לאחרונה התעוררה סערה תקשורתית בגלל נוסעים חרדים שעיכבו המראה של אל על, כשסירבו לשבת במקומותיהם ליד נשים. אנשי שמאל ופמיניסטיות קיצוניות קפצו על המקרה כמוצאי שלל רב, כדי לפתוח בעוד קמפיין נגד היהדות. בציבור הדתי "נכנסו למקלטים" בגלל הסקנדל התקשורתי.
אבל האמת היא ששני הצדדים למחלוקת אינם צודקים. הנה מה שכדאי לנו לדעת על מה שקורה "בצד השני" של חברות התעופה ביחס לדתיים:
כאשר עבדתי בחברת התעופה "טאוואר איר" Tower Air ז"ל, הוצאתי הנחיות לכל דיילות הקרקע שאם הן רואות נוסע חרדי מתקרב לדלפק הצ'ק אין, עליהן לסדר לו מקום ליד נוסע גבר ולא ליד אישה. אלא אם הוא נוסע עם אשתו. שמחתי לגלות שחברת ארקיע העתיקו את הנוהל הזה, ואח"כ גם חברת אל על.
כיום, מעטים המקרים שבהם נוסע חרדי יקבל מושב צמוד לאשה שאינה אשתו או בתו. דיילות הקרקע מונעות זאת מראש, והנוסעים הדתיים אפילו אינם יודעים שקיבלו שירות מיוחד. בכל זאת זה קורה רק במקרים של הזמנת מושבים עצמאית באינטרנט, או במקרים שהנוסעים הדתיים מתייצבים לצ'ק אין באיחור רב, כאשר רוב המושבים במטוס כבר תפוסים ואי אפשר "לשחק" ביניהם. וגם - במקרים של דיילות קרקע אכולות משטמה עושות "דווקא".
זו הזדמנות לגלות סודות מאחורי הפרגוד של המטבח במטוסים. מה חושבות דיילות האויר עלינו, הנוסעים הדתיים? ובכן, בעוד חברות התעופה מחזרות אחרי הציבור הדתי, רוב הדיילים אינם אוהבים נוסעים דתיים. בלקסיקון שלהם יש אפילו כינוי גנאי לנוסעים כמונו. קוראים לנו "סַקְמָלִים". זה נאמר בתיעוב קל כמו "הדוסים" או "השחורים".
מה פירוש המילה "סַקְמָלִים"? הזמנה של אוכל כשר-גלאט לטיסה מסומנת בענף התעופה בקוד SKML, שזה ראשי תיבות של Special Kosher MeaL. כך זה מופיע בכרטיס הטיסה ובדף המשימות של הדיילים. הטיפול במנות הגלאט גורם לדיילות טרחה, מיותרת בעיניהן. כשמגיעה שעת הארוחה, לפני שמחלקים את האוכל לנוסעים, חייבות הדיילות להגיש תחילה את המנות המיוחדות של גלאט או צמחוני ובחברות תעופה זרות גם את האוכל הכשר הרגיל. הדיילות נדרשות ללכת הלוך וחזור מהמטבח להביא מנה לכל נוסע "סַקְמָלִי". מגשי האלומיניום החמים שורפים את ידיהן. בנוסף, הנוסעים האחרים מתרעמים על הדיילות למה גם הם לא מקבלים אוכל, וזה גורם לאווירה שלילית בתא הנוסעים.
דיילת במטוס אל על // צילום: יוסי זליגר
הגורם העיקרי לגישה השלילית אל הנוסעים הדתיים היא היפגעות הדיילות מסגנון התנהגות של הנוסעים החרדים. לדבריהן, החרדים אינם מדברים איתן ואינם מסתכלים בפניהן. כשהם רוצים שירות כמו כוס מים הם מאותתים ביד, כשעיניהם נעוצות בספר שהם לומדים. זה מעליב. דיילות אומרות לי שמעולם לא שמעו מנוסע חרדי את המילה "תודה". הן לא מבינות למה החרדים "מתנשאים" מעליהן. הרי להבנתן הן לבושות בצורה מכובדת. הן התפלאו לשמוע ממני שהמדים הסולידיים שלהן אינם צנועים מספיק, בגלל המחשוף הנדיב, הזרועות החשופות, והמכנסיים הצמודים.
בעיה אחרת נקראת בפי הדיילות: "דיילת השחר". הכוונה היא לכך שנוסעים דתיים נוהגים לקום כדי להתארגן לתפילה במנין. כל מי שהיה על טיסת לילה מאמריקה לישראל, מכיר את התופעה שבבוקר מתגודדים בירכתי המטוס מניינים לתפילת שחרית כשעתיים לפני הנחיתה. המתפללים עומדים במעבר עטופים בטליתות ותפילין. זה מפריע מאוד לדיילים כי המתפללים חוסמים לנוסעים אחרים את הגישה לשירותים, וגם לדיילות שמתבקשות לשרת נוסעים באותו אזור.
בחלק מטיסות אל-על, הזריחה יוצאת כשהמטוס מעל הים האדריאטי בין איטליה ליוון, שידוע כאזור מועד למערבולות אויר. כאשר הקברניט מדליק את נורת האזהרה "נא להדק חגורות!", חלק מהחרדים מתעלמים. הדיילות יודעות שמתקרבים לסערה שתטלטל את המטוס, והעומדים עלולים ליפול ולהיפצע, והאחריות תהא עליהן. לפעמים דיילות שמתקשות להתמודד עם "דיילת השחר" מבקשות מהקברניט להדליק את השלט "להדק חגורות" גם כשאין הצדקה תפעולית, רק כדי שהמתפללים יפנו את המעברים.
יש פסקי הלכה של הגר"ע יוסף ואחרים שאוסרים להתפלל במטוס בעמידה ולחסום את המעבר, אבל יש הרבה נוסעים חרדים שלא למדו את ההלכות האלה, או שהם פשוט מזלזלים בדיילות ובנוסעים האחרים.
פנו אליהן בכבוד ובנימוס. דיילות ארקיע // צילום: יהושע יוסף
בעיה נוספת היא סתימת השירותים. יש אמהות שזורקות לשירותים חיתולים משומשים של תינוקותיהן. דיילות מספרות לי שזה קורה בעיקר אצל אמהות חובשות שביסים בטיסות של אל על לניו יורק ובחזרה. החיתולים סותמים את השירותים, והדיילות נאלצות לחבוש כפפות גומי לנסות להוציא את הטינופת מעומק המיכל שמתחת לאסלה. אם הן לא מצליחות, הן נועלות את תא השירותים הזה, ואז על תאי השירותים האחרים יש לחץ ותורים ארוכים. (התקן המקובל בענף התעופה הוא תא שירותים אחד על כל 40 נוסעים).
אלה תופעות שכיחות בטיסות, ואפשר להבין למה הן גורמות לחלק מהדיילות לחוש עוינות כלפי נוסעים דתיים באשר הם. הדיילות הלא-יהודיות אינן יודעות להבחין בין כיפה שחורה לכיפה סרוגה, וגם חלק גדול מהישראליות אינן יודעות "ללכת בין הכיפות". בעיניהן כל "הדוסים" הם "סקמלים", וזהו. הדיילות פגועות בצדק מהתנהגות נוסעים חרדים, ולפיכך אפשר להבין למה הן מעדיפות לא לראות אותנו על הטיסה שלהן.
ובכן, עבודת הדיילות קשה ומלחיצה. האחריות כבדה. רובן לא אוהבות נוסעים ישראלים קולניים, ערסים, וגם דוסים. הנוסעים הגרועים ביותר בעיניהן הם אלה שחושבים שהדיילת היא משרתת אישית שלהם, או שהיא "סבל" שחייבת להרים עבורם את תיק היד הכבד למדף שמעל המושב.
רבים מבינינו חושבים שתפקיד הדיילת הוא לשרת אותם. זה לא נכון. תפקידה העיקרי הוא לוודא בטיחות הטיסה, ובמקרי חירום לחלץ את הנוסעים בתוך 90 שניות. חלוקת אוכל זה רק תפקיד צדדי שלה. מקובל שיש דיילת אחת על כל 50 נוסעים. אם היא היתה "מלצרית מעופפת" זה לא היה ריאלי לתת למלצרית אחת לשרת 50 סועדים.
נוכל לקבל יותר מהדיילת אם נפנה אליה בכבוד ונימוס, ובעיקר בחיוך ובהבנה.
יעקב מאור הוא בעל הבלוג "ותוליכנו לשלום" לתיירות דתית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו