אין זה סוד שאישים דגולים ניכרים ביכולת לגבש חזון ולפעול למימושו, למרות כל המשוכות שבדרך. ספר חדש שנכתב על מחַיֶּה השפה העברית אליעזר בן־יהודה על ידי נכדו, הנושא את שמו, בא לבסס את גדולת הסב באמצעות תיאור חייו, שהיו רצופי חזון והתמודדות עם קשיים.
ואכן, אליעזר בן־יהודה חווה הרבה שכול והרבה עוינות, אך הם לא שברו אותו ואת רוחו. לצד הקשיים, גם אהבות לא חסרו בחיים הסוערים של האיש שקבע נחרצות: "שני הדברים שבלעדיהם לא יהיו היהודים לעם - הארץ והלשון". היו אלה אהבות שונות - אהבה לשתי הנשים, האחיות דבורה ופולה (או חמדה, בשמה העברי), אהבה לעם העתיק השב למולדת, וכמובן אהבה לשפתו העתיקה ורבת הקסם.
"כל אהבותיו של אליעזר בן־יהודה" הוא ספר שמצוי בתווך שבין שתי סוגות - ביוגרפיה ורומן היסטורי. חומרי הגלם שלו הם בעיקר סיפורים משפחתיים, ואין לצפות ממנו לדיוק מוחלט שנדרש מביוגרפיה של ממש. כך, למשל, אף שהמחבר לא נכח בשיחות בין בן־יהודה לבין האנשים החשובים בחייו, הוא בכל זאת נוטל לעצמו חירות לתאר את השיחות האלה. ניכר שגם בהיבטים אחרים הוא מרשה לדמיון לפעול ולא תמיד מרסן אותו בעובדות. עם זאת, התוצאה היא סיפור קולח המשרטט דיוקן אמין של אחת הדמויות המשמעותיות ביותר בתקומת עם ישראל בדורות האחרונים.
כריכת הספר (ידיעות ספרים)
חלק מהסיפורים המופיעים בספר משעשעים למדי. כזה הוא סיפור בחירת המבטא הראוי ללשון הקודש שיש להחיות. כאשר אליעזר הצעיר חלה בשחפת, ונשלח מפריז לבית החולים באלג'יר הצרפתית, התוודע ליהודים המדברים בניב ספרדי. חולה אחד, שותפו של בן־יהודה לחדר, היה יהודי מקומי, ולמרות זאת התקשורת ביניהם חרקה: "...ניסיתי לשוחח איתו בעברית, וכך גיליתי לתדהמתי שהאיש אינו מסוגל להבין אותי ואני אינני מסוגל להבין את האיש! אף ששנינו מדברים לכאורה אותה שפה".
בן־יהודה לא ויתר וביקש משכנו לקרוא יחד בתפילת "שמע ישראל", שאותה כל אחד מהם הכיר היטב. כך קלט את השינויים שעליו לעשות בהיגוי המילים, כדי להתאימו לדיבור הספרדי, וכעבור כמה ימים היה יכול לשוחח עם יהודי בן המקום.
בתוך כך, ההיגוי הספרדי נשמע לבן־יהודה "טבעי ושוטף יותר", אך כדי להתחזק במסקנה זו רצה להיעזר בפוסק ניטרלי. אליעזר הזמין לאלג'יר את ידידו הפריזאי צ'צ'ניקוב, שלא היה יהודי, וצליל השפה העברית, על כל מבטאיה, היה זר עבורו לגמרי. שני היהודים - בן־יהודה ושכנו האלג'יראי - קראו באוזניו תפילה, אחד באופן שנלמד ב"ישיבת הבית" של אליעזר בפלוצק שבאימפריה הרוסית, ואחר בסגנון ספרדי. צ'צ'ניקוב מצא את מבטאו של היהודי האלג'יראי "קל יותר להאזנה", ובן־יהודה גמר אומר להשתמש בו כתקן של העברית הנולדת מחדש. מלבד לחייך, לקורא ההמום נשאר רק לדמיין, מה היה קורה אילו לצ'צ'ניקוב היה טעם מלודי שונה, ודווקא ההגייה האשכנזית היתה נשמעת לו טבעית יותר...
מוקדם יותר אותו צ'צ'ניקוב מילא תפקיד מכריע בעוד עניין. הוא זה ששכנע את אליעזר הצעיר, סטודנט דלפון בבירת צרפת, לשלוח את מאמרו הפוליטי הראשון לירחון "השחר" הווינאי, אחרי שעיתון "המגיד" דחה אותו. במאמר הזה חזה המחבר שתקומת העם היהודי תהיה בארץ ישראל ובשפה העברית. את המאמר הראשון חתם בשם העט רב הסמליות "בן־יהודה", שם שיהפוך לסימן ההיכר שלו וידחק הצידה הן את שם משפחתו האמיתי פרלמן והן את השם "אליאנוב" שהופיע בדרכונו הרוסי.
"כל אהבותיו של אליעזר בן־יהודה" גדוש בסיפורים נוספים, שחושפים את הקורא לזוטות חביבות, כמו חידוש המילה "אופנה" (בן־יהודה המציא אותה עבור הטור הנשי של אשתו חמדה בעיתונו), לפגישות היסטוריות וגם לטרגדיות אישיות קורעות לב. בשנת 1891 נפטרה אשתו הראשונה דבורה, וכעבור זמן קצר איבד במגפה שלושה מילדיו הקטנים. את מקומה של דבורה מילאה אחותה, וכשפגשה את הילדים השורדים - ימימה ואיתמר - ביקשה מהם שלא לקרוא לה אִמָּא, אך גם לא דודה. "אולי תקראו לי אָמָּא", הציעה, וכך היה, אם כי המילה לא השתרשה בעברית הכללית. אגב, שלושה חודשים בלבד של לימוד העברית הספיקו לחמדה כדי לכתוב את המאמר הראשון שלה, שהוסיף לעיתון "מגע נשי".
סיפור אחר, שלטענת המחבר התרחש בשנת 1911, מתאר את המפגש בירושלים בין בן־יהודה לקצין טורקי מוסטפא כמאל (מי שעתיד להפוך לאטאטורק, אבי טורקיה החדשה), ומעורר יותר שאלות. האם מפגש כזה התקיים? האם באמת בן־יהודה הוא זה שהצליח בתוך דקות ספורות לשבות את כמאל בקסמי התשוקה של עם ישראל לשוב אל ארץ האבות? והאם מנהיגה של טורקיה באמת הודה באוזניו, ולו ברמז, שגם הוא יהודי?
מעניין שדווקא איתמר בן אב"י, בנו של אליעזר, ייחס לעצמו באוטוביוגרפיה שלוש שיחות עם מוסטפא כמאל הצעיר ואף טען שנטע במוחו של הקצין הטורקי רעיון לזנוח אותיות ישנות - עבריות וטורקיות כאחת - ולעבור לאותיות לטיניות. כך או כך, התיאור של אטאטורק שמצטט בעברית את המילים של "שמע ישראל" ומדגיש שהן מקודשות עבורו, כפי שמקודשות עבור כל יהודי, נשמע דמיוני למדי ומצריך סימוכין נוספים.
עקשנותו של בן־יהודה וחוסר נכונותו להתפשר על עקרונות הביאו עליו צרות מכל הסוגים - נידויים, חרמות, ריבים טעונים ומלחמות אישיות, עד כדי סירוב לקבור את אשתו הראשונה, ואפילו מאסר בכלא העות'מאני. "רק מי שלוקח סיכון והולך רחוק, מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע", אמר פעם אלברט איינשטיין. אליעזר בן־יהודה לא זכה לגלות בחייו כמה רחוק הוא קידם את עם ישראל. הקוראים כיום, לעומת זאת, ממרחק השנים ובעזרת הספר שכתב נכדו - יכולים להעריך הן את הסיכונים שלקח והן את תרומתו הייחודית.
כל אהבותיו של אליעזר בן־יהודה / אליעזר בן־יהודה; ידיעות ספרים, 310 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו