"אעשה מוזיקה עד מותי, ובטח גם אחרי"

בעוד שלושה שבועות, כאשר הזמרת אלאניס מוריסט תנחת בארץ, יש מצב טוב שלא תזהו אותה. רגע לפני סיבוב ההופעות האירופי שלה - שיגיע גם לישראל החמה - היא נפרדה מהשיער הברונטי הארוך שהפך לסימן ההיכר שלה. "אני נהנית מהאנונימיות ושאנשים לא מזהים אותי", היא משוויצה בתספורת הקצרצרה והאופנתית.

"אני אמנם כבר שנים רבות בעין הציבור, אבל למרבה האירוניה אני לא אוהבת שמסתכלים עלי. אני מבינה שבוהים בי ברחוב כי מזהים אותי, אני אדם מוכר. אבל זה לא הדבר שאני הכי אוהבת, נקרא לזה ככה, בכל מה שקשור לפרסום. להסתפר קצר זאת דרך מהירה להתל באנשים ולדאוג לכך שלא יזהו אותי".

אבל הנראות היא חלק בלתי נפרד מהאמנות, בטח היום.

"האמריקנים דוגלים היום בשלושה עקרונות", משיבה מוריסט בת ה־44, קנדית גאה, "הראשון הוא להיות מפורסם. אם בשנות ה־60 וה־70 התהילה היתה אמצעי להשגת מטרה, בין שלהיות אקטיביסטים או אמנים ובין שאפילו להעניק שירות ציבורי כלשהו, בימינו זה רק כדי להיות מפורסם ולחשוב איך ייצא לנו משהו מזה. מעין מחשבה של 'וואו, אם אני אהיה מפורסמת ג'וני דפ יהיה נר לרגליי ויכין לי ארוחת ערב רומנטית לאור נרות, או שרון סטון תלטף את שיערי אל מול אח בוערת'. אבל בסופו של דבר, זה חשק מוקצן ומעוות שמשקף מצב של רעב וחוסר בחיים, שאנשים חושבים שפרסום ימלא.

"השני הוא עושר כלכלי. כולם רצו פעם להיות מיליונרים, ועכשיו כולם רוצים להיות מיליארדרים ורודפים אחר הכסף. והשלישי הוא נעורי נצח. להישאר לעד בני 21 ולא להתבגר, וזה מעלה נושאים רציניים של אפליה על בסיס גיל משני הכיוונים. וכל זה מאוד ריק מתוכן".

ותני לי לנחש, את פחות מתחברת.

"אני חוזה ששלושת העקרונות האלה רק הולכים להעמיק את הניתוק שיש לאנשים מהמציאות. זה ילבה בתוכם מצוקות שיבואו לידי ביטוי בהתמכרויות בלתי נשלטות ובדיכאונות ממושכים. אני מאמינה שהגיעה השעה לבחון מחדש את מערך העקרונות הזה, בלשון המעטה, ולבדוק באילו ערכים אנחנו צריכים לדבוק מעתה".

הרצון לאנונימיות ישפיע על אופציה לטייל במהלך הביקור שלך בארץ?

"לא. פה ושם אני בטח אקפוץ על מיניבוס. אני מברכת על ההזדמנות לחקור יעדים חדשים בישראל, מונומנטים היסטוריים שחשוב לראות. הפעם זה יוצא דופן, כי אני אגיע עם שני הילדים שלי שמלווים אותי לאורך סיבוב ההופעות באירופה. בפעם הקודמת שהופעתי בישראל הגדול שלי היה בן שנתיים - הפעם זה כבר יישאר איתו. לא רק מוזיאונים או פארקים, אלא בעיקר לנסות ולחוות יותר. באופן כללי זה סיבוב מאתגר כי אני במוד של אמא".

הקשר של מוריסט לישראל החל ערב הפריצה הגדולה שלה, כאשר הוחתמה בחברת התקליטים של מדונה, מאבריק, ב־1995. מי שחתם על המסמכים מטעם מלכת הפופ היה גיא עוזרי, המנהל האמריקני־ישראלי הוותיק של מדונה (ולימים גם של U2), שמצא את הטאלנטית הצעירה.

"עבדתי עם הרבה ישראלים לאורך השנים ושמעתי על ישראל רק דברים טובים כל הזמן", מפרגנת מוריסט, שתופיע בלייב פארק ראשון לציון ביום שני, 30 ביולי. "אני יצור בינלאומי בעצמותיי ואני תמיד פתוחה לתרבויות חדשות, וזה גם משהו שאני מעבירה בפועל לילדיי מעצם זה שהם באים איתי. אני רוצה עבור משפחתי - ובטח עבורי - להיחשף לעולם במלואו ולהכיר שפות, דתות ותפיסות חיים. כי כמה שיש הבדלים ושוני בינינו, אנו זהים ושווים כבני אדם. זה משהו שהועבר לי בילדות, כי הוריי טיילו רבות וגדלתי למעשה ברחבי אירופה, תמיד היינו בדרכים".

בפעילי ה־BDS, היא מדווחת, טרם נתקלה. "אף אחד לא ניסה לגרום לי לא להופיע בישראל", אומרת מוריסט, "מי שמכיר אותי יודע שאני מתרכזת במטרה, ואין דרך להסיט את מבטי מהיעד הסופי. אני באה להופיע, לא מתעכבת על הסחות דעת. אני אדם שחוגג את ההוויה האנושית ומוצא במוזיקה כלי אוניברסלי לחבר בין אנשים. 

"אני מבינה מה אנשי הארגון הזה מנסים לעשות, אבל מוזיקה היא אמצעי לחבר, לא להפריד. נכון שיש מי שמבקש להעניק לסיטואציה קישורים פוליטיים ולתת דגש לגורמים מפלגים, לקונפליקטים או לאלימות - שלמען האמת אפשר למצוא בכל מקום בעולם - אבל אני אמן שנותן את הפרשנות שלי לקונפליקטים בתוך הנפש, בקשרים האישיים שלי בין בני אדם כפי שזה בא לידי ביטוי ביצירה. 

"לכן האקטיביזם שלי הוא תמיד פנימי ונוגע למיקרו־קוסמוס, וברגע שאני חולקת אותו עם הקהל, הקהל נותן לו פרשנות משלו. אני מתחילה בקטן - ואחר כך זה גדל. אני אזרחית של העולם, איפה שלא אהיה אני בבית; ישראל, יפן, דרום אמריקה, כל מקום שבו אני נמצאת הוא בית עבורי. בהוויה שלי אני מאוד קנדית, מאוד מנומסת ונעימה. כי כנראה אפשר להוציא את הבחורה מקנדה, אבל לא את קנדה מהבחורה".

יש תובנות לקראת הביקור השלישי אצלנו?

"אני בעיקר יודעת לומר שזאת לא תהיה הפעם האחרונה", היא צוחקת, "אני מתכוונת להמשיך להופיע אצלכם גם בעתיד, עד שכבר יימאס לכם ממני. ישראל היא אחת המדינות שאני הכי נהנית להופיע בהן". 

• • •

אלאניס נולדה ביוני 1974 באוטווה, לג'ורג'יה ולאלן, שעסקו שניהם בהוראה. כשהיתה בת 3 הוריה קיבלו הצעת עבודה: ללמד בבית ספר לילדי חיילים קנדים בבסיס נאט"ו בעיר לאר שבגרמניה. המשפחה כולה - כולל אחיה הבכור צ'אד ואחיה התאום ווייד - עברו לשם למשך שלוש שנים. 

בין לבין הספיקו המוריסטים לטייל במיני־ואן המשפחתי בהולנד, באוסטריה, בשווייץ ובצרפת, וכששבו לקנדה ב־1980 המשיכו ג'ורג'יה ואלן לחנך את ילדיהם לתרבות ולאמנות.

ככה אנחנו זוכרים אותה. לפני התספורת החדשה 

אלאניס הצעירה נמשכה יותר מכולם לבמה, השתתפה בחוגי ריקוד ושירה, כתבה וביצעה שירים שכתבה, ובגיל 10 עברה בהצלחה אודישן לתוכנית טלוויזיה לילדים ששודרה בערוץ מקומי בקנדה, ובהמשך גם בערוץ ניקלודיאון האמריקני, שהיה אז בחיתוליו. את הכסף שקיבלה עבור השתתפותה בתוכנית - שכללה מערכונים ושירים - השקיעה בהקלטת אלבום דמו, וב־1990 הוחתמה בחברת תקליטים קנדית והוציאה שני אלבומי פופ לפני שמלאו לה 18. הראשון הצליח, השני פחות.

ב־1993 החליטה אלאניס בת ה־19 לעבור ללוס אנג'לס, שם היא מתגוררת עד היום, ושם גם חתמה על החוזה ההיסטורי עם מאבריק והוציאה את "Jagged Little Pill" - אלבומה הבינלאומי הראשון, שכבש את העולם. 

האלבום, שנוצר בשיתוף פעולה עם המפיק המוזיקלי גלן באלארד, כלל בלדות רכות, לצד המנוני רוק בלתי נשכחים כמו "You Oughta Know", שבו היא זועמת על בן זוג שזנח אותה, ו"Ironic", שנכתב על ניואנסים קטנים בחיים.

"Jagged Little Pill", שהוכתר על ידי מגזין "בילבורד" כ"אלבום הפופ־רוק הטוב ביותר של שנות ה־90", זכה בארבעה פרסי גראמי, ובהם "אלבום השנה" ו"אלבום הרוק הטוב ביותר". האלבום מכר 33 מיליון עותקים ונחשב לאחד מ־15 האלבומים הנמכרים בהיסטוריה. למעט וויטני יוסטון - שהתברגה לרשימה עם פסקול "שומר הראש", שבו השתתפו אמנים נוספים - גם הסולניות הנוספות ברשימה המכובדת הן ממוצא קנדי: שאניה טווין וסלין דיון. 

מאז הוציאה חמישה אלבומים נוספים, עם להיטים כמו "Everything", גרסת כיסוי ל"Crazy" של סיל ו"Hands Clean", שבמילותיו סיפרה על מערכות יחסים רומנטיות ומיניות שקיימה כבר מגיל 14 עם גברים מבוגרים. 

ואם זה לא מספיק צהוב, אחד הגברים שעימם ניהלה קשר בצעירותה היה השחקן דייב קולייר (ג'ואי מ"צער גידול בנות"), שמבוגר ממנה ב־15 שנים. השניים נוהגים לספר לפרוטוקול כי הכירו במשחק הוקי, וכי הקשר האינטימי ביניהם החל ב־1992, כשאלאניס כבר לא היתה קטינה. אולם השמועות בהוליווד אומרות שייתכן שהקשר החל קודם, שכן קולייר היה טאלנט של ערוץ ניקלודיאון בסוף שנות ה־80, בתקופה שבה גם מוריסט עשתה שם את צעדיה הראשונים. 

"בתקופה שהשיר יצא, אנשים לא באמת הבינו או רצו להבין לעומק את המשמעות האמיתית מאחורי השיר של ניקיון כפיים, לטאטא מתחת לשטיח", היא מספרת לי כעת, "עכשיו אני דואגת לבצע את השיר בהופעות כי יש לו רלוונטיות עכשווית לא רק למה שאני חוויתי, אלא לתנועה הזו שכולנו עדים לה ברחבי העולם. זו תקופה מרגשת מאוד עבורי. מה שאנחנו עוברים עכשיו זה תיקון וחזרה לנתיב הנכון, משהו שאני תמיד מעודדת".

ואת מדברת, כמובן, על תנועת MeToo?

"ברור, מגיל צעיר חוויתי על בשרי את מה שמדברים עליו. כל אישה שאני מכירה חוותה זאת. כל הנושאים שעלו בחודשים האחרונים סביב ניצול של נשים, נערות צעירות, כל ההגמוניה של גברים חזקים שמנצלים לרעה את מרותם בתעשיית הבידור, היא משהו שנאלצתי להתמודד איתו בשלב מאוד מוקדם. 

"כל הפעלת לחץ מיני היא כתוצאה מכוח שיש לאדם על פני האחר. לדעתי, האנשים שפוגעים באחרים פועלים ממקום של טראומה שהם עצמם חוו כלפי אלו שאין להם כוח. אני מאמינה שצריך להעצים את גופה של האישה ואת כוחה אל מול אלו שמתעלמים וממעיטים בערכנו בצורה אכזרית, וזה מצריך הרבה מאוד בגרות, שקיפות, עזרה הדדית ושבריריות. בעיניי זה להיות 'אישה' לפני שזה להיות 'פמיניסטית'. לא חסרות נשים שיכולות להיכנס לאותן עמדות מפתח פטריארכליות, מה שגם כרוך בשילוב של גברים, כדי לגרום לכל זה לקרות".

גם בבגרותה נמשכה מוריסט לשחקנים ולאמנים. לאחר מערכות יחסים מתוקשרות עם השחקנים דאש מיהוק ("ריי דונובן") וראיין ריינולדס (לו גם היתה מאורסת), היא נישאה ב־2010 לאמן ההיפ הופ מריו טרדוויי, המכונה "סול איי", שאותו הכירה בסדנת מדיטציה בלוס אנג'לס שבה השתתפו שניהם. יחד הם הביאו לעולם את אוור, בן 7 וחצי, ואת אוניקס בת השנתיים.

בשנים האחרונות חשפה מוריסט גם את האנורקסיה והבולימיה שמהן סבלה בתור נערה. "הייתי מנותקת מהמציאות במשך רוב חיי וזה בא לידי ביטוי בהפרעות אכילה, או שלא שמתי גבולות בכל הקשור ליחסי מין בתור נערה. באופן כללי, לא היו לי גבולות וברוב המקרים הייתי מעונה", סיפרה למגזין "Women's Health". 

"הצבת גבולות היתה חלק משמעותי מהעבודה הרוחנית שלי על עצמי ועזרה לי להישאר מודעת לגופי, והדרך להחלים מהפרעת אכילה עבורי היתה בעצם להבין מה זה אומר להיות פיכחת מאוכל? כי עם אלכוהול פשוט מפסיקים לשתות או לצאת לברים. עם הרואין אתה פשוט לא מתקרב לזה יותר. אבל לאכול אתה תמיד צריך, וזה להבין כיצד לעבור מהאבסה והקאה או הרעבה עצמית לכדי מצב של 'פיכחות'".

לאור מה שחווית בתעשייה, תתמכי בילדייך אם הם ירצו ללכת בעקבותייך? אני שואל אותה. "אני לא יודעת איך אני אגיב", משיבה מוריסט, "אבל מובן שתמיד אתמוך בכל בחירה של שני ילדיי בנוגע לכל דבר שתהיה להם תשוקה לעשות בחייהם. בעלי ואני מחנכים אותם בעצמנו בבית, והם לומדים ללא הרף דברים חדשים. כך שאם הם יגלו עניין במשחק, בעריכה, באלתור או בקריאת 150 ספרים בבת אחת, אני אעמוד מאחוריהם. ניצול ילדים קורה כי מנצלים אותם, ואני ודאי שלא אדחף אותם לעיני הציבור".

הונה האישי של הזמרת מוערך ב־45 מיליון דולר, הרבה יותר מזה של בעלה, ששווה הרבה פחות. בשנה שעברה היא חוותה מכה כלכלית מתוקשרת, עת גילתה שמנהלה העסקי עשק אותה במשך שבע שנים וגזל ממנה 5 מיליון דולר באמצעות דיווחי מס כוזבים והעברות בנקאיות פיקטיביות. הוא נשלח לשש שנות מאסר.

לאורך השנים הספיקה אלאניס להבליח גם בתפקידי משחק. בין השאר, בסדרות "סקס והעיר הגדולה", "תרגיע", "ניפ/טאק" ו"העשב של השכן", ובשני סרטים של קווין סמית', "דוגמה" ו"ג'יי ובוב השקט מכים שנית". בשניהם, אגב, גילמה את אלוהים.

מה מסב לך אושר?

"הייתי אומרת שהאגו שלי במיטבו כשאני שומעת שאדם החלים הודות למוזיקה שלי, כשאדם מספר כיצד האזין לשיריי וזה עזר כשעבר גירושים, או סייע לחדש קשר עם הורה שלא דיבר איתו 20 שנה. אלו רגעים שבהם עיניי מתמלאות דמעות ואני מודה להם חזרה. אז אני הכי מאושרת".

• • •

אז מוריסט אולי מאושרת, אבל לא בהכרח בשיא כוחה. אלבום האולפן האחרון שלה, "Havoc and Bright Lights", יצא לפני שש שנים ולא הותיר חותם משמעותי. במקביל, היא מנסה לסחוט עד הסוף את הלימון של אלבום הבכורה המהולל שלה, שיצא לפני שלוש שנים במהדורה חגיגית ומחודשת - ואף עובד לאחרונה למחזמר מסקרן בארה"ב.

מרוויח הרבה פחות. עם הבעל מריו טרדוויי ובנם הבכור, 2011

אחרי תקופת הרצה בקיימברידג', מסצ'וסטס, וביקורות טובות, מוריסט עובדת על גרסה גדולה ומשופרת של המחזמר, שתעלה בקרוב בברודוויי. "זה היה תהליך ארוך של שמונה שנים, ולא באמת מזיז לי כמה זמן זה לוקח כי טוב לי בתוך התהליך", היא מגלה, "היה לי חשוב מאוד למצוא את האדם הנכון שיכתוב את המחזה, ולמצוא את הבמאי הנכון. העובדה ששיריי הפכו למחזמר היא סוריאליסטית בעיניי, ומעל הכל לא רציתי שזו תהיה הצגה של מחרוזת שיריי. רציתי שתהיה חתונה בין המוזיקה לעלילה, ודיאבלו שיחקה אותה. בזכותה השירים נולדו מחדש".

דיאבלו היא דיאבלו קודי, התסריטאית זוכת האוסקר של "ג'ונו" שכתבה את המחזמר. הבמאית היא זוכת הטוני דיאן פאולוס, ושתיהן היו שותפות מלאות עם מוריסט לבניית העלילה סביב משפחה החווה כאב, החלמה והעצמה ונגיעה בסוגיות אקטואליות כמו התמכרות, אלימות, זהות מינית ומתחים בין־גזעיים. 

"כל אלבום הוא בבחינת תמונת סטילס או עמוד בספר זיכרונות, שזורק אותי אחורה למה שעברתי באותה תקופה", מתגאה מוריסט בשיריה הוותיקים שמקבלים חיים חדשים על בימת התיאטרון, "החדשות הטובות עבורי הן שגם אחרי גיל 40 אני יכולה לבצע את המוזיקה שיצרתי בתחילת שנות העשרים שלי ולהתחבר אליה. בקלות זה היה יכול להיות מקרה הפוך. הייתי יכולה להיתקע עם שירים שאני לא מבינה, ואז להופיע היה סיוט עבורי".

לשמחת המעריצים הוותיקים מישראל, גם המופע הנוכחי שלה יכלול ברובו שירים מאותו אלבום מיתולוגי, נוסף על להיטים גדולים שהגיעו בשנים שמאז, כמו "Thank U" שיצא ב־1998 ובו היא מודה להארה הרוחנית שחוותה בעקבות ההצלחה בעולם. "כשהייתי צעירה, כאילו הייתי עוצרת את נשמתי לאורך כל סיבובי ההופעות. הכל היה אדיר וכמעט מאיים מפאת הגודל, ועכשיו זה הפך אצלי לדרך חיים", היא מסבירה. 

מה הסוד שלך?

"זה מתחיל ברמה הפרקטית, לקחת איתך לדרך כל מה שאת יכולה כדי שתרגישי בבית: נרות ריחניים שאני אוהבת, הסבונים שאני רגילה אליהם, אוכל עשיר בערכים תזונתיים שחשובים לי כדי שהמערכת החיסונית שלי לא תיפגע. הרעיון הוא לחשוב הישרדותי, כיצד להתקיים כמו שצריך ולאורך זמן. לשאוף לנורמליות, אפילו שזו סיטואציה הכי לא שגרתית".

וברמה היותר עמוקה?

"בתור אמן, אני תמיד מתחילה מהפנים ומבטאת החוצה את הרעיונות. זה נכון לגבי מוזיקה וגם לגבי אינסטגרם, למשל, או פודקאסט שאני מגישה באתר שלי. הכל מתחיל ב־3 לפנות בוקר כשאני מתעוררת עם רעיון, ואפילו לראיין אנשים זאת תשוקה. אני אוהבת אנשים אקדמאים. כאמור, אני בעצמי מעבירה סדנאות ונואמת בפני קהלים, ואם אני אוהבת לעשות משהו אני כולי בתוכו", אומרת מוריסט שמפרסמת באתר שלה בלוג אישי, וגם מריצה תוכנית פודקאסט שבה היא מראיינת אנשים בנושאי רוחניות ופילוסופיה. 

"למשל, ב־1999 צילמתי קליפ לשיר בשם 'So Pure' ורקדתי בו בכל מיני סגנונות ריקוד. היו אז אנשים שאמרו לי 'לא, מה פתאום, את צריכה להישאר בתדמית אחת של הרוקרית', ולא הסכמתי. יש לי כל מיני ביטויים לאמנות שמרגשים אותי, ויש לי מזל שמתאפשר לי להתנסות בכולם. כיום אנשים מברכים על אמנות בשלמותה, הם מוכנים יותר לקבל שכולנו מסוגלים ליותר מדבר אחד: לבשל, לרקוד, לשיר, לגלוש סקי. אנחנו לא דבר אחד, וכל זה לא פוגע בעשייה המוזיקלית. אני אעשה מוזיקה עד יום מותי ובטח גם אחרי. לכתוב שירים זה משהו שאני לא יכולה בלעדיו".

ככה משמרים קריירה?

"אני יכולה להעיד שזו הדרך היחידה עבורי לרצות להישאר בעולם הזה. אני לא יודעת מה אחרים חושבים, אבל גם כשיש השלכות חיוביות או שליליות על הקריירה לכל מיני בחירות מקצועיות, לרוב זה הכל יחד בערבוביה, לא ממש אכפת לי. אני לא יכולה לבסס את הקריירה שלי על מה יחשבו אם אעשה דבר מה, כי כל אחד ירצה משהו שונה. אני רק יכולה ללכת בעקבות האור שמוביל אותי ושגורם לי לקפוץ מהמיטה בבוקר".

יש לך גם חומרים חדשים באופק?

"בדיוק סיימתי לכתוב אלבום חדש, יש לי 23 שירים כרגע, ובזמן שאהיה בישראל המפיקים יעבדו עליו במרץ ואני מאמינה שנסיים באזור ספטמבר. אני מעריכה שאכתוב עוד שניים־שלושה שירים. זה בדרך כלל התהליך שלי, לכתוב אלבום שלם, ואז בשלב מאוחר להוסיף עוד כמה אופציות כדי לסגור את החבילה לפני עריכה".

איזו אלאניס נפגוש בו?

"אחרי שבתי הקטנה נולדה סבלתי מדיכאון, וזה הוציא ממני שירים די אינטנסיביים, שהייתי צריכה אפילו להתרחק מהם. אתמול, למען האמת, האזנתי להם לראשונה אחרי זמן מה, וכמעט לא הצלחתי לזכור שבכלל כתבתי אותם. היו ימים שהייתי משותקת ולא זזתי, וזה משהו שאף אמא לא מתארת לעצמה. לא היה לי מושג מאיפה כל הרגשות האלו הגיעו. הכל נכתב על פסנתר, וזה גם בטח מה שיאפיין מוזיקלית את האלבום". 

dudic@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו