אם אתם קוראים את הטקסט הזה, שנכתב לפני כחודש, במוסף המיוחד לקראת הגביע העולמי ברוסיה שייפתח השבוע, כנראה שהמונדיאל עשה זאת שוב. כאילו למישהו היה ספק.
בפעם המי־יודע־כמה טורניר הכדורגל הגדול בעולם הצליח להביס את הספקות, החששות והביקורות שליוו את ארבע השנים האחרונות, ושאיימו, כנראה רק לכאורה, על קיומו כסדרו.
למי שכבר שכח, הנה תזכורת לעננים שריחפו מעל גביע העולם ברוסיה 2018: קריאות להחרמת הטורניר עקב גזענות במדינה ויחס עוין כלפי קהילת הלהט"ב; דרישה בריטית לבטל את זכות האירוח הרוסית בגלל משבר חצי האי קרים; התרסקות המטוס המלזי, לטענת מדינות המערב באשמתה של רוסיה, שהובילה גם היא לבקשות לביטול הטורניר במדינה; שחיתות, סימום, חוליגניזם, הרעלת המרגל סרגיי סקריפל בבריטניה - כל אלה יצרו מצג שלפיו יש לפיפ"א את כל הסיבות לפעול להעברת הטורניר מרוסיה.
חיפוש קצר בארכיון אפילו חושף קריאות נחרצות של ארה"ב, אנגליה, גרמניה, של פוליטיקאים ומנהיגים ושל האיחוד האירופי לביטול הטורניר במדינה.
המצג היה משכנע, אך רק התמים שבתמימים היה מעלה בדעתו שהטורניר לא ייפתח כסדרו בעוד כמה ימים.
זה מה שהבטיח נשיא פיפ"א לשעבר ספ בלאטר, לפני שנאלץ להיזרק מהתפקיד עקב שחיתות, אך את קו המחשבה המשיך מחליפו ג'יאני אינפנטינו.
"רוסיה מוכנה לארח את הטורניר", אמר בתחילת מאי, כשנפגש עם ולדימיר פוטין בסוצ'י, "המחויבות שלך לכדורגל תגרום לכך שיהיה זה הטורניר הטוב אי פעם". ומה עם כל הבלאגן? נשכח כלא היה.
אין כלום, רוצים הכל
קל לשכוח. ודאי שקל יותר מלהזיז טורניר בקנה מידה שכזה. לכן, מלבד מלחמות העולם שמנעו את קיומם של הטורנירים ב־1942 וב־1946, שום דבר לא הצליח להסיט את המונדיאל ממסלולו. קחו כדוגמה את גביע העולם ב־1950 בברזיל, שאותו זוכרים היום בעיקר בגלל ה"מרקאנסו" שבו הדהימה אורוגוואי את המארחת בגמר באצטדיון המיתולוגי.
מעטים מודעים לעובדה שרק בנס המשחק הזה בכלל התקיים. בניית האצטדיון על 200 אלף מושביו היתה גדולה על המארגנים הברזילאים. אם תביטו שוב בתמונות מאותו משחק, תגלו שלמרות המאמצים האדירים להשלמת בנייתו, גמר הגביע העולמי שוחק כמתוכנן, באצטדיון שרחוק מלהיות מושלם.
הקרב על הסנטיאגו, צ'ילה 62'. שוחק למרות רעידת אדמה // צילום: אי.פי
ענייני בנייה, אם אפשר לקרוא לזה כך, הטרידו גם את המארחת צ'ילה לקראת הגביע העולמי ב־1962. אחרי שגברה על ארגנטינה בזכות לארח את הטורניר, סדרה של רעידות אדמה פקדה את המדינה ושיבשה את התוכניות. הרבה קולות דרשו להזיז את הטורניר ליעד אחר, אך נשיא ההתאחדות דאז, קרלוס דיטבורן, נלחם על כך וטבע את המשפט שהפך לסלוגן לאומי: "בגלל שאין לנו כלום, אנחנו רוצים לעשות הכל".
לאחר שקיבלה עזרה מהתאחדויות רבות ואפילו מפיפ"א, המארחת הרימה במהירות שני אצטדיונים חדשים בסנטיאגו ובוויניה דל מאר. חברה אמריקנית אישרה להשתמש באצטדיון בבעלותה שהיה ממוקם ברנקגואה, והאצטדיון הרביעי והאחרון שאירח משחקים היה ממוקם הרחק בצפון, על גבול פרו. למרות האסון הכבד המונדיאל התקיים כסדרו. ברזיל זכתה בו, אבל דיטבורן לא זכה ליהנות ממנו. הוא מת מהתקף לב חודש לפני שריקת הפתיחה.
פחד גבהים, אימה מהחונטה
במקרה של מקסיקו, שאירחה את גביעי העולם ב־1970 וב־1986, החשש נבע מהחום הכבד בחודשי הקיץ ובעיקר מנושא הגובה. המקסיקנים היו בטוחים שהמשחקים האולימפיים ב־1968 הסירו את החשש הזה, אך בחודשים שקדמו לטורניר מדינות רבות התלוננו בפומבי על הקשיים הצפויים להם בערים כמו טולוקה, מקסיקו סיטי ופואבלה, שגובהן 2,000 מטרים מעל פני הים. דרישות לחשוב על יעד חדש כמובן לא התקבלו, והטורניר התקיים כסדרו.
סר אלף ראמזי, מאמנה של אנגליה, לקח את נבחרתו למחנה אימונים בבוגוטה ובקיטו, מה שכמובן לא מנע מהאנגלים לאבד את התואר ברבע הגמר. מאמן בריה"מ, גבריל קצ'אלין, טען שהגובה הורג את השחקנים שלו, אבל בסופו של דבר הטורניר נחל הצלחה אדירה והסתיים בזכייה של ברזיל המרשימה. ב־1986, דייגו מראדונה ניצל את החמצן הדליל כדי לרמות את העולם ואת הפיזיקה, במה שהיה לזכייה השנייה של ארגנטינה בגביע העולמי.
הזכייה הראשונה של האלביסלסטה היא כבר סיפור אחר. האירוח שלה ב־1978 הציג בעיה חדשה: פוליטיקה בספורט. שנתיים קודם לכן תפסה החונטה הצבאית את השלטון ולאחר שאלפי תושבים נעלמו, נרצחו ועונו על ידי אנשיו של חורחה וידלה, נשקפה סכנה אמיתית לקיום הטורניר. החשש מפגיעה בשחקנים החל עוד בגרמניה ב־1974 עם איומי טרור, והמצב הקשה בארגנטינה לא הוסיף שקט. לזה נתווספו חששות מפני אלימות הקהל וארגון לקוי, עד כדי כך שנפוצו דיווחים על העברת הטורניר לבלגיה או להולנד. בסופו של דבר הוא התקיים במדינה, באווירה עוינת, שעזרה למארחת להניף גביע ראשון בתולדותיה.
אוהדים בברזיל 2014. אז מה עם העם זקוק לתשתיות וחינוך? // צילום: רויטרס
נתראה בקטאר 2022?
הספר "סיפורו של הגביע העולמי" מאת בריאן גראנוויל, כ־500 עמודים המסקרים את ההיסטוריה של הטורניר, מבהיר שהספקות והחששות הם חלק בלתי נפרד מקיומו של מונדיאל. ב־1994 היו אנשים שפקפקו ביכולתה של ארה"ב, מדינה בלי ליגת כדורגל מקצוענית, לארח את הטורניר הגדול מכולם. ב־2002 תהו כולם כיצד זה אפשר לקיים את המשחקים ביפן ובדרום קוריאה, שתי מדינות אסיאתיות חסרות ניסיון. ב־2010 עלו לדיון נושאי זכויות אדם בדרום אפריקה, פחד ממחלות ועניינים כלכליים, וב־2014 נשמעו טענות על ניתוב כסף מיותר לפילים לבנים, בזמן שברזיל צמאה להשקעה בחינוך ובתשתיות.
היום, כאמור, קל לשכוח. הגולים, הדרמות, ההפתעות, האכזבות והנפות הגביע מצליחים לטשטש כבר כמה עשורים טובים פגיעה בזכויות אדם, ניצול פועלים, שחיתויות, עוני, שלטון דיקטטורי ומה לא. רוסיה 2018 הוא בסך הכל עוד טורניר שמוכיח שהמונדיאל גדול מהכל. בקרוב הפוקוס יעבור לקטאר 2022, טורניר שמעלה חששות עוד לפני שאושר קיומו. חושבים שהמונדיאל לא ייערך בנסיכות בסופו של דבר? שיהיה בהצלחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
