אסטרולוגיה. "את כל מי שמתפלא עד מאוד בגלל העובדה שאני מאמינה גדולה באסטרולוגיה, אני שואלת את השאלה הפשוטה: 'עשית פעם מפה אסטרולוגית-' כמובן, כל השואלים עונים לי שלא. 'אז קודם תעשו מפה, כמו שצריך אבל, עם יום הלידה, מקום הלידה ושעת הלידה, אחר כך נדבר'. אני אפילו פניתי למשרד הפנים כדי לברר את השעה המדויקת של לידתי, כי אמא שלי לא זכרה במדויק. כבר שנים, עוד מלוס אנג'לס, אני עושה מפות אסטרולוגיות, ואת המפה האחרונה עשתה לי אסטרולוגית ישראלית מצוינת. זו אסטרולוגיה מעמיקה ורצינית, לא דומה לתחזית השבועית שבעיתון. אני יושבת מול מישהי שמעולם לא פגשה אותי, היא מסתכלת על קווים, עיגולים וצורות ומדברת איתי על דברים שרק אם היא גדלה איתי באותו הבית כבת משפחה היא אמורה לדעת, ואני על הרצפה מרוב הלם. כל מיני דברים אישיים ואינטימיים שגם ימים ושעות של חיפוש בגוגל לא היו חושפים את האינפורמציה הזו. היא לא חוזה את העתיד, אבל היא מדברת על צמתים והזדמנויות, אספקטים באישיות ואיך להתמודד עם יתרונות וחסרונות. זה אכן מרתק". ג'ט לג. "אני על הקו תל אביב-לוס אנג'לס פעם בחודשיים לפחות, אם לא יותר, ובכלל נוסעת הרבה לצורכי עבודה. ג'ט לג הוא לוקסוס שאני לא יכולה להרשות לעצמי, למי יש זמן? פיתחתי לעצמי שיטה להתמודדות עם ג'ט לג: להרוג אותו כשהוא עוד קטן. לכל מקום שאני מגיעה, אני מייד מתאימה את עצמי לשעון המקומי. מצאתי שהטעות הכי גדולה היא 'ללכת לנוח קצת' במשך היום. אז אני קצת מטושטשת ביום-יומיים הראשונים, שותה הרבה קפה ומשלחת אותו הלאה". דגניה א'. "את כל הקיצים של ילדותי ביליתי בקיבוץ דגניה א', שם התגוררה סבתי החורגת שאימצה אותי כנכדה לכל דבר. עד גיל מאוד מאוחר היה לי ברור כשמש שלכולם אמורות להיות שלוש סבתות. אני ובת דודתי היינו מגיעות לשם בכל קיץ למשך שבועיים, חולצות נעליים, ומודיעות בעידן הטרום טלפונים ניידים: 'ביי, אנחנו הולכות, נחזור בלילה'. שעות ארוכות בילינו בנקודה מסוימת, שבה שפך הירדן מתחבר לכנרת. היו שם סירת דייגים, עצי אקליפטוס שנושקים למים, וזה היה המקום הכי מדהים שהייתי בו. זיכרון ארץ ישראל שלי הכי משמעותי. לאחרונה שמעתי שכרתו חורשת אקליפטוסים גדולה לטובת בניית טיילת בכנרת. נעצבתי וכעסתי בגלל הידיעה הזו, ואני מקווה שזה לא קרה באותה נקודה קסומה של ילדותי". הומיאופתיה. "אחותי, איריס תשבי, היא הומיאופתית מצוינת ולפני כמה שנים הצליחה בתוך 24 שעות לפתור לי בעיה רפואית קטנה אבל מציקה ששום תרופה קונבנציונלית לא יכלה לה. ישבתי מולה, היא תישאלה אותי את התשאול ההומיאופתי שמערב שאלות מתחום הנפש ולעיתים מרגיש על גבול ההזוי. לקחתי למחרת את התרופה והבעיה נעלמה כלא היתה. אז מבחינתי ההומיאופתיה עבדה כמו קסם, ואני בעדה. אי אפשר להתווכח עם תוצאות, מה גם שזה כל כך הגיוני שההומיאופתיה מטפלת בשורש הבעיה, במקורה, ולא מתרכזת בסימפטום. יש לי כמה רמדיס, תרופות הומיאופתיות, שתמיד נוסעות איתי בתיק לכל מקום שאני רק מגיעה, והן אמורות לתת פתרון לכל מיני מצבים רפואיים. אני לוקחת אנטיביוטיקה רק כשאני באמת על סף מוות". ויקיפדיה. "כבר הרבה זמן שלא בדקתי מה בדיוק כתוב עלי בוויקיפדיה, אבל מאוד הייתי רוצה לדעת מי בדיוק כותב את שלל הערכים האלה בוויקיפדיה. מי יושב ואוסף את החומרים, ומעלה את הקישורים ומתעדכן ומעדכן. מי? ואיך בדיוק עושים את זה? כנראה זה סוג של צבא העם שכזה, שמסור מאוד לעבודתו". זמרת. "כל הזמן שואלים אותי מתי אני חוזרת לשיר. אנשים לא שוכחים את התקופה של 'נונה'. אני חייבת להיות להגיד שהדבר האחרון שבא לי לעשות כרגע הוא להיכנס לאולפן הקלטות ולהקליט דיסק חדש, על כל מה שמשתמע מהעניין. זו עבודה סיזיפית וקשה, ולקח לי זמן, אבל באיזשהו שלב הבנתי שאני לא כריסטינה אגילרה ולעולם לא אהיה ברברה סטרייסנד. אני אוהבת לשיר, אני נהנית לעשות את זה אבל בזמני הפרטי ולגמרי בשביל הכיף. לא מעבר לזה". חלקיק אלוהי. "מי שקרא עד עכשיו את הראיון יהיה בטוח שאני רוחניקית שמתחברת רק לעולם האזוטריה. האמת היא שאני עם שתי רגליים על הקרקע, יודעת להיות אשת עסקים כשצריך וחושבת באופן אנליטי. דווקא עם השכלתנים האנליטיים אני אוהבת להתווכח. הרי לפני 500 שנה ידענו בוודאות שהעולם שטוח ועומד על ארבעה פילים. זו היתה הפרדיגמה המקובלת וכולם האמינו לה. בעוד 100 שנה נסתכל על מה שאנחנו יודעים היום על העולם, ומה? לא בטוח שלא יגחכו על האמת שלנו. עדיין מחפשים שם בגבול שווייץ-צרפת את החלקיק האלוהי, עדיין מחפשים את ההסברים המדויקים לתורת הקוונטים וצריך להודות שגם המדענים והפיזיקאים הכי גדולים הפנימו שאנחנו עדיין לא מבינים איך העולם הזה עובד. יש משהו מאוד יהיר בעיניי בלבטל ולהגיד 'אלה שטויות' על כל מיני אלטרנטיבות שמציעות פתרונות. מבחינתי אני פתוחה לכל, ומה שעובד לי והגיוני לי אני מאמצת לעצמי". טוהר. "בכל התעודות הנושאות את שמי אני רשומה כנועה טוהר תשבי. לפני כמה שנים הייתי אצל קבליסט בשם שבתאי, שוב, כי אני לא פוסלת ונותנת צ'אנס ופתוחה לדברים אחרים. הוא עושה ניתוח אישיות על פי השם והוא הדהים אותי בדיוק הקריאה שלו את השם שלי ואת אופיי. הוא הציע שאוסיף שם אמצעי ופתאום עלה לי בראש טוהר. לא יודעת למה בדיוק. אני לא מכירה אף אחד בשם הזה, בכלל לא חשבתי שזה שם שמקובל לתת אותו לבני אדם, אבל המילה נכנסה לי לראש והתחברתי אליה. ככה בשביל הלב. מאז אני נועה טוהר תשבי". יוגה. "אני מקפידה לעשות יוגה, בטח אם אחותי השלישית היא מורה ליוגה, והיא זו שבעצם הגתה את היוגה הנשית, שיטת תרגול המשלבת בין מסורת היוגה לבין הבנת דרך הפעולה הייחודית של הגוף הנשי. אני מתרגלת יוגה המון שנים ומבחינתי זה גם סוג של קסם, איך אתה מזיז את הגוף ויוצא מהשיעור בהיי אחד גדול. אני מקפידה גם על פעילות אירובית, אבל ההליכונים האלה משעממים אותי עד מוות. מזל שאני מצליחה לקרוא תוך כדי, זה מציל אותי". כוח בנות. "גדלתי במשפחה של חמש בנות וחצי אח, מקומבינציות שונות ומשונות של פרקי ב' של ההורים שלי. כל החיים שלי הייתי מוקפת בנשים ו'כוח הבנות' הזה הוא באמת משמעותי לי. אני חייבת כל הזמן להיות מוקפת בנשים: יש לי חברות טובות בלוס אנג'לס, ערב בנות איתן זה ייהרג ובל יעבור ועושים שמיניות באוויר כדי לא לבטל אותו, ויש לי חברות טובות בארץ, ואת האחיות שלי, ועם כל הכבוד לגברים שהם זן באמת מקסים ומהמם, החיבור שלי עם נשים הוא כן, אותנטי, אמיתי. כל הזמן ניגשות אלי נשים שאני לא מכירה ושואלות אותי אם אפשר לחבק אותי. אני חושבת שהן קולטות את החיבור המיידי והבלתי אמצעי שלי איתן. התגובות של גברים אלי הן ממקום אחר. 'כן יפה בעיניי, לא יפה בעיניי, כן סקסית, לא סקסית'. זה משהו אחר. נשים קולטות עלי שאני זקוקה לכוח הבנות הזה סביבי. כאלה שאומרות שהן לא מאמינות בחברות אמיתית של נשים? חבל, ההפסד כולו שלהן". לילה. "אל תפנו אלי בלילה ואל תזמינו אותי בלילה, כי אין עם מי לדבר, אני לא מרוכזת, הופכת להיות מעוכה לגמרי. אני לא בליינית, רחוקה מלהיות כזו, ואני לא יכולה לעבוד בלילה או לכתוב בלילה, ושיחות ועידה שמתרחשות באמצע הלילה בגלל הפרשי השעות קשות לי. אני טיפוס של בוקר. קופצת מהמיטה מוקדם ונכונה ליום חדש. כשאני בארץ אני גרה אצל אבי ואשתו ממש מול הים, ואז אני קופצת בבוקר לשחייה בים, ומתחילה ככה את היום". מתנה. "'המתנה שממשיכה לתת!' ככה אני מכנה את ה'פורום של לנדמרק' שעברתי לפני תשע שנים וחצי בלוס אנג'לס, ולשמחתי הגדולה מעבירים אותו גם בארץ. שלושה ימים אינטנסיביים של עבודה על עצמך עם עוד 100 אנשים, ואתה רואה בעצמך דברים שמעולם לא ראית. מסיר את כל המסכות, מתעמת עם כל ההסתרות, משחרר משקעים, מנקה, יוצר אפשרויות חדשות בחיים שלך, עובר הלאה. היתה תקופה שהייתי אובססיבית ובלתי נסבלת ודי אכלתי לאנשים את הראש על הפורום הזה. היום אני מגדירה את זה אחרת, זה לא שעומעמה בי התשוקה לתהליך הנפלא הזה. היום אני פשוט חושבת שכל מי שפשוט נושם יכול להפיק תועלת מסדנה שכזו". נישואים. "הייתי נשואה שלוש שנים לאנדרו גינסבורג ולצערי התגרשנו לפני כשנה. ההחלטה להתגרש באה אחרי עבודה מאוד מאומצת. עשינו כל מה שיכולנו, כולל כל סוגי הטיפולים האישיים והקבוצתיים למיניהם. לאורך כל הדרך היתה בינינו תקשורת מלאה, אמיתית ופתוחה. לכן ההחלטה להתגרש היתה הדבר הכי נכון שיש ומאז הפרידה לא עברה בי אפילו שנייה של פקפוק. ולמרות שזו ההחלטה הנכונה, והיא נעשתה עם כל האהבה והחברות בעולם, זה עדיין לא נעים. בכלל לא נעים. היו כמה חודשים מאוד קשים, של חשבון נפש רציני ביותר, וזה שוק מטלטל. אני מאמינה שכל מערכת יחסים - זוגית, חברית, מקצועית - נועדה ללמד אותנו משהו. שמונה השנים שהייתי עם אנדרו לא היו טעות ואני לא רואה אותן ככישלון. נכון, הוא לא יהיה אבי ילדיי והאיש שאיתו אזדקן, אבל היתה סיבה לקשר בינינו. שנינו התבגרנו, למדנו המון על עצמנו, ועלינו עוד שלב בחיים. ברגע שהבנו שהשיעור נגמר, עם כל הכאב, נאלצנו להפריד כוחות. בשורה התחתונה שנינו אנשים טובים יותר בגלל התהליך הזה וזה מה שחשוב בסוף היום. סטיבן טיילר. "באף ראיון עיתונאי לא הסכמתי לספר על חברים 'מפורסמים' שיש לי, אם כי תמיד נשאלתי. אבל את הסיפור הזה אני חייבת לספר כי הוא פשוט מצחיק אותי. ישבתי לפני חודש לארוחת ערב עם עוד שלושה חברים, אחד מהם היה סטיבן טיילר, סולן אירוסמית'. אני ענדתי תליון מקסים של מיכל נגרין, שבלי שום קשר לעובדת היותי הפרזנטורית שלה, מאז ומתמיד ענדתי תכשיטים שלה. כשהכרתי אותה, החיבור בינינו היה מיידי. מעבר להיותה אמנית אמיתית, היא פשוט אישה שאתה רוצה להיות באזור שלה. בקיצור, יושב סטיבן טיילר כל הערב ומתעניין בשרשרת שלי, מאלה שיש להן תליון כזה שנפתח ואפשר לשים בו שתי תמונות. באיזשהו שלב הייתי חייבת, אז שאלתי אותו: 'היית עונד שרשרת כזו-' והוא ענה לי: 'ברור! ועוד הייתי שם את התמונות של שני הילדים שלי'. 'אתה רוצה אותה-' הייתי חייבת לשאול, והוא ענה בלי להניד עפעף: 'כן!' הורדתי אותה מהצוואר שלי, ענדתי לו וזהו. ככה הוא יצא מהמסעדה. עם השרשרת של מיכל נגרין עליו. זו באמת פעם ראשונה שהצטערתי שלא חיכו לנו פפראצי מחוץ למסעדה". עבודה. "יום אחד אני דוגמנית, יום אחד אני מפיקה, ויום אחד אני שחקנית. אני כל כך אוהבת את העבודה שלי, עד כדי כך שלפעמים אני מרגישה שאני בכלל לא עובדת. אני זוכרת ישיבת תסריט אחת ארוכה במיוחד עם הכותב והשותפים ב-HBO. ישבנו שלוש שעות וניתחנו את התסריט. בסוף הישיבה יצאנו החוצה, הסתובבתי לשותף שלי ואמרתי לו: 'זה לא ייאמן מה שקרה פה. ועוד משלמים לי על זה!' לא משנה מה אני עושה, אני מרגישה בת מזל שזכיתי להתפרנס מעשייה שאני כל כך אוהבת ומעוררת בי כל כך הרבה השראה, יום-יום. אחרי שהפקתי את 'בטיפול', 'מסכים' ו'מרחק נגיעה' אני יכולה לבשר על פורמט ישראלי נוסף שנמכר לרשת ABC ושאני אפיק אותו, אבל לצערי עדיין מנועה מלנקוב בשמו. בקרוב מאוד כולם יידעו. 'חטופים-' אני הראשונה שסימסתי לגידי רף צווחות עם קבלת פרס האמי. הוא חבר מוכשר ואהוב ואני שמחה עבורו". פרספקטיבה. "אני חושבת שכל אדם צריך לקבל עזרה של חברים או אנשי מקצוע כדי לקבל פרספקטיבה על חייו, שתעזור לו לשנות ולהתקדם. אנחנו הרי לא רואים את עצמנו כפי שהסביבה רואה אותנו. דג במים לא רואה שהוא במים, ואנחנו שקופים לאחרים בצורה שאנחנו לא שקופים לעצמנו. זה כמו שיש לי חברה טובה שהיא מסובכת בחייה ואני יודעת בדיוק מה היא צריכה לעשות כדי לפתור את התסבוכת, אבל לה עצמה אין מושג שזה מה שהיא צריכה לעשות. היא רק צריכה להקשיב לי". ציור. "עד שהלכתי לחוג הדרמה של ירון כפכפי בכיתה ט', הייתי בטוחה שאהיה ציירת. זה לא אבד לגמרי - ציור הוא עדיין אחד התחביבים הכי גדולים שלי, וזה משהו שחזרתי לעשות בשנה האחרונה, אחרי כמה שנים שזה היה יותר ברקע. בכלל, בכל מה שקשור ליצירה אני ממש כמו ילדה בת 4. מציירת, בונה דברים, תופרת תחפושות, מתקינה מסכות, משחקת בחרוזים בכל מיני צבעים. יש לי את כל המרכיבים והאקססוריז של פינת יצירה משוכללת. קנבסים, צבעי אקריליק, שמן ומים, מברשות, פחמים, חרוזים ושלל פיצ'פקעס. העיסוק הזה מרגיע אותי וממלא אותי אושר". קניה. "ממשלת קניה הציעה לכמה אנשים מתעשיית הבידור ההוליוודית להגיע לביקור, ואני הסכמתי כי תמיד היה לי חלום לעשות ספארי. הנסיעה הזו היתה גם צומת מרכזי בחיי כי בפעם הראשונה הבנתי ברמה הפיזית והמולקולרית מה זה אומר לשחרר ולסמוך על מי שמולך. מי היה מולי? פיל ענק, ואני מסתכלת לו בלבן של העיניים ואין לי לאן לברוח ואין לי איך להתגונן, ובלילה אסור לצאת בלי ליווי שומר מהחדר כי נמר יכול להופיע ככה סתם. בפעם הראשונה לא הייתי בשליטה והייתי חייבת לתת אמון ולשחרר. בכלל, כל הנסיעה הזו במרחבים העצומים של הטבע האינסופי הזה מפעימה". רגע. "באופיי אני מאוד יעילה ורגילה לתקתק דברים, עד כדי כך שזה מגיע למצבים שאני מוצאת את עצמי לעיתים דוחפת חזק מדי. הרבה מאוד פעמים קורה שככל שאני דוחפת מתרחשת בדיוק התוצאה ההפוכה. זה משהו באישיות שלי שאני עובדת עליו. אני מזכירה לעצמי כל הזמן: 'רגע, חכי... תשחררי, תנשמי, לאט, לכי לנוח. אז לא תחזירי טלפון מייד'. ההתנהלות האובר-יעילה הזאת שלי היא לעיתים בבחינת פול גז בניוטרל, ומתברר שיעיל זה ממש לא". שגרירה. "אני מגיעה ממשפחה מאוד פוליטית. סבא שלי היה שגריר, אמא שלי היתה מאוד מעורבת במה שקורה וסחבה אותנו להפגנות. הדנ"א של השגרירה התפרץ בי בתקופת המשט הראשון ב-2010. לא יכולתי להמשיך ולשבת בחיבוק ידיים מול התדמית שהיתה לנו בעיני העולם. פתאום גיליתי שאנחנו נתפסים כחור שחור במזרח התיכון, אנשים לא מצליחים להבדיל בינינו לבין אפגניסטן, זה ממש לא ברור לכולם באיזו ארץ דמוקרטית, נאורה ומתקדמת אנחנו חיים. וגרוע מכך, הבעיה כבר לא רק הסברתית אלא עלולה להפוך לבעיה פוליטית שמסכנת אותנו באמת. חייבים להגיע להסכמה של הציבור העולמי במדינות הדמוקרטיות שישראל היא אכן מדינה לגיטימית. אז החלטתי לעשות מעשה ולהקים ארגון הסברה שנקרא 'Act for Israel', ואני מרצה בכנסים, נוסעת למפגשים ומביאה קבוצות לארץ עם משרד התיירות. עכשיו משודרת בטלוויזיה פרסומת בהשתתפותי שמבקשת להביא תיירים לישראל. אם כל אזרח ידאג לתייר אחד, אנחנו מסודרים. זו הפעילות התדמיתית הכי טובה שאנחנו יכולים לעשות, מעבר לפן הכלכלי שיש בה. תיירים מגיעים לפה, וזהו, הוויכוח על ישראל ועל הלגיטימיות שלה נגמר". תכנונים. "רק שלא א-ש-א-ל בבקשה איפה אהיה עשר שנים מהיום. מה יקרה איתי? איפה אני אהיה? כבר למדתי על בשרי שלא מתכננים. אני מתכננת את מה שאפשר, ולא מתכננת את מה שאי אפשר. אני בת 37, אבל מי סופר? מאוד מאוד רוצה ילדים משלי, ומקווה שגם זה יגיע. בינתיים אני מבקשת לעצמי להיות מאושרת. לא פחות ולא יותר".
צילום: רוני דלמאי, כתבת: חגית רון-רבינוביץ', עריכה: מיכל קפלן
בור ללא תחתית. "ביום שהבנתי שהפרפקציוניזם שלי הוא בור ללא תחתית, התחלתי לעצור ולמנן את הדחף הזה לעשות הכל הכי טוב. הבנתי שאני לא מושלמת, אני לא עושה את הכל הכי טוב שאפשר כמו שהייתי בטוחה שאני עושה בגיל 17, והסרט הזה שהייתי מכניסה את עצמי אליו בכל פעם מחדש, לרדוף אחרי משהו שהוא בלתי אפשרי, הוא פיקציה סובייקטיבית שלעולם לא תבוא על סיפוקה. תמיד, במיוחד באמנות, אפשר לעשות יותר טוב. לכתוב כתבה יותר טובה, לצייר ציור יותר יפה, לשחק סצנה יותר מדויק. מתישהו צריך להגיד די, זהו, ולשחרר".
