"חלב ודבש היתה יכולה להיות להקת אבבא הבאה"

קובי אשרת | בן 74. נולד בחיפה ומתגורר בתל אביב. מוזיקאי, מלחין, מנצח ומעבד. נשוי בשנית לעדה, מעצבת אופנה, אב לשלושה וסבא לשבעה. החל את דרכו בזכייה בתחרות כישרונות צעירים ובלהקת פיקוד הצפון. הקים את להקת "חלב ודבש" וזכה עימה באירוויזיון. מוציא את השיר "ימי התום" עם קורין אלאל ויופיע בזאפה הרצליה ב־21.8 במופע "הללויה לעולם", שבמסגרתו יארח את קורין אלאל, "חלב ודבש", יובל כספין ושרונה בן עטר

 מתי בפעם האחרונה התגעגעת למישהו?

"אני חולם על ההורים שלי עכשיו, בתקופה האחרונה. בחלומות שלי הם צעירים ואני ילד, וכשאני מתעורר אני מבין שזה סוג של געגוע פנימי שמתבטא שם. שניהם עלו לארץ מסלוניקי. אבי מוריס היה עמיל מכס בנמל חיפה. הוא ניגן במנדולינה ראשונה בתזמורת של הנמל וניסה לשכנע אותי ללכת בדרכו, אבל הכלי הזה שעמם אותי מאוד. אהבתי יותר לשמוע אותו מנגן בגיטרה שהוא קיבל מאיזה מלח אנגלי. אמי דייזי גם ניגנה, ולפעמים היינו שלושתנו מנגנים יחד במרפסת - אבא ואמא במנדולינה ואני בגיטרה - וכל השכנים נהנו מאיתנו". 

 מתי בפעם האחרונה ביקרת בבית ילדותך בחיפה?

"לפני עשר שנים. גרנו בדירת שני חדרים כל המשפחה, והיתה לי ילדות מאושרת, למרות שאני מבין שהיינו חסרי אמצעים לחלוטין. בחורף ישנתי במסדרון, ובקיץ ישנתי במרפסת, תחת כיפת השמיים, כי לא היה לי חדר. שתי האחיות הגדולות שלי וההורים ישנו בחדר אחד, אבל אז לא הבנתי כל כך את המשמעות שיש לרכוש. כיום גרה שם משפחה ערבית". 

 מתי בפעם האחרונה זכית בתחרות כישרונות כזמר? 

"בשנת 1958. הייתי בן 14, היה לי מינוי לעיתון 'מעריב לנוער', והם עשו תחרות של זמרים צעירים. אני וחבר שלי דורון הקמנו צמד - 'רון כרמל', כי באנו מחיפה - ולמרבה הפלא זכינו במקום הראשון. הפרס בתחרות היה כפול, גם להקליט באולפני הרדיו בירושלים וגם להופיע עם הדודאים, שאותם הערצתי מאוד. עצם הידיעה שאני אהיה לידם גרמה לי התרגשות עצומה. הייתי חודש בלי שינה". 

 מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?

"לאחר מלחמת יום הכיפורים. בסדיר הייתי חלק מלהקת פיקוד הצפון, וכשפרצה המלחמה כבר לא הייתי חייל, אבל הופענו אז ללא הפסקה - וגם חודשים ארוכים אחר כך. להקת פיקוד הצפון לא היתה הלהקה הכי נחשבת, להקת הנח"ל היתה מי ששלטה מאז שנות ה־50, ואנחנו שברנו את ההגמוניה שהיתה להם. זו היתה תקופה שבה לכל אלוף היתה 'הלהקה שלו'. לגנדי היתה להקת פיקוד המרכז, לאלוף יפה להקת הצפון ודדו בשריון. אבל לנו היה את המצחיקן הכי גדול בצבא, גדי יגיל, חבר שלי מחיפה, והיו לנו שירים נהדרים, ואנחנו כיסחנו אותם ב־1963 בהופעה מול 30 אלף חיילים שנערכה בבית שמש. שתי הלהקות הופיעו שם, ואנחנו נתנו שואו". 

 מתי בפעם האחרונה שינית את השם שלך? 

"נולדתי בשם יעקב ונטורה, ושיניתי גם את שמי הפרטי וגם את שם המשפחה שלי. כשהייתי ילד היו לי אלף שמות - יקי, יענקל'ה, קוקו, קיקי, ומישהו אמר קובי, וזה השם שתפס ונשאר אחרון. אני חושב שזה היה כשהייתי בכיתה י"א או י"ב. כשנישאתי לראשונה גרנו בקיבוץ אפק, ובקיבוצים לא היה אז נאות להחזיק שם לועזי, כולם עִברתו. היה שם ליד הקיבוץ דואר נע אשרת, ואשרת היה נשמע לי משהו נחמד מאוד, אז החלפתי. אבי מעולם לא אמר אם הוא נפגע מכך, אבל לי זה הציק מצפונית".

 השם הספרדי הפריע לך? חשת גזענות סביבך? 

"כן, בחיפה היתה בעיה קלה של אשכנזים וספרדים, ותמיד היתה לי הרגשה לא טובה עם זה. רוב השמות היו אשכנזיים, שלי לא. האהבה הראשונה שלי בגיל 16 היתה אשכנזייה, בת יחידה להורים פולנים. הייתי מאוהב בה לגמרי, וההורים שלה הפרידו בינינו כי הייתי ספרדי. אחרי שעמדתי על דעתי הבנתי שוונטורה זה שם נפלא, זה שם שרווח ביהדות הבלקן ואין מה להתבייש בו". 

 מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?

"השבוע. לבלות מבחינתי זה לראות כדורגל, ללכת לים למסעדה לפני השקיעה, לאכול שם סלט ולשתות יין, לשחק ברידג', לראות סרט. במונדיאל ראינו משחקים עם חברים, וגם אשתי היתה בעניין, והבילוי האחרון היה הצגה שראינו בתיאטרון, 'סיפור אהבה בשלושה פרקים', הצגה מצוינת. אנחנו משתדלים למצות את החיים ממרומי גילנו. את צעירה, את לא יכולה להבין את זה". 

 אני לא כזאת צעירה.

"את צעירה יותר מהבן הצעיר שלי. יוני בן 41. כשהוא החליט להיות אמן טראנס, הייתי מאוד מודאג. בצבא הוא שירת ביחידת הצילום של חיל האוויר, וכשהוא השתחרר היה לי ברור שהעתיד שלו בקולנוע, עד שיום אחד הוא פגש חבר, הם הקימו להקה, והוא עזב את הקולנוע לחלוטין. אחרי שלוש שנים הוא עזב את הלהקה והתחיל לעבוד לבד כאמן טראנס בינלאומי. היום הוא נקרא אייס ונטורה, הוא גומר את היצירה שלו, לוחץ send ובתוך יומיים מקבל הזמנות להופעות מכל העולם".

 מתי בפעם האחרונה פגשת את גלי עטרי?

"לפני כחודש, אני חושב. אנחנו חברים טובים. באפריל האחרון צלצלה אלי שרת התרבות והודיעה לי ש'הללויה' נבחר לשיר ה־70, וביקשה משמרית אור לכתוב בית חדש. ואז עלתה השאלה מי יבצע את השיר. התוכנית המקורית היתה שלהקת 'חלב ודבש' המקורית תתאחד, ולכן צלצלתי לגלי ושאלתי אם יש מצב כזה, והיא אמרה שיש על מה לדבר. התוכנית היתה שהלהקה תשיר את הבית הראשון, אמנים נוספים שהשתתפו באירוויזיון ישירו את ההמשך, והם ישירו את הבית החדש. אבל אחרי משא ומתן ארוך הכל התפוצץ, ואז השרה באה עם ההברקה שהיא בחרה בעדן בן־זקן. בהתחלה זה נשמע לי די הזוי, כי מה הקשר שלה לזה, אבל אז הסוכן של גלי, שרצה שגלי תשתתף בשיר גם בלי הלהקה, שאל אם אפשר לעשות ביצוע של שתיהן, ואני ראיתי בזה רק משהו לטובה". 

 ואין משקעי עבר עם גלי? הפירוק של "חלב ודבש" הגיע לבתי המשפט.

"הזמן עובר, ועל מה שהיה אתה יכול להצטער, אבל אני מצטער רק על דבר אחד - הפספוס. להקת 'חלב ודבש' היתה על סיפה של הצלחה גדולה מאוד. בחברת התקליטים שלנו הרגישו שאנחנו להקת אבבא הבאה, והם השקיעו בנו הון עתק בנסיעות, בהקלטות, בהופעות, בלי סוף. כשהתחיל הסכסוך בתוך הלהקה, הם הרגישו שהם לא יכולים להשקיע בגוף שהוא לא יציב, והם נסוגו. גלי רצתה מאוד להיות סולנית, והסברתי לה שאנחנו נקלענו לסיטואציה - כמו שאומר דורון מדלי - שזכינו באירוויזיון, וצריך לנצל את ההצלחה כמה שאפשר. אבל גלי לא הסכימה להופיע עם הלהקה גם בארץ, ובסוף היא עזבה לצערי, ולאה לופטין באה, וזה היה כבר סיפור אחר לגמרי". 

 מתי בפעם האחרונה פגשת מישהו שאתה מעריץ?

"ב־2002, כשהייתי קונסול תרבות בלוס אנג'לס, פגשתי באירוע את המוזיקאי קווינסי ג'ונס, שמבחינתי הוא אחד המוזיקאים הגדולים שחיים היום עלי אדמות. אחרי יומיים הוא התקשר למשרד שלי ושאל אם בא לי לקפוץ לקפה. טוב שישבתי, כי אחרת הייתי מתמוטט. נסעתי אליו הביתה, השמעתי לו חומרים שלי והוא השמיע לי חומרים שלו, ואז נכנס אליו הביתה רוברט דה נירו. מה מתברר? לגלי עטרי היה רומן עם דה נירו, והיא לא רצתה אותו. זה היה לפני האירוויזיון, היא עוד היתה דיילת. כשזכינו באירוויזיון, דה נירו שלח לה פרחים. בכל מלון שהגענו אליו חיכה לה זר ממנו. חיים סבן התחנן לפניה שהיא תיתן לו לבוא לצילום משותף, הוא אמר שזה שווה מכירה של 100 אלף תקליטים, אבל גלי לא הסכימה. כאשר דה נירו ואני נפגשנו ב־2002 הוא שאל אם אני מכיר אותה, נתן לי את מספר הנייד שלו וביקש שאמסור לה שתתקשר אליו. זה מחזר נלהב".

 מתי בפעם האחרונה צפית באירוויזיון?

"במאי השנה, כי עניין אותי מאוד מה יקרה עם הילדה שלנו, נטע ברזילי, שלדעתי היא כישרון ענק ותגיע רחוק מאוד. מהרגע הראשון הרגשתי שיש בה דבר אחר לחלוטין. פעם, כל מדינה שלחה שיר בשפתה וזה היה מפגש של תרבויות, של צבעים, כל אחד הביא משהו מהארץ שלו. עכשיו כולם כותבים ערימה של שירים באנגלית, וכל שיר נשמע כמו המשך לשיר הקודם ואין שום ייחוד. בגלל זה, כשמופיעה בחורה כמו נטע, עם שיר שיש לו אמירה עדכנית בתקופה של MeToo, זה מרגש". 

 מתי בפעם האחרונה דיברת עם אמא שלך? 

"ביוני 1997. עבדתי עם אהוד מנור במופע 'שירים עם חברים', ואמי נפטרה ביום שישי בשתיים בצהריים, ובאותו ערב היתה לנו הופעה במלון בקיסריה. ניסיתי למצוא לי מחליף, לא הצלחתי, ובלית ברירה נסעתי להופיע. עברנו איכשהו את הערב ההוא, הייתי בערפל, לא זוכר מה אמרתי ומה שרתי. בשנתיים האחרונות לחייה נסעתי לבקר אותה בבית אבות בחיפה בכל שבוע. היא היתה שרה לי שיר אהבה בצרפתית, מחזיקה לי את היד, ואז שרה לי אותו פעם נוספת, וככה שוב ושוב. זה היה עצוב. כיף לחיות, אבל לאבד את הזהות ואת איכות החיים שלך - זה לא כיף. אני מקווה שזה לא יהיה גורלי". 

 מתי בפעם האחרונה חשבת על ניתוחים פלסטיים? 

"אף פעם, מעולם. בורכתי במצב טוב לגילי, כי אמי הורישה לי גנטיקה טובה. היא נפטרה בגיל 85 ללא קמט על פניה. אנשים שנמצאים על במה צריכים להיראות טוב, ואני לא מאשים אף אחד שעושה מה שהוא רוצה, אך עלי תעבור סכין רק כשזה יהיה עניין רפואי שדורש התערבות כירורגית". 

 מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?

"הבוקר. אני דואג לעשות הרבה מאוד ספורט, משתדל לאכול בריא ולעשות מה שביכולתי. כששואלים אותי מה שלומך, אני עונה 'נפלא עד לא ידוע'. מה יהיה בעוד חצי שעה? אף אחד לא יודע. הבוקר עשיתי 40 דקות הליכון ועוד חצי שעה מכשירי כושר, יש לנו בבית ג'ים מלא, ופה אני מתעמל. יש לי מחר משחק טניס עם הפרטנר שלי, וביום שישי הליכה בים - משתדלים לגוון. אני גם שוחה פה ושם, אם כי שחייה זה הספורט הכי משעמם, הלוך־חזור - הלוך־חזור". 

 מתי בפעם הראשונה ישבת בכלא?

"מייד עם סיום הטירונות נסעתי לחיפה והלכתי לסרט עם ידידה שלי. כשיצאנו, לא חבשתי את הכומתה שלי, עוד לא הספקתי, ועצרה לידי משטרה צבאית. הם תפסו אותי והעלו אותי למשפט, ונשלחתי לשישה ימים בכלא 6. למזלי, הבחורה שיצאתי איתה היתה אחותו של מפקד הכלא, והוא לקח אותי תחת חסותו. אגב, זאת לא היתה הפעם האחרונה שלי בכלא צבאי. כחיילים בלהקה צבאית היינו מופיעים בימי שישי על אזרחי כדי להשלים משכורות. אסור היה לעבוד, אבל עבדנו. אנחנו הופענו בעיקר בנהריה, במועדון 'דולפין'. פעם אחת חברי להקת פיקוד המרכז הלשינו עלינו, ושלושה שוטרים צבאיים חיכו שנסיים את ההופעה בליל שבת כדי לעצור אותנו. ישבנו לילה אחד במעצר, ואלוף הפיקוד בעצמו הודיע שחייבים לשחרר אותנו כי נקבעה לנו הופעה למחרת".

shirshirziv@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו