ביום שישי הגענו לכיכר האדומה ולמדנו שמלכודות תיירים הן לא מנת חלקם של מלצרים בשדרות ניצה בנתניה או בכיכר אתרים בתל אביב, הזכורה לנו לשמצה מאז עזבנו לרוסיה. הכיכר הזאת, כל 1 במאי היא מגרש מצעדים עוד מתקופת החולירות הגדולים סטאלין, בריה מהבולשת, לאוניד ברז'נייב, יורי אנדרופוב וקונסטנטין צ'רניינקו, שחוץ מגורבצ'וב הילד, תנאי הקבלה שלהם לתפקיד מזכיר המפלגה זה להיות מינימום בן 80 ושיהיה לך תיק עם מחלות מכאן ועד ולדיווסטוק, שזה תשעה ימים נסיעה ברכבת ממוסקבה.
שלשום זו היתה כיכר תמימה עם מגרשי כדורגל מודולריים ואלפי תיירי כדורגל מכל העולם, כולל זוג מסין שאוהד את ארגנטינה ובא להתחתן ממש פה. מסביב לכיכר נמצאות המלכודות. אותם בתי קפה במראה מתקופת הצאר, שמוכרים לך כוס אספרסו ב־1,000 רובל. אפילו באכסדרה המוצלת בהילטון תל אביב, שמוכר פלח אבטיח בלי גבינה מלוחה ב־19 דולר, היו מתביישים לקחת את הסכום הזה שהוא למעשה 60 שקלים. השוד פה כל כך מקצועי, שאם אתה מזמין את אותו אספרסו עם בקבוק סודה, זה עולה רק 900, יותר זול מאספרסו לבד.
ראיתי שני אוהדים של אורוגוואי, ושאלתי אותם איפה כולם, עם כל ההצלחה המסחררת של הנבחרת שלהם. הם השיבו לי בקריצה שהם רק 3.5 מיליון במדינה. אורוגוואי הזאת היא תעלומה בעיניי. הם כבר 50 שנה 3.5 מיליון, מה שמביא אותי למסקנה שעל כל תינוק שנולד, הם מייד הורגים מישהו כדי שחלילה לא יהיה צפוף. אם הם ימשיכו ככה, בתוך 50 שנה איסלנד מגיעה אליהם.
עזבנו את הכיכר וחיפשנו משהו לאכול. התרחקנו משם ככל האפשר ופנינו שמאלה בסמטה כי מדריך הנסיעות לחו"ל של טומי לפיד לימד אותנו, שאם אתה מתרחק בכל עיר מהכיכר המרכזית וסוטה לאיזו סמטה, סיכוי טוב שתמצא מסעדה מצוינת של מקומיים.
חזונו של טומי הביא אותנו למסעדה מקומית, אבל למרות שהיינו שלושה, קיבלנו מזלג אחד ושתי כפיות. כל אחד מאיתנו אכל לבד, בהפרשי זמן לא מקובלים, וכשקמתי להגיד לאחראי שמילי מחכה כבר 40 דקות, הווריד שלו ברקה קפץ מעצבים. לא על המלצרית, עלינו.
הכיכר האדומה. צילום: רויטרס
מגלזר ועד פייקובסקי
דקה אחרי שסגרנו מסעדה איטלקית לערב, התקשר אלי יעקב מאיר, ידידי מדסק הכדורסל בעיתון, והזמין אותנו לארוחת שבת שמקיים דודו, יעקב פרידמן, הרב של הקהילה הישראלית במוסקבה.
הארוחה היתה סוג של חב"ד למתקדמים. מאות התקבצו סביב השולחנות, וכשביקשו ממני לדבר, סיפרתי על הגעתה למוסקבה של נבחרת ישראל עם יעקב חודורוב, שייע גלזר, נחום סטלמך ואמציה לבקוביץ', ועל הביקור שלהם במאוזוליאום של לנין וסטאלין.
שייע סיפר אלפי פעמים כמה פחד שסטאלין יקום פתאום, אבל הכי מצחיק היה הכדורגלן לשעבר (בית"ר ת"א) החוזר בתשובה, עמי פייקובסקי שסיפר צ'יזבטים - איך הפך את סלובודן דראפיץ' למניח תפילין אדוק ואיך שחקן אחד לא הבין מדוע בחנוכייה יש שמונה קנים ובמנורה של בית"ר רק שבעה (השחקן אמר שיש טעות על החולצה של הקבוצה).
והיתה גם בדיחה לשבת: מלאך המוות נגלה יום אחד בחלומו של יוסף מהעירייה. אמר לו יוסף: "אתה יודע, אני חולה על כדורגל. תגיד, בעולם הבא יש כדורגל?". "יש לי בשבילך שתי תשובות", ענה לו המלאך, "מה אתה רוצה קודם, את הטובה או את הרעה?". "את הטובה", ביקש יוסף. "אז ככה, התשובה הטובה היא שיש כדורגל בעולם הבא. התשובה הרעה היא שאתה עולה אצלנו בהרכב שבוע הבא".
