סטוקהולם זכתה לכך שתופעה נפשית מסוימת תיקרא על שמה: תסמונת סטוקהולם - מצב שבו אדם המוחזק בכפייה על ידי אנשים אחרים מפתח הזדהות נפשית עם מעשיהם של המחזיקים בו. הלסינקי, בירת פינלנד השכנה, עשויה לזכות בכבוד המפוקפק שתופעה פוליטית, יש שיאמרו גם נפשית, תישא את שמה: התנגדות כפייתית לדונלד טראמפ. לא משנה מה הוא יעשה, יריביו ושונאיו מגיבים אוטומטית בהתלהמות אובססיבית, שמוזנת מיצרים בסיסיים ומונעת כל דיון ענייני. בארה"ב כבר נעשה שימוש במונח אחר, "תסמונת הפרעת טראמפ", המתייחס לתגובות לא־רציונליות וחסרות פרופורציה למעשי הנשיא ולדבריו.
אך התגובות ההיסטריות של פוליטיקאים ועיתונאים לדברים שאמר או לא אמר טראמפ במסיבת העיתונאים עם נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, בתום הפסגה בהלסינקי, הביאו את התופעה לשיאים חדשים: טראמפ הואשם בבגידה בארצו ובהפקרת האינטרסים הלאומיים של העם האמריקני, ושוב הופרחו תיאוריות מזימה שלפיהן פוטין מחזיק בידיו מידע חשאי על טראמפ או מקורביו שגרם לו להתרפס בפני פוטין, וחמור מכך - להעדיף לתקוף את שירותי הביטחון והביון האמריקניים מאשר את הנשיא הרוסי על פשעיו וחטאיו, ובראשם ההתערבות הרוסית במערכת הבחירות האחרונה לנשיאות ארה"ב. מבקריו של טראמפ לא היו רחוקים מלהאשים את הנשיא בשת"פ עם האויב הרוסי.
פרסום כתבי האישום נגד 12 קציני המודיעין הצבאי הרוסי שלושה ימים בלבד לפני שנערכה הפסגה האפיל על המפגש החשוב בין נשיאי ארה"ב ורוסיה, הראשון זה עשור. קודמו של טראמפ, אובאמה, נמנע מלהיפגש עם פוטין בתקופת נשיאותו השנייה. היו לכך סיבות רבות, אך היעדר הקשר האישי בין מנהיגי שתי המעצמות הגדולות בעולם במשך תקופה כה ארוכה לא סייע "להחזיר למוטב" את פוטין. נהפוך הוא: הגישה הזו חיזקה את התחושה במוסקבה שפניה של וושינגטון לעימות ולמלחמה קרה חדשה. טראמפ ביקש לשבור את התפיסה הזו, למנוע הסלמה מיותרת ולחפש דרכים לחידוש ולהגברת שיתוף הפעולה בין שתי המעצמות, גם באופן שישרת את הכלכלה האמריקנית. ככלות הכל, טראמפ הוא בראש ובראשונה איש עסקים, שרוצה "להחזיר את אמריקה לגדולתה".
מהמעט שטראמפ ופוטין חשפו לאחר פגישתם, ברור שהם דיברו על הרבה עניינים חשובים מאוד לעתיד העולם. אך לא העניינים הללו עמדו במרכז מסיבת העיתונאים. שני המנהיגים נאלצו להתמודד עם שאלות קנטרניות של עיתונאים, בעיקר אמריקנים, שביקשו לייצר סכסוך פומבי בין טראמפ ופוטין. אך השניים לא הגיעו להלסינקי כדי לריב, אלא כדי לנסות לייצר דינמיקה חדשה בין ארצותיהם.
משפט אחד של טראמפ, שלא זכה לתשומת לב מאחר שלא היה קשור לחתרנות רוסית, אומר הרבה מאוד על מה שקרה בהלסינקי: "אני מעדיף לקחת סיכון פוליטי למען השלום ולא לסכן את השלום למען מטרות פוליטיות". טראמפ, שידע שגם אם פוטין ימסור לידיו את מפתחות מוסקבה, יריביו ובתקשורת ישאלו מדוע הוא לא דרש גם את סנט פטרבורג, העדיף לספוג אש צולבת על שלא צלב את פוטין בעניין ההתערבות הרוסית במערכת הבחירות האמריקנית, ולא לחשוף את הנושאים שהעסיקו אותו ואת פוטין. ייתכן שההתקפה עליו גם שירתה אותו להסטת תשומת הלב מהעניינים החשובים באמת.
ובכל הסערה שיצרה "תסמונת הלסינקי" מתחדדת מאליה צביעות מבקריו של טראמפ: אנשי השמאל הליברלי, שמטיפים לדבר עם חמאס וחיזבאללה, עולים לרגל לקברו של ערפאת, מגינים בחירוף נפש על הסכם הגרעין וקשרו כתרים לראשו של אובאמה על יוזמתו לחדש את הקשרים עם קובה - הם אלה שזועקים כעת שטראמפ מכר את נפשו ל"שטן" פוטין, "פושע המלחמה ומפר זכויות אדם". גם בישראל העדיפו מבקריו האובססיביים של טראמפ להתעלם מההישג המשמעותי שהוא התחייבות שני מנהיגי המעצמות הגדולות לביטחון ישראל - מעמד היסטורי בפני עצמו, שאיבד ממשמעותו בגלל הרצון הקטנוני "להיכנס" שוב בטראמפ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו