חיי מדף: אורח או בעל בית

זה זמן של קרב אינסופי על תשומת הלב. מכל עבר מניחים לפתחנו דבר מה - שעשוע, התחכמות, מחשבה משמעותית. האדם של ימינו הוא כמשוטט בפרוזדור ארוך של פיתויים, חוויות והצעות. הבחירה הבודדת היא משימה חשובה, לעיתים גורלית.

"תודה שהייתם עימנו", לוחש שדר הרדיו בסופה של תוכנית הלילה. יש לו על מה להודות, שכן על גלי האתר טמונות אינספור אפשרויות אחרות. הברית הלא כתובה שבין איש הבמה לבין הקהל מסתכמת גם בהוקרה ובהערכה הדדית. מחיאות הכף הקצובות, ההשתחוויה, הנשיקות המופרחות לחלל האולם. לא ברור מי האורח ומי בעל הבית. כך גם בדירה אנונימית, בסיומו של ביקור נימוסים חברי - אמירת התודה הגיונית לשני הצדדים.

הספרות חורגת מן הקודים הללו. הסופר אינו בעל בית במשכנו של הקורא, ולחלופין אף אינו אורח. הוא עשוי לחזר אחריו ולרצות אותו, אך גם להתקשח ולהזעיף פנים לעברו. קבלת פנים ראויה של טקסט אינה מחויבת דווקא במיני מטעמים ועינוגים; היא עשויה להיות קודרת, מסוגרת ומאיימת. ודווקא בשל כך הקורא עשוי ללכת שבי אחריה.

הממשות שבמפגש הפרונטלי שבין השחקן והמוזיקאי לקהל, הופכת את יחסיהם לכאלו הכפופים לכללים צפויים מראש. הסופר, לעומתם, מציע מפגש מורכב ומאתגר שחורג מן הממשות. הטקסט מחזיר אותנו אחורה, לזמן קדום שבו המפגש של האדם היה עם עצמו. 

כתב ג'ון ברג'ר בספרו "על ההתבוננות": "מה לפני המצאת המצלמה היה הדבר שאת תפקידו החל התצלום למלא? התשובה הצפויה היא התחריט, הרישום, הציור. תשובה מאירת עיניים יותר תהיה: התודעה הזוכרת - הזיכרון. פעולתו של תצלום בתוך המרחב הציבורי נעשתה קודם לכן בתוך מחשבות והרהורים" ("על ההתבוננות"; מאנגלית: אסתר דותן; פיתום, 2012).

ברג'ר מפענח את הצילום באופן שיאה לחשוב עליו גם לגבי הספרות: זו אינה פעולה שפונה אל מישהו, אלא לעצמה בלבד. הסופר זוכר, גם אם כתיבתו אינה עוסקת בשחזור של העבר. הזיכרון הוא קצה זנבו של כל טקסט, והמופע הספרותי הוא ההתרוצצות במעגלים אחר הקצה, מרדף אינסופי שלא יוכרע לעולם. 

הקורא, אם כן, הוא בסך הכל עובר אורח עם תזמון מושלם; מן הרחוב הסואן הוא זוכה להציץ למעבדת הסופר שבקומת המרתף. איש לא הזמין אותו, אך נוכחותו אינה מטרידה. הוא רשאי להישאר. להביט, ללמוד, להתפעל, וגם להזדעזע או לנוע בחוסר נוחות. נוהגים לדבר על בדידותו של הכותב, אך גם הקורא בודד בהתרשמותו. הוא פוגש בטקסט הספרותי כתופעה מוגמרת, שלמה ואטומה. ממרחק חלון הראווה הוא מושיט יד אך אינו נוגע. גם אם היצירה תטלטל את חייו, היא אינה תלויה בו ולו לרגע אחד.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו