"אי הכלבים", ארה"ב/גרמניה 2018
"אי הכלבים" של הבמאי ווס אנדרסון (סרט האנימציה השני שלו, אחרי יצירת המופת "מר שועל המהולל") הוא אחד מסרטיו השאפתניים ביותר. למרבה הצער, מדובר גם בסרטו החלש ביותר.
זוהי אלגוריה דיסטופית טרחנית, פשטנית ואזוטרית באופן מיוחד, ששואבת השראה רבה מסרטיהם של אקירה קורוסאווה והייאו מיאזאקי (ומהתרבות היפנית בכלל), ושלא ממש ברור עבור מי היא מיועדת. ילדים יתקשו לעקוב אחר המלל הבלתי נגמר, ואילו מבוגרים שאינם נמנים עם מועדון המעריצים של הבמאי צפויים לשאול את עצמם מה רוצים מחייהם.
בתור מישהו שהולך עם אנדרסון באש ובמים כבר שנים, מצאתי את עצמי לראשונה מתקשה להתחבר. ההתחכמויות הרגילות לא קסמו לי, ההומור היבש לא הצחיק אותי, הסיפור המסורבל לא עניין אותי, וגם צפייה שנייה לא שיפרה את המצב.
הוויזואליה אמנם מושקעת ועמוסת פרטים, והכלבים עצמם - שמדובבים בידי חבורת כוכבים שכוללת את אדוארד נורטון, ג'ף גולדבלום, ביל מארי, סקרלט ג'והנסון ועוד - די מגניבים, עם הבעותיהם שובות הלב ופרוותם המתבדרת ברוח. אך גם במחלקה הזאת אפשר לחוש בעודף מאמץ, ואנימציית הסטופ־מושן נראית הרבה פחות ידנית והרבה יותר ממוחשבת מאשר ב"מר שועל המהולל".
במרכז העלילה, שמתרחשת ביפן, בעתיד הלא רחוק, ניצב אטארי, אחיינו בן ה־12 של ראש עיר מושחת, שמגיע לאי זבל עזוב, שאליו גורשו כל כלבי העיר לאחר שנדבקו במחלה מסתורית, כדי לאתר את כלבו האהוב ספוטס. אטארי מאומץ בידי חבורה של "כלבי אלפא", שמונהגת בידי קינג (בריאן קרנסטון), ויחד הם נקלעים לשלל הרפתקאות. האם יצליחו למצוא את ספוטס? והאם יצליחו למנוע מראש העיר להוציא את מזימתו לפועל ולהשמיד את יושבי האי?
ככל שהסרט מתקדם כך הוא גם הופך לפעלתני ומעיק יותר; הצגתה של טרייסי (גרטה גרוויג), תלמידת חוץ אמריקנית שחושפת את הקנוניה של ראש העיר, כבר מאביסה את היצירה במנת יתר של היפסטריות אירונית. "אי הכלבים" אולי אינו סרט רע. אבל הוא ללא ספק מתיש.
ציון: 5
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו