בשלב מסוים, כשמתברר שהפרעות הקשב והריכוז המשותפות ניצחו אותנו, אנחנו מחליטים לקטוע את השיחה ולהמשיך אותה בפעם אחרת. אורי הוכמן לוקח איתו קלסר ירוק ועב כרס, שמונח על השולחן בפינת האוכל, וממהר לצאת מביתו. "זה הטקסט שאני צריך ללמוד בעל פה לצילומים בשלושת החודשים הקרובים. שתי סדרות וסרט. בכל יום אני מסתכל על הקלסר הזה, פותח אותו, מציץ וזורק אותו. המוח לא קולט", הוא מסביר.
"אני בתחום שהכי אין בו מקום לבעיות קשב וריכוז. צילומים הם מערכת של מלא כסף, ורוצים 'וואן טייק'. בתיכון למדתי במגמה ביולוגית־כימית־פיזיקלית, והתקשיתי בטירוף. שלחו אותי להסתכלות, ואבחנו שאני דיסלקטי, דיסגרפי ועם הפרעות קשב וריכוז קשות. את מבחני הבגרות עברתי בעל פה".
אנחנו יורדים לרחוב התל־אביבי שמתחת לבית, והוכמן חובש קסדה, עולה על האופנוע שלו ורוכב עם קלסר התסריטים אל בית החולים אסף הרופא, כפי שהוא עושה בכל שבוע כבר כמה שנים. "ריטלין עושה אותי עצבני ומבואס, וגיליתי שהדבר היחיד שבאמת עוזר לי זה תא לחץ. הגעתי לזה בכלל ממקום של טיפול בכאבים עד שהבנתי שזה גם עוזר לי מאוד לריכוז".
התא ממוקם במרכז לרפואה היפרברית של בית החולים וקצת מזכיר מטוס צבאי, עם חלונות עגולים לאורך המתקן ושתי שורות של כיסאות תכולים זו מול זו בתוך החלל. מסכות תלויות מעל המושבים. דרכן מוזרם חמצן טהור בלחץ הגבוה מהלחץ האטמוספרי, שמאפשר להעלות פי 20 את מינוני החמצן בדם וברקמות ולהגביר תהליכי ריפוי. בדרך כלל הוא מצטרף לקבוצות אחרות, אנשים שעברו שבץ מוחי, כאלה שמתמודדים עם כוויות, חולי סוכרת, סטודנטים, פרופסורים, מדענים וכו'. במשך שעתיים מוזרם אליהם חמצן דרך המסכות. בתא שורר שקט מוחלט, רעש לבן של אוויר, וכל אחד מהנוכחים מרוכז בספר שלו.
"בתוך 20 דקות אתה מרגיש שהמוח שלך מתיישר", הוא מעדכן. "במהלך השהות בתא אני קורא פי ארבעה יותר מהר מאשר בבית. מכיוון שאסור להכניס לתא מכשירים אלקטרוניים - כי זו סביבה דליקה עם המון חמצן - אז כולם מצטיידים בספרים עבים. יש פה חבר'ה שעברו פגיעה מוחית ורוצים להתגבר עליה, וגם אנשים שצריכים להפעיל את המוח ממש חזק. אני היחיד פה שבקטע של ללמוד בעל פה טקסטים".
הוא בן 48, מתגורר במרכז תל אביב, ולא זוכר את כל ההפקות שבהן הוא מתעסק כרגע. הנה רשימה חלקית מהתקופה הנוכחית: הומו מוחצן ב"הפסיכולוגית", החדשה של "כאן 11"; עו"ד מושחת המייצג מאפיונר ב"עיר מקלט" של יס; קבלן בנייה בסדרת המאפיה "מלכות" של הוט; וגם בסדרות הילדים "ג'ינג'י" (בתור שבתאי הרשע), "הקלמרים" (אבא של ילד פרובלמטי) ובעל מזנון בית הספר ב"פרפקט דאנס", בערוץ דיסני.
בד בבד, משחק הוכמן מדי ערב בהבימה בהצגות "הרפתקאות דוד אריה", "עקומים" (לצד מיכאל אלוני) ו"עיתונאי על תנאי" (שכתב גיא מרוז), שם הוא מגלם את שר הביטחון. תוסיפו לזה שתי הפקות חדשות בעבודה - הסדרה המשפטית "פרקליטות מחוז ת"א", ובסרט "המחשמלים", שם הוא מגלם מתופף מזדקן.
הוא אחד השחקנים הכי עסוקים במדינה. הרזומה שלו אינסופי, עשרות רבות של מחזות, תפקידים בסדרות ("תמרות עשן", "שטיסל", "נויורק", "מטומטמת", "הבורר", "בלתי הפיך", "גאליס", "אשתו של גיורא" ועוד) ובסרטים ("הבנדוד", "הפיתוי" ואחרים), וגם זכייה בפרס רוזנבלום ליוצרים מצטיינים לשנת 1999.
חלק מהוורקהוליות הזאת מתודלקת בחששות חוזרים ונשנים מהמוות. "פעם הייתי בטיפול, והפסיכולוג חרטט אותי שברגע שאעבור את גיל 30, שזה הגיל שבו אבא שלי מת, החרדות ייעלמו. זה היה נשמע לי הגיוני, כי הפחד הזה ליווה אותי מאז, אבל זה לא עבר - וקיים אצלי עד היום. פעם בשבוע אני מוצא את עצמי חושב, 'אבל יש עוד דברים שאני רוצה לעשות'".
אביו יצחק (הוכלה) הוכמן היה ספורטאי, שגדל במשפחה חרדית בבני ברק ויצא בשאלה בגיל תיכון. הוא שיחק כדורסל בקבוצת אליצור ואפילו הוזמן לנבחרת ישראל, ועבד כמורה לחינוך גופני וכמאמן כדורסל לנערים. "אבא היה שני מטרים, בלונדיני עם עיניים כחולות. כמו שאפשר לראות, לא קיבלתי את הגנטיקה שלו. הוא הספיק לסיים תואר באוניברסיטת בר־אילן לפני שנפל, ולאחר מכן נאלצתי להגיע כילד לטקס הסיום ולקבל את התואר בשמו".
הוכלה נפל ביום האחרון של מלחמת יום כיפור, בקרבות הבלימה והפריצה בסיני. אורי היה בן 4 כשזה קרה. אמו רחל היתה בהריונה השני, כשהוקפץ בצו שמונה. הוא היה קמ"ן בחטיבת הצנחנים ונהרג כשהתנדב להיכנס עם זחל"ם אל תעלת סואץ כדי לחלץ מהשטח פצועים והרוגים. הם נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו, ובפעם השלישית כבר לא יצאו.
"הוא נעדר כמעט חצי שנה, וכשהגיעה הבשורה שמצאו חלקי גופה, אמא שלי חטפה את הבומבה, ומייד התחילו אצלה הצירים. עוד באותו היום נולדה אחותי הקטנה מיכל, שכיום משחקת בהצגות פרינג' בלונדון.
"זה משהו שקשה להסתיר, כל הילדוּת תמיד הצמידו לי בכיתה את המשפט 'ההוא שאין לו אבא' או 'הילד שאבא שלו מת במלחמה'. זה רדף אותי".
עם אמו (74) הוא שומר על קשר חזק מאוד: "אנחנו מדברים בכל יום, היא יודעת מה קורה אצלי בחשבונות הבנק, יש לה שליטה מלאה. אני לא יודע איך אוכל להסתדר בלעדיה. אני כל כך גרוע בגביית צ'קים שחייבים לי, אז היא עוזרת לי עם זה".
רחל הוכמן נחשבת לאחת המורות המובילות בארץ לפיתוח קול, ובנה נזכר איך "כילד הייתי קם בבוקר, ואם לא הייתי הולך לבית ספר, היו שרים לי בבית. לא נותנים לישון. ובכל שעה מישהו אחר. כל תקופה והזמרים שלה. זה התחיל בעפרה חזה, ירדנה ארזי וגלי עטרי, אחר כך יהורם גאון ויהודה פוליקר, ואז ברי סחרוף ויהודית רביץ. גם גידי גוב היה בא הרבה.
"אחר כך הגיע דור צעיר - מירי מסיקה, נינט, הראל סקעת, שירי מימון ומאור כהן - אבל בשלב הזה כבר גרתי בבית משלי והשתדלתי לא להגיע בשעות האלה, כי זה קשה מאוד לשמוע את התרגולים האלה. זה נשמע כמו צפירות עולות ויורדות בתרגיל של פיקוד העורף.
"לפעמים היתה אינטראקציה. אם הם היו מקדימים, או שהזמר בפנים היה משתהה, הם היו מכינים לעצמם קפה בזמן שאני הייתי מכין לעצמי סנדוויץ'. זו סיטואציה קצת מביכה. רק התעוררת, אתה מסתובב בבית בתחתונים, ופתאום עפרה חזה יושבת לך במטבח. זה גרם לבית שלי להיות מאוד פתוח, כמו קליניקה. היה לי גם לא נעים להיכנס ולהפריע להם, 'אמא אני צריך 50 שקל', הרי בתור ילד אתה תמיד צריך כסף".
הוכמן מעיד כי היה נער חנון, שהשתייך לקבוצת "החלליות", כפי שכינו אותם החבר'ה המקובלים של בית הספר, "כי היינו אסטרונאוטים כאלה, קוראים מדע בדיוני ומשחקים כדורגל עם בקבוק קולה ריק".
בתיכון התאהב בתיאטרון, השתתף בחוג דרמה ושיחק בכמה הצגות. לקראת סוף שנות ה־80 שירת בתיאטרון צה"ל ובלהקת הנח"ל (לצד תומר שרון, דנה ברגר, שרון חזיז והמפקד יואב צפיר), ואחרי השחרור למד משחק בניסן נתיב ומוזיקה בבית הספר רימון.
"בגלל שאמא שלי הכריחה אותי ללמוד שמונה שנים פסנתר, אז בלהקת הנח"ל התחלתי לכתוב ולהלחין את השירים ללהקה ולעבד אותם. זה מצא חן בעיניי. אחרי השחרור עשיתי בחינות גם לניסן וגם לרימון, התקבלתי לשני בתי הספר, התבלבלתי והלכתי ללמוד גם וגם. כשסיימתי הבנתי שהתשוקה האמיתית שלי נמצאת במשחק וזנחתי את המוזיקה".
בהצגה "עלובי החיים". "את הדירה שלנו קנינו רק כי ההורים עזרו לנו, ולא מהמקצוע" // צילום: ג'רארד אלון
בהמשך הסתובב בין הפקות של הקאמרי, גשר, החאן ותיאטרון חיפה, לפני שהצטרף בשנת 2000 לתיאטרון הבימה, שהפך להיות ביתו המקצועי. "יש מלא שחקנים שגם נמצאים בהבימה ויושבים בבית", הוא אומר. "המנכ"לית והמנהל האמנותי דואגים שאהיה עסוק כל יום. זאת הוראה ממני. אמרתי להם שאם אני לא עסוק במשהו אני משתגע, אז הם לקחו את זה כפרויקט".
לפחות נכנס לך כסף באופן קבוע.
"אני לא מכיר אף שחקן עשיר. עזוב, לא עשיר, אלא אחד שחי טוב. אנשים מתמידים בזה כדי שזה אולי יקדם אותם בקריירה, יביא קמפיין או ג'וב של הנחיה. את הדירה שלנו קנינו רק כי ההורים עזרו לנו, זה לא הגיע מהמקצוע. לפני כמה שנים נכנסתי כשותף עם שלושה חברים במסעדה תאילנדית, 'נאם', ולמזלי זה הצליח. זה נתן לי בוסט כלכלי, וכבר יש לנו שלושה סניפים.
"אני כל הזמן מסביר לאנשים שאי אפשר להתעשר מעבודה בטלוויזיה. הכי הרבה שאפשר לקבל על יום צילום זה 3,000 שקלים. אבל עבורם אתה קם באותו יום בארבע בבוקר, עובד 12 שעות ומסיים בשבע בערב. 50 אחוזים הולכים למס הכנסה - כי זו עבודה שנייה שלי - 20 אחוזים לסוכנת, ובסוף נשארים גרושים. תחלק את זה לזמן שהשקעת, כולל למידת את התסריט, ויוצא בסוף סכום של אחד שעובד בפיצרייה".
תסביר לי איך נוצר מצב שהרבה אנשים מכירים את הפרצוף שלך, אבל לא יודעים איך קוראים לך.
"עד גיל 40 שיחקתי רק בתיאטרון. כשהכרתי את אשתי מיכל, היא אמרה, 'אתה חייב לקחת סוכנת ולהתחיל להצטלם'. אמרתי לה, 'מ־94' אני קם בכל יום ועושה הצגה בתיאטרון, זה מספיק לי'. והיא אמרה, 'אבל מי רואה אותך? מי יודע מי אתה? וחוץ מזה, אנחנו רוצים לטוס לחופשה בטוסקנה'.
"עד לפני כמה שנים בכלל לא ראיתי סדרות, הייתי רואה בטלוויזיה רק ספורט ותוכניות על בניית אופנועים. אין לי פייסבוק, אני לא מסתדר עם מחשבים, ובכלל אני טיפוס אולד־סקול. בתקופתי בניסן נתיב היו מורים שזלזלו בשחקנים שעשו קולנוע וטלוויזיה. 'זה בושה, זה לא אמנותי', הם אמרו לנו. לכן נבלעתי בעולם התיאטרון - ונרדמתי בתוכו.
"אנשים עוצרים אותי ברחוב כל הזמן ומבקשים שאזכיר להם מאיפה הם זוכרים אותי. לפעמים לוקחת חצי שעה עד שהם נזכרים בתפקיד קטן או בסצנה שעשיתי לפני שנים. אני לא מזוהה בתור ההוא שעשה את זה.
"נדיר שמישהו ניגש אלי ואומר, 'הוכמן, איך אני אוהב אותך'. אף פעם לא זוכרים את השם שלי. בדרך כלל חושבים שאני ירון ברלד או קובי מרציאנו מ'סברי מרנן'. הרבה אפילו מתבלבלים ומשוכנעים שאני רני רהב.
"אף פעם לא מתבלבלים ביני למיכאל אלוני, עוז זהבי או אביב אלוש. זה אומר שאני בצרות, לא? אני במלחמה אינסופית עם המשקל. הורדתי 30 קילו, החזרתי 15 קילו, הורדתי, ועכשיו העליתי שוב".
• • •
כשהיה בן 35, הרופאה המליצה לו להתחיל לעשות ספורט. הוכמן נרשם לחדר כושר עם חברו השחקן שרון אלכסנדר - והתמכר. "פתאום נהייתי חתיך, רזיתי, והגזמתי עם זה לגמרי. אימונים של שלוש שעות - אירובי, משקולות ובריכה - שלוש פעמים בשבוע.
"הייתי חוזר הביתה חרמן כמו שפן ומסתובב בהיי מטורף. שרון אמר לי, 'אתה מגזים, זה לא נורמלי, יקרה לך משהו'. ויום אחד, בזמן שעבדתי באחד המכשירים, הרגשתי שבאמת קרה משהו נורא. לא כאב לי כלום, אבל איבדתי תחושה ביד ברמה שנפלו לי דברים מהיד.
"אחרי כמה שבועות הרגשתי שהיד מתחילה להשתתק. נבהלתי והגעתי לבית החולים מלווה בידידי תומר שרון. עשו לי צילומים ואמרו: מייד ניתוח דחוף בצוואר. ביררתי קצת, והתברר שזה ניתוח רציני, אנשים עלולים לצאת ממנו נכים. אז ברחנו מבית החולים. כל הדרך צחקנו: מה ניתוח, בסך הכל היד לא מגיבה.
"אחר כך כל מיני מומחים אמרו לי, 'טוב שברחת'. המליצו לי על סטרואידים, אבל מה שקרה זה שהם כנראה פתחו את כל מה שהגוף נעל סביב עמוד השדרה. בבת אחת הכל השתחרר, והתחילו כאבי תופת. לא ישנתי חודשים. מורפיום, אופיום, כלום לא עזר.
"ואז הרגל גם השתתקה. ועדיין אמרו לי, 'אל תעז לעשות את הניתוח. אתה יכול למות ממנו, אתה יכול לצאת משותק לגמרי. לא שווה את הסיכון'. אבל בשלב הזה כבר לא עבדתי, יד אחת היתה משותקת לגמרי, גררתי רגל אחת, והרגשתי שאני צריך לשירותים כל הזמן. אמרתי 'עד כאן', עברתי את הניתוח - החליפו לי שלוש חוליות בצוואר - ויצאתי משם טוטל־לוס. הרבה יותר גרוע, בדיוק כמו שחששו שיקרה.
"במשך חודשים לא הרגשתי את הרגליים. חיתול, קתטר, חוקן. באותו רגע חשבתי שנגמרה סאגת אורי הוכמן בהיסטוריית עם ישראל. לסבא שלי, שכבר לא חי, היה אלצהיימר והיתה לו מטפלת פיליפינית. כבר דמיינתי אותו ואותי יושבים זה לצד זה במרפסת בביתו, בכיסאות הגלגלים שלנו והפיליפינית.
"מבחינתי, בגיל 36 סגרתי לגמרי את הבסטה. הייתי בדיכאון נוראי. ניסיתי כדורים ולא עזר לי. לא אכלתי, רזיתי מלא. הייתי סיעודי לגמרי. הקשר עם בת הזוג שלי דאז הסתיים, כי לא הייתי מסוגל שהיא תראה אותי בסיטואציה כזאת. ישנו בחדרים נפרדים כי לא יכולתי. לא נשבר לי הלב כשהיא עזבה אותי, חשתי הקלה.
"אחר כך, או שהייתי בבית חולים עם אחות צמודה, או שהתגוררתי אצל אמא שהיתה צריכה לחתל אותי. לא יכולתי לסבול את התחושה שהיא מטפלת בי. לראות את אמא שלי בוכה בלילה רק הכניס אותי ליותר דיכאון. הייתי חייב לברוח איכשהו, אז ברחתי לגהה".
איך קיבלו אותך שם?
"כשאתה מגיע עושים לך ראיון קבלה ושואלים: ממה אתה סובל? חשבת להתאבד? אתה מרגיש שרודפים אחריך? אתה שומע קולות? כשאתה רואה חדשות, אתה חושב שהמנחה מדבר איתך? אתה רואה חייזרים? אתה חושב שהם מנסים להעביר לך קודים מוצפנים? ואז אתה מבין שיש אנשים שאשכרה עונים 'כן' על כל השאלות האלו. בהתחלה לא רצו לקבל אותי. בסוף סידרו לי חדר לנוח בו, ואחרי שלושה ימים זרקו אותי".
מה עשית שלושה ימים בבית חולים פסיכיאטרי?
"הייתי בחדר, יצאתי לגינה, עישנתי. עשו לנו ריפוי בעיסוק - סידרנו סכו"ם חד־פעמי לטיסות של אל על. ישבתי שם ליד מישהו שכל הזמן דיבר עם יצורים דמיוניים סביבו. הייתי בטוח שהוא עובד עלי. לא האמנתי שזה באמת קורה. היתה שם אחת שסיפרה לי שהכבשים אכלו לה את המוח.
"ייתכן שזו היתה טעות ללכת לשם, לא באמת קרה איתי כלום, ורק נלחצתי מחלק מהאנשים שראיתי שם. התחלתי לחשוב שאולי אני סכיזופרן. זה מפחיד לאללה, זה מערער. ניסיתי לתקשר איתם, אבל זו פעם ראשונה בחיים שבה נתקלתי באנשים שמדברים לא לעניין. סיפרתי למטפלים מה מדכא אותי, והם אמרו, 'תראה את סופרמן, שהיה משותק מהצוואר ומטה ומצא טעם לחיים', ואז זרקו אותי הביתה ואמרו, 'תתמודד חביבי, תמצא משמעות לחיים'".
צילום: רונן אקרמן
הוכמן התמקם בדירה שכורה והחל לטפל בעצמו. "החברים שלי היו איתי 24/7, אין מצב שהייתי יוצא מזה בלעדיהם. בערך חצי שנה אחרי הניתוח התחלתי לחוש גירודים בקצות האצבעות, ולאט־לאט כל האיברים חזרו להגיב.
"פיזית עדיין לא הייתי יכול לעבוד, אבל יום אחד קיבלתי טלפון ממוני מושונוב, שאמר שהוא עושה הצגה בהבימה והוא רוצה אותי. אמרתי לו, 'אני לא שולט בצרכים שלי עדיין'. אז הוא ענה, 'יהיה בסדר, נשים לך אסלה מאחורי הקלעים ותרוץ אליה. זה מחזה על בית משפט, על הבמה רק תעמוד ותשב'.
"למזלי, תוך כדי החזרות, שנמשכו כמה חודשים, חזרתי לעצמי והכל הסתדר".
• • •
החלק השני של הראיון, שבוע לאחר מכן, מתחיל כשהוכמן לבוש בתחתוני בוקסר שחורים, מרוח על כורסה בסלון ביתו ומקבל מסאז' עמוק מהמעסה האישי שלו. "נתפסו לי השרירים בהצגה", הוא מעדכן. על הרצפה מתרוצץ התינוק הלל, ובמטבח משגיחה אשתו מיכל על איש תחזוקה שמנסה לתקן את מייבש הכביסה.
כמה דקות לאחר מכן, הוכמן כבר לבוש ומתעקש לקחת את הפעוט בן השנה לקפה השכונתי. "כל הזמן אני מרגיש שאני לא נמצא שם מספיק בשביל הילדים. בימים שבהם אני מצטלם אני לא מצליח לראות אותם בכלל, ובימים אחרים אני נמצא איתם שעתיים ואז יוצא להצגה. יש לי פנטזיה להיות איתם כל היום, אבל ברור שאחרי שעה כבר אתקשר למיכל שתבוא מהר להחליף אותי. לפחות הם מקבלים אבא שמח".
אחרי שהלל חקר את רצפת בית הקפה והגיע למסקנה שעדיף לבכות, הוכמן איתר על השולחן קוביית סוכר ונתן לילד כדי שיירגע. מיותר לציין שזה רק המריץ יותר את הקטן. כשהוא נטוע עמוק בחיים הבורגניים, אביו כבר מתחיל לשכוח את מה שהוא מכנה "התקופה ההוללת". אי אז, לפני 20 שנה, הוא היה מהרווקים הנחשקים בעיר, ומאז ועד היום הוא מקפיד להציג את עצמו בשם "הוכמן היפה".
"הייתי קלאבר רציני. לא הייתי מסוגל ללכת לישון בלי להעביר איזו שעה על הרחבה. חשבתי שהתהילה נמצאת בחיי הלילה והמועדונים. רציתי להיות אושיה תל־אביבית. היו המון בחורות, אני כבר לא זוכר את רובן. איפה זה היום? כבר שמונה שנים אני עם מיכל. אני כבר כמעט לא יוצא.
"לפני כמה ימים הייתי בדכדוך. התבטל לי איזה פרויקט, וגם כמה הצגות. אמרתי, אני אתחבר למקורות ואלך לרקוד. הלכתי ל'ברקפסט', שתיים בלילה והמועדון ריק. אחד העובדים הסביר לי שהאקשן רק מתחיל בשלוש־ארבע. התחלתי לרקוד ברחבה, וכולם סביבי ילדים כאלה, נחמדים אלי כי אני מוכר להם מאיפשהו, אבל עדיין מסתכלים עלי מוזר. לפתע ניגש אלי איזה תייר ושאל, 'איים פרום וינה, מייבי יו סל קוק?' הבנתי שאין לי מה לעשות שם. זה כבר לא מתחבר יותר עם המציאות בשום כיוון. אנשים בגילי נראים מוזר במקומות האלה.
"זה כמו שלפני 20 שנה הייתי רואה כל מיני חתיארים במועדונים ואומר, 'הם בטח מסוממים ברמה קשה אם הם חושבים שהם עדיין בגילנו'. הם היו הבדיחה של המועדון. והיום זה אנחנו. מבאס, אבל אלה החיים".
מי החברים שלך?
"בעיקר כאלה מהעבר, מהתקופה ההוללת שלי, למרות שאף אחד מהם כבר לא הולל. עמי סמולרצ'יק, שלמד איתי בניסן נתיב. מרתה ויזלטיר (הבת של מאיר ויזלטיר וורדה רזיאל־ז'קונט; נ"ו), שהיתה החברה הראשונה שלי בתיכון. תומר שרון, שהיה איתי בלהקת הנח"ל וגרנו יחד. שרון אלכסנדר. הבמאי אדם הורוביץ, שהכרתי דרך אחותי. החברים הולכים ומתמעטים עם השנים. פעם היה קטע של חבר'ה, שנפגשים כולם יחד. אין יותר חבר'ה, זה נעלם וזה מאוד חסר לי".
יש לו ארבעה ילדים. שניים מנישואיו למיכל, הלל ונוח בן ה־3 וחצי, ושני ילדים גדולים, לוקה בן ה־12 ואנה בת ה־10, שעשה עם שתי חברות קרובות. "אחרי הפציעה נורא נבהלתי ורציתי משפחה וילדים", הוא מסביר. "אז נכנסתי למסע שכנועים עם האקסיות שלי, השחקנית והזמרת אפרת בן צור והאמנית עלית קרייז.
"את אפי הכרתי בגיל 21, ואת עלית בגיל 25. שלושתנו למדנו בניסן נתיב ונשארנו בקשר אינטנסיבי. הן חברות אמת שלי, שגם מאוד עזרו לי בתהליך ההחלמה. איך שחזרתי לתפקד, תפסתי כל אחת והתחלתי לחפור לה, 'הגענו לגיל שלא בטוח שנמצא מישהו שנאהב ונישאר איתו כל החיים, ואת רוצה ילדים ואני רוצה ילדים, ומה יותר ברור מלעשות עם מישהו שכבר היית איתו המון שנים, לא יהיו הפתעות לא נעימות'.
"וזה עבד עליהן: חתמנו על הסכם הורות משותפת, והייתי מהחלוצים שעשו ילדים לא בזוגיות, בטח מבין הסטרייטים. זה היה הסטארט־אפ שלי, להפוך לאבא. בהמשך לקח לי זמן להדליק את האימהות שיהפכו אותם לאחים, והיום כבר אי אפשר להפריד ביניהם. הם נפגשים כל הזמן, או איתי או רק עם האימהות.
"אם בגיל 20 הייתי מקבל את השיעורים שלי לחיים מאנשים מסוימים שהייתי פוגש בברים, כל מיני דמויות שניסיתי לחקות אותן ולהיות כמותן, אז עכשיו אני מרגיש שהילדים שלי הם המורים שלי. דרכם אני לומד על הרבה פאקים שאני צריך לתקן אצלי.
"בהתחלה הייתי אבא בלי סבלנות, וכל דבר היה מעצבן אותי. ילד צריך שההורים ייתנו לו משהו שאפשר לסמוך עליו, לא משהו שמערער אותו. אני הייתי לא יציב, מאבד את זה בשנייה. הייתי נע ונד. היום למדתי איכשהו לשדר לילדים איזשהו סוג של יציבות".
זה מייצר גם תובנות על הקשר שלך עם אביך?
"לאורך השנים לא הרגשתי את החוסר שלו בחיי, או כמה קשה בלעדיו. היום אני מבין שהדחקתי. הייתי אומר לפסיכולוגית שלי ששרדתי את זה בלי שריטה, אבל היא התעקשה שזה בלתי אפשרי. אני מסתכל על נוח, שהיום בן 3 וחצי, וזה כמעט הגיל שבו אני איבדתי אבא, וחושב כמה כבר הספקתי לעשות איתו ועד כמה יהיה לו קשה אם יום אחד פשוט איעלם מחייו. זה ישאיר אצלו שריטה עמוקה".
• • •
עם אשתו מיכל פוליצר, שחקנית לשעבר שצעירה ממנו ב־13 שנה, התחיל בבר, אבל היא דחתה אותו כי היה לה חבר. כעבור כמה חודשים נפגשו שוב, הוא יצא עם מספר טלפון, ומאז הם לא נפרדים. "היא הבן אדם היחיד שיכול לסבול אותי. 40 שנה לא הכרתי אחת כזאת, שעושה לי טוב והופכת אותי לאדם יותר רגוע, יותר אופטימי ופחות קרצייה", הוא מסביר.
"עם כל הבנות לפניה תמיד היה מתח. כל האקסיות שלי היו שחקניות, אז היו דרמות. זה היה מאוד סוער וכיף, אבל זה עלה לי בבריאות. עם מיכל יש משהו שמרפא אותי. היא עושה לי היגיון במחשבות. פתאום אני נמצא עם מישהי נורמלית שאפשר לחיות איתה.
"היא הבן אדם היחיד שיכול לסבול אותי". עם מיכל בחתונתם
"כשהכרנו היא היתה מאוד פעילה, סיימה בית צבי וגם התעניינה בליווי התפתחותי לילדים. איכשהו זה נעצר מבחינתה כשנולדו הילדים, ומאז היא כל הזמן צמודה אליהם. אני מקווה שבקרוב היא תמצא לעצמה משהו להגשים, למרות שבשבילי זה מעולה כי ככה יש מטפלת לשלושה תינוקות בבית. אני מאוד בלחץ שהיא תרצה פתאום לחזור לעבוד, ולא תהיה לה סבלנות להתקרצצויות שלנו. לאחרונה התחלנו לקחת בייביסיטר ולצאת מדי פעם, זה כזה כיף. זה משהו שנעלם. גילינו את החרמנות מחדש, לא ייאמן".
כשהבכי של הלל הקטן מתגבר, הוכמן נשבר ומתקשר למיכל שתבוא לקחת את הילד. "אתה רואה? זה המדד שלי עד כמה אני מצליח בלעדיה. בקושי עשר דקות הצלחתי הפעם". בתוך דקות ספורות היא נכנסת לבית הקפה ומצילה את המצב. "אמרתי לך שזה לא רעיון טוב לקחת אותו איתך", היא אומרת לו.
"אני כבר רגיל שהיא נוזפת בי 'אמרתי לך'. ככה זה כל הזמן. אבל יש בי פחד מלהיות חסר תועלת. להרגיש שלא צריכים אותי בשום מקום, לא בעבודה, לא במשפחה. לא מזמן היה לי איזה יום שלא היו צריכים אותי בשום מקום. נכנסתי לדיכאון, ומיכל בדיוק יצאה להרבה זמן והזמינה מטפלת כי היא היתה משוכנעת שלא אצליח להתמודד עם שני הילדים יחד.
"אמרתי לה, 'תבטלי את המטפלת, אני רוצה להיות עם שניהם. ואת יודעת מה, אני גם אצא איתם מהבית ואקח אותם לטיול'. זה היה קשה בטירוף, ביליתי שלוש שעות מתישות בגינות, וחזרתי הביתה מאושר. הם היו צריכים אותי, היתה בי תועלת. תשמע, לפעמים מספיק שתינוק צריך אותך, וזה כבר משהו".
nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו