1. התמונה המדהימה הזאת מ־7 ביוני 1970 תופסת בפוזה נדירה מאוד את ראשת הממשלה גולדה מאיר, שר הביטחן משה דיין וראש האופוזיציה מנחם בגין, צופים במשחק של ישראל מול שבדיה בעיר טולוקה בשלב הבתים במונדיאל במקסיקו.
שאלתי אתמול את ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, על הקשר בין מנהיגים לנבחרות, במיוחד בתקופה ההיא. אולמרט אמר שלכל השלושה לא היה שום חיבור לכדורגל, הם לא הבינו בו שום דבר, אבל ראו בו אירוע לאומי.
"ראית את דמיטרי מדבדב, ראש הממשלה הרוסי, עומד בחדר ההלבשה שלהם אחרי הניצחון על ספרד ומדבר איתם?" שאל, "אני לא חושב שיש לו חיבור לכדורגל, אבל הניצחון נתן להם דחיפה לאומית ענקית והוא ניצל את זה".
ובגין? אולמרט אומר שלבגין בכלל לא היה מושג בזה, ותראו מה הוא מספר: "ניסינו, אני ויוסי שריד, להחתים 80 חברי כנסת על פנייה כתובה שתכפה על ההתאחדות לכדורגל להקפיא את הירידות באותה עונה בגלל השחיתות בכדורגל. באנו לבגין והוא אמר: 'תראה אהוד בני, אני לא חותם על שום פטיציות'". אבל זו הקבוצה שלנו, ניסה אולמרט לשכנע, מה עוד שהתקרבה שנת הבחירות, ובגין עשה ככה עם היד ואמר: "האוהדים יצביעו לנו גם אם יירדו ליגה".
דיין, בגין ומאיר צופים בישראל־שבדיה ב־1970 // צילום: לע"מ
2. אתמול, בדרך לא דרך, הגעתי למלון של השבדים, בערך ארבע שעות לפני המשחק מול שווייץ. מבחוץ ראיתי מגנומטרים בכניסה, והבנתי שיש כאן אנשים חשובים. התלבטתי אם אשרת העיתונאי תעזור או תזיק במקרה הזה, והחלטתי להוריד אותה מהצוואר. המאבטחים חשבו שאני אחראי אספקה, ונכנסתי ללובי.
שני אנשי צוות עם מזוודות ציוד ענקיות לבשו חולצות של שבדיה. הנבחרת שלהם פה, ואני מדבר עם וירדיק ויואן, שני הפיזיותרפיסטים של הנבחרת. כוחן של נבחרות מסוגה של שבדיה, גם אם היא מגיעה למעמד 16 או 8 הגדולות, הוא שהאוויר הדליל למעלה לא משפיע כל כך על ההתנהגות שלהם. אנדראס גרנקוויסט, הקפטן, אוכל ארוחת בוקר עם שני אנשי צוות, גבר ואישה. יש לו פה עד עכשיו שער בפתיחה מול דרום קוריאה (0:1) ואחד מול מקסיקו (0:3). אני מספר לו שאני מישראל ושואל מה מצבם לפני שווייץ: "בסך הכל בסדר, היה לנו זמן להתאושש. יש לנו סיכוי מול שווייץ. יהיה משחק קשה בטוח. הכל פה צמוד ממש. אני נותן לנו 50 אחוז סיכוי". בסך הכל משפטים של מסיבות עיתונאים שאנחנו מכירים.
אני מספר לו שפעם ישראל היתה גן עדן למתנדבים השבדים, ושבטח כל מי שנשאר בארץ מאז, מחזיק להם אצבעות. "קיבוץ? שמעתי, אני מכיר". הוא עשיר ומסודר אחרי חוזה בקרסנודר, שם הרוויח יותר מ־6 מיליון יורו לעונה. בשנה הבאה יחזור להלסינבורג.
3. ירון צרור מקיבוץ נאות מרדכי, שהיה נשוי לשבדית, מסביר: "הגיעו לישראל יותר דנים משבדים, אבל אחרי מלחמת ששת הימים התופעה הזאת נמשכה פה בערך 20 שנה. הם גילו פה מזג אוויר נפלא כל השנה לעומת הקור והחשיכה אצלם, ואחרי שלושה חודשים הם האריכו בעוד שלושה חודשים. הם עבדו שישה ימים בשבוע בלי משכורת, אבל קיבלו מגורים ושלוש ארוחות חינם בחדר האוכל, פלוס דמי כיס לבירה, ממתקים וצרכים אישיים. וכמובן שביום שישי שיחקנו כדורגל במגרש המטופח בקיבוץ, והכל היה טוב".
וירדיק ויואן, שני הפיזיותרפיסטים של הנבחרת
4. יוחנן וולך, בלם הנבחרת במונדיאל נגד שבדיה, מספר: "שיחקנו מול השבדים עשרה חודשים קודם לכן בסטוקהולם, וגיבור המשחק היה דניאלסון מאייאקס שהבקיע פעמיים, ומי ששמר עליו היה שמוליק רוזנטל, שביקש ממני לשמור עליו. דניאלסון לא הגיע למונדיאל, אבל במקומו הגיע אובה קינדוול, שכמה חודשים קודם הבקיע את שער הניצחון לפיינורד בגמר גביע אירופה למחזיקות נגד סלטיק".
וולך פגש את שוער שבדיה לפני 12 שנה, והשבדי ניסה להבין את פשר השיפור אצלנו בין התבוסה ב־68' ל־1:1 במונדיאל. וולך הסביר שבמשך שנה וחצי, מפברואר 1969 ועד המשחקים, נבחרת ישראל קיימה מחנות סגורים, כולל שלושה מחנות אימון בגבהים שמעל 2,500 מטר, כדי להתרגל לתנאים במקסיקו.
וולך פתח מול שבדיה עם צביקה רוזן כבלמים, אבל טורסון, לטענת וולך, פגע בו בכוונה עם סוליית הנעל ושבר לו את כף הרגל. אותו טורסון השווה אחרי שתי דקות ומחק את היתרון של מוטל'ה שפיגלר. למרות השבר וולך חשב לשמור על כוכב איטליה ריבה, אבל הרגל שלו התנפחה ולא נכנסה לנעל, ומיקו בלו החליף אותו ב־0:0 ההוא. וולך חזר לארץ והלך למילואים בתעלת סואץ. הוא חזר הביתה רק באפריל 1971.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו