא החוזה היקר בהפועל פ"ת. זה גרם למאמן הקבוצה אברם גרנט להגיע בריצה לשער ולתת לסדרן הוראה להכניס אותי.
בתקופתו ניהל משברים לא מעטים ביד רמה. כך למשל את טקס אשכבתו של אליל נעוריו, נחום סטלמך, שמת בשליחות הנבחרת. הוא חילץ את מאמנו גרנט ממבוכה בגמר גביע המדינה של 1991 מול מכבי חיפה, כשזה איים לרדת עם השחקנים מהמגרש לאחר שגיא גת פגע באייל ברקוביץ' והורחק בדקה השנייה. גברי ירד מתא הכבוד לדשא והרגיע את הרוחות.
הוא הצליח יחד עם סילבן שלום להחזיר את משחקיה של נבחרת ישראל לארץ לאחר שאירועי האינתיפאדה שלחו אותה לשחק בפאלרמו ובאנטליה, והיה גם הראשון לחתום על הסכם זכויות שידור של משחקי הליגה, שהכניס מיליוני דולרים לקופה הריקה של ההתאחדות.
גברי אמר תמיד שאנשים ירגישו בחסרונו רק ביום שבו הוא כבר לא יהיה פה. הוא צדק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
