סיפור על אומץ באחת משעותיה האפלות של האנושות

1

9 ביוני 1943

מילאנו, איטליה

וככל הפרעונים, הקיסרים והרודנים שקדמו לו, זכה גם הדוצ'ה לראות בעליית האימפריה שלו רק כדי לצפות בהתפוררותה. לאמיתו של דבר, באותו אחר הצהריים של שלהי האביב, דיממה הסמכות מאחיזתו של בניטו מוסוליני כשִׂמחה הנעלמת מלבה של אלמנה צעירה.

צבאותיו החבוטים של הדיקטטור הפשיסטי נסוגו מצפון אפריקה. כוחות בעלות הברית החזיקו בסיציליה. מדי יום ביומו שלח היטלר דרומה גדודים נוספים ואספקה חדשה כדי לבצר את המגף של איטליה.

כל זאת למד פִּינוֹ לֵלָה מדיווחי הבי-בי-סי שהאזין להם מדי לילה ברדיו בגלים הקצרים. במו עיניו חזה במספרם ההולך וגדל של נאצים בכל מקום שאליו פנה. אולם כאשר טייל ברחובותיה העתיקים של מילאנו, העדיף להתעלם מכוחות הסכסוך שהסתחררו בדרכו. מלחמת העולם השנייה הייתה לא יותר מידיעה חדשותית, כזו שמאזינים לה ובתוך רגע היא נעלמת, מפנה מקומה למחשבות על שלושת הנושאים האהובים עליו: נערות, מוזיקה ואוכל.

ככלות הכול הוא היה רק בן שבע-עשרה, גובהו מטר ושמונים וחמישה סנטימטר, משקלו שבעים וחמישה קילוגרם. הוא היה גבוה וכחוש, ידיו ורגליו ארוכות, שערו בלתי ניתן לאילוף, פניו מכוסות פצעי בגרות וכל מראהו מגושם, עד שאף נערה לא הסכימה להצעותיו לצאת עמו לקולנוע. ובכל זאת, בשל אופיו, הוא לא נרתע מלנסות ולהזמין אותן שוב.

הוא פסע בביטחון עם חבריו לעבר הפיאצה שבחזית הדוּאומו – הבזיליקה די סנטה מריה נָשֶׁנטֶה, הקתדרלה הגותית הגדולה השוכנת בטבורה של מילאנו.

"היום אני הולך לפגוש נערה יפה," אמר פינו והתרה באצבעו כלפי שמי הארגמן המאיימים. "אנחנו נתאהב וזו הולכת להיות אהבה משוגעת וטרגית. יהיו לנו הרפתקאות אדירות, עם מוזיקה ואוכל ויין ואינטריגות, כל יום, כל היום."

"אתה חי בפנטזיה," ענה קַרלטו בֶּלטְרָמיני, חברו הטוב ביותר של פינו.

"אני לא," עיקם פינו את חוטמו.

"דווקא כן," אמר מימו, אחיו של פינו, הצעיר ממנו בשנתיים. "אתה מתאהב בכל בחורה יפה שאתה פוגש."

"אבל אף אחת מהן לא מחזירה לו אהבה," אמר קרלטו, נער שפניו פני ירח, וממדיו קטנים בהרבה מאלה של פינו.

"זה נכון," אמר מימו, שעדיין היה נמוך מכולם.

"רואים שאתם לא רומנטיים," פטר אותם פינו בביטול.

"מה הם עושים שם?" שאל קרלטו והצביע על צוותים של גברים שעבדו מחוץ לדואומו.

אחדים מהם הניחו גזרי עץ בחללי החלונות, במקום שבו היו תלויים בדרך כלל הוויטראז'ים. אחרים העבירו שקי חול ממשאיות אל קיר שהלך ונבנה סביב בסיס הקתדרלה, וגברים נוספים העמידו זרקורים תחת עינה הפקוחה של קבוצת כמרים שעמדה ליד הדלתות הכפולות בחזית הקתדרלה.

"אני הולך לבדוק," אמר פינו.

"לא לפני שאני אבדוק," אמר אחיו הקטן ופנה לעבר הפועלים.

"כל דבר עם מימו הופך לתחרות," אמר קרלטו. "הוא חייב ללמוד להירגע."

פינו צחק ואז אמר מעבר לכתפו: "אם אתה יודע איך, ספר את זה לאמא שלי."

פינו פסח על פני הפועלים, הלך היישר אל הכמרים וטפח על כתפו של אחד מהם. "סלח לי, אבי," אמר.

הכומר, באמצע שנות העשרים לחייו, היה גבוה כמו פינו אך כבד משקל. הוא הסתובב, הביט בנער, סקר אותו מלמטה למעלה והבחין בנעליו החדשות, במכנסי הפשתן האפורים, בחולצה הלבנה המגוהצת ובעניבת המשי הירוקה שאמו נתנה לו ליום הולדתו. אחר כך הביט בדריכות לתוך עיניו של פינו, כאילו הוא יכול להביט לתוך ראשו ולראות את מחשבותיו החוטאות של בן העשרה.

"אני עדיין בהתלמדות," ענה. "עוד לא הוסמכתי, אין לי צווארון לבן."

"אה, אני מצטער," ענה פינו, מפוחד. "רק רצינו לדעת למה אתם מתקינים את האורות."

בטרם הספיק פרח הכמורה לענות, הופיעה יד מעוקלת מימין למרפקו. הוא זז הצדה וחשף כומר נמוך ורזה בשנות החמישים לחייו, עוטה גלימות לבנות וכיפה אדומה לראשו. פינו זיהה אותו מיד והרגיש שלבו צונח בקרבו בעודו כורע ברך בפני הקרדינל של מילאנו.

"אדוני הקרדינל," אמר פינו בראש מורכן.

"'הוד מעלתך' היא צורת הפנייה הראויה," אמר פרח הכמורה בחומרה.

פינו הביט מעלה מבולבל. "האומנת הבריטית שלי לימדה אותי לומר 'אדוני הקרדינל', אם אפגוש אי-פעם קרדינל."

פניו החמורות של האיש הצעיר התקשחו, אולם הקרדינל אילדפונסו שוסטר צחק ברכות. "אני חושב שהוא צודק, בַּרְבָּרֵסְקי. באנגליה היו פונים אלי כ'אדון קרדינל'," אמר.

הקרדינל שוסטר היה מפורסם ורב השפעה במילאנו. כמנהיגה הקתולי של צפון איטליה וכאדם קרוב לאפיפיור פיוס השנים-עשר, הופיע הקרדינל לעתים קרובות בעיתונות. פינו חשב שקשה לשכוח את הבעת פניו של שוסטר: פניו המחייכות הביעו טוב לב וחסד, אך עיניו שידרו איום של שליחה לגיהינום.

"אנחנו במילאנו, הוד מעלתך, לא בלונדון," אמר פרח הכמורה במורת רוח.

"זה לא משנה," אמר שוסטר. הוא הניח את ידו על כתפו של פינו ואמר לו לקום.

"מה שמך, בחור צעיר?"

"פינו ללה."

"פינו?"

"אמי נהגה לכנות אותי ג'וזפינו," ענה פינו, נאבק לקום על רגליו, "ה'פינו' נשאר."

הקרדינל שוסטר הביט ב"יוסף הקטן" וצחק. "פינו ללה. זה שם שראוי לזכור."

פינו הרגיש מבולבל. מדוע שמישהו כמו הקרדינל יאמר דבר כזה?

השתררה שתיקה קצרה, אך פינו הפר אותה והפטיר, "פגשתי בך קודם לכן, אדוני הקרדינל."

"היכן זה היה?" שאל שוסטר המופתע.

"בקאזה אַלְפּינה, המחנה של האב רֶה, שמעל מָדֵסימוֹ. לפני שנים."

 הקרדינל שוסטר חייך. "אני זוכר את הביקור הזה. אמרתי אז לאב רה שהוא הכומר היחיד באיטליה שהקתדרלה שלו גדולה מהדואומו ומכנסיית סן פייטרו. ברברסקי הצעיר כאן עולה לעבוד עם האב רֶה בשבוע הבא."

"אתה תחבב אותו ואת קאזה אלפינה," אמר פינו. "תיהנה מהטיפוס שם על ההרים."

ברברסקי ממש חייך.

פינו השתחווה בהיסוס והתחיל להתרחק, ונראה היה שהדבר משעשע את הקרדינל אפילו יותר. "חשבתי שאתה מתעניין באורות," אמר.

פינו עצר. "כן?" שאל.

"הם היו רעיון שלי," אמר שוסטר. "ההאפלה מתחילה הלילה. מעכשיו ואילך רק הדואומו יהיה מואר. אני מתפלל שיופייה של הקתדרלה יעורר חרדת קודש בטייסי המפציצים ושיחליטו לפסוח עליה. לקח כמעט חמש-מאות שנה לבנות את הכנסייה המפוארת הזו. זו תהיה טרגדיה לראות אותה נהרסת בן-לילה."

פינו הציץ בחזית המשוכללת של הקתדרלה המסיבית. הכנסייה העשויה שיש קנדוליה בגוון ורוד חיוור, על עשרות מגדליה המחודדים, מרפסותיה וצריחיה, נראתה קפואה, גדולה ומתעתעת כמו האלפים בחורף. פינו אהב לגלוש בשלג ולטפס על הרים כמעט כפי שאהב מוזיקה ונערות, וכשהביט בקתדרלה חש תמיד בדמיונו שהוא נישא למרומן של פסגות גבוהות.

אולם עכשיו האמין הקרדינל שהקתדרלה ומילאנו נמצאות בסכנה. בפעם הראשונה נראתה לפינו האפשרות להתקפה אווירית ממשית.

"אז יפציצו אותנו?" שאל.

"אני מתפלל שזה לא יקרה," אמר הקרדינל שוסטר, "אך אדם זהיר תמיד מתכונן לגרוע מכול. להתראות, פינו, והלוואי שאמונתך באל תשמור עליך בימים שיבואו."

 

II

הקרדינל של מילאנו הלך לדרכו והשאיר את פינו מלא ברגשות של יראת כבוד. הוא שב אל קרלטו ואל מימו, אשר נראו מוכי תדהמה באותה מידה.

"זה היה הקרדינל שוסטר," אמר קרלטו.

"אני יודע," ענה פינו.

"דיברת איתו הרבה זמן."

"באמת?"

"כן," אמר אחיו הקטן. "מה הוא אמר לך?"

"שהוא יזכור את שמי ושהאורות נועדו להרתיע את המפציצים מלהפציץ את הקתדרלה."

"רואה?" פנה מימו לקרלטו, "אמרתי לך!"

קרלטו בחן את פינו בחשדנות. "למה שהקרדינל שוסטר יזכור את השם שלך?"

פינו משך בכתפיו. "אולי הוא אוהב את הצליל שלו. פינו ללה."

מימו נחר בבוז. "אתה באמת חי בעולם של פנטזיה."

הם שמעו רעם כאשר עזבו את פיאצה דואומו, חצו את הרחוב ופסעו מתחת למעבר המקומר הגדול אל תוך גלריית ויטוריו אמנואלה השני – הקניון המקורה הראשון בעולם, שבו שני מעברי הליכה רחבים החוצים זה את זה, משופעים בחנויות. בדרך כלל הייתה הגלריה מחופה בכיפת ברזל וזכוכית. אך כשהנערים עברו שם באותו יום נותר רק שלד המבנה שהטיל רשת של צללים מלבניים על פני הכיכר שבמרכזו, לאחר שחיפויי הזכוכית הוסרו.

כשהרעם נשמע בקרבתם הבחין פינו בדאגה על פניהם של רבים ברחובות הגלריה, אולם הוא לא היה שותף לדאגתם. רעם הוא רק רעם, חשב, לא פצצה מתפוצצת.

"פרחים?" שאלה אישה שעמדה ליד עגלה של ורדים שנקטפו זה עתה. "בשביל החברה שלך?"

"כשאמצא אותה, אחזור," ענה פינו.

"את יכולה לחכות שנים עד שזה יקרה, סיניורָה," אמר מימו.

פינו דחף את אחיו הקטן. מימו התחמק ממנו והסתלק, יצא מהגלריה והגיח בפיאצה, שהתכבדה בפסל של ליאונרדו דה וינצ'י. מעבר לפסל, מצדם השני של הרחוב ושל קרונות החשמלית, נפתחו בתנופה הדלתות לתיאטרון לה סקאלה, כדי לאוורר את טרקלינה של האופרה המפורסמת. נגינת הכינורות והצ'לו בעת כוונונם וקולו של טנור המתאמן על סולמות התווים בקעו החוצה.

פינו המשיך במרדף אולם אז הבחין בנערה יפה – שיער שחור, עור בצבע שמנת ועיניים כהות בוהקות. היא פילסה דרכה דרך הכיכר ופנתה לעבר הגלריה. הוא נעצר והביט בה. הוא הוצף בערגה ולא הצליח לדבר.

"אני חושב שאני מתאהב," אמר פינו לאחר שעברה.

"אני חושב שאתה פשוט מתלהב," אמר קרלטו, שהלך מאחוריו.

מימו הסתובב בחזרה אליהם. "מישהו אמר עכשיו שבעלות הברית יגיעו לכאן עד חג המולד."

"אני רוצה שהאמריקאים יגיעו למילאנו לפני כן," אמר קרלטו.

"גם אני," הסכים פינו. "יותר ג'ז! פחות אופרה!"

פינו פתח בריצה מהירה וזינק מעל ספסל פנוי ומעל סבכת מתכת מעוקלת, שהגנה על הפסל של דה וינצ'י. הוא החליק בצורה נקייה על פני הריצוף החלק, קפץ לצד השני ונחת כמו חתול.

מימו, שרצה להתעלות עליו אך מעולם לא הצליח, ניסה לבצע אותו תרגיל, אולם התרסק ארצה לפני אישה כהת שיער וכבדת גוף בשמלה פרחונית. היא נראתה בסוף שנות השלושים או ראשית שנות הארבעים לחייה. היא נשאה תיק לכינור וחבשה כובע קש כחול רחב להגנה מפני השמש.

 

III

האישה נבהלה כל כך עד שכמעט שמטה את תיק הכינור שלה. היא הידקה אותו אל חזה בכעס כשמימו נאנק והחזיק את צלעותיו.

"זו הפיאצה דלה סקאלה," גערה בו. "לכבודו של ליאונרדו הגדול! אין לך שום כבוד? לך שחק במשחקים הילדותיים שלך במקום אחר."

"את חושבת שאנחנו ילדים?", שאל מימו וניפח את חזהו. "ילדים קטנים?"

האישה הביטה מעבר אליו. "ילדים קטנים, שלא מבינים את המשחקים האמיתיים שקורים מסביב," אמרה.

עננים כהים החלו להופיע בשמים, מעמעמים את המתרחש. פינו הסתובב וראה מכונית דיימלר-בנץ שחורה גדולה נוסעת באטיות במורד הרחוב שהפריד בין הכיכר לבין בית האופרה. דגלים נאציים אדומים התנוססו על שתי כנפות מכונית המטה השחורה. דגל של גנרל התנופף על אנטנת הרדיו. פינו ראה את צלליתו של הגנרל, שישב זקוף במושב האחורי. מסיבה כלשהי המראה עורר בו צמרמורת.

כשפינו הסתובב, הכנרת כבר הלכה משם בראש מורם, חצתה את הכביש בהתרסה מאחורי מכונית המטה הנאצית וצעדה אל תוך בית האופרה.

כשהנערים התקדמו מימו צלע, שפשף את ירכו הימנית והתלונן. אולם פינו בקושי הקשיב. אישה תמירה וחטובה בעלת שיער חום-בלונדיני ועיני צפחה כחולות התקרבה אליהם במורד המדרכה. הוא העריך שהיא בשנות העשרים המוקדמות לחייה. היא הייתה יפהפייה למראה, עם אף עדין, עצמות לחיים גבוהות ושפתיים שהתעקלו בטבעיות לחיוך קל. היא לבשה שמלת קיץ צהובה ונשאה תיק קניות עשוי אריג. היא פנתה מן המדרכה ונכנסה למאפייה ממול.

"אני שוב מאוהב," אמר פינו והצמיד את שתי כפות ידיו ללבו. "ראית אותה?"

"אתה לא מוותר?" נחר קרלטו בבוז.

"לעולם לא," ענה פינו, צעד בזריזות אל חלון המאפייה והביט פנימה.

האישה הכניסה כיכרות לחם לתיקה. הוא ראה שהיא אינה עונדת טבעת על ידה השמאלית, ולכן חיכה שתשלם ותצא.

כשיצאה הוא פסע לכיוונה, הניח את ידו על לבו ואמר, "סלחי לי, סיניורינה, היופי שלך הכריע אותי והייתי חייב לפגוש אותך."

"מה אתה אומר," לגלגה בעודה מתמרנת סביבו וממשיכה ללכת.

כשעברה, הריח פינו את ניחוח היסמין הנשי שלה. זה היה משכר יותר מכל דבר שהריח קודם לכן.

הוא מיהר אחריה ואמר, "זו האמת. אני מכיר הרבה נשים יפות, סיניורינה. אני גר ברובע האופנה, סן בבילה, יש שם הרבה דוגמניות."

היא נתנה בו מבט אלכסוני. "סן בבילה הוא מקום מגורים יפה מאוד."

"ההורים שלי הם הבעלים של לֶה בּוֹרסֵטֶה די לֵלָה, חנות הארנקים. את מכירה אותה?"

"ה... המעסיק שלי בדיוק קנה שם ארנק בשבוע שעבר," ענתה.

"באמת?" שאל פינו בשמחה. "אז את רואה שאני בא ממשפחה מכובדת. תרצי לראות איתי סרט הערב? 'You Were Never Lovlier' משחק בקולנוע. פרד אסטר, ריטה הייוורת'. רוקדים. שרים. כל כך אלגנטיים. כמוך, סיניורינה."

סוף-סוף היא הפנתה את ראשה והביטה בו בעיניה הנוקבות. "בן כמה אתה?"

"כמעט שמונה-עשרה."

"אתה קצת צעיר בשבילי," צחקה.

"זה רק סרט. נלך בתור חברים. אני לא צעיר מדי בשביל זה, נכון?"

היא לא אמרה דבר, רק המשיכה ללכת.

"כן? לא?" שאל פינו.

"יש האפלה הערב," ענתה.

"עדיין יהיה אור כשהסרט יתחיל," הבטיח לה פינו. "ואחר כך אלווה אותך הביתה בבטחה. אני רואה כמו חתול בלילה."

במשך כמה צעדים היא לא אמרה דבר ולבו של פינו שקע בקרבו.

"איפה מקרינים את הסרט הזה?" שאלה לבסוף.

פינו נתן לה את הכתובת והוסיף, "תפגשי אותי שם, כן? שבע וחצי ליד קופת הקולנוע."

"אתה משעשע והחיים קצרים. למה לא?"

פינו חייך והניח ידו על חזהו. "להתראות," אמר.

"להתראות," ענתה וחצתה את הכביש.

פינו הביט בה כשהתרחקה, חסר נשימה ומלא תחושת ניצחון. כשהסתובבה כדי להמתין לחשמלית המתקרבת הביטה בו משועשעת, ואז הוא הבין משהו.

"סיניורינה, סלחי לי," צעק אליה, "אבל איך קוראים לך?"

"אנה," צעקה בחזרה.

"אני פינו!" צעק, "פינו ללה!"

החשמלית עצרה בחריקה, מטביעה בקולה את שם משפחתו ומסתירה מפניו את אנה. כשנסעה לדרכה, היא כבר לא הייתה שם.

"אין סיכוי שהיא תגיע," אמר מימו, שנחפז מאחוריהם כל אותה העת. "היא רק אמרה את זה כדי שתפסיק לעקוב אחריה."

"ברור שהיא תגיע," ענה פינו והביט בקרלטו שפסע גם הוא אחריהם. "ראית את זה בעיניים שלה, של אנה, נכון?"

לפני שאחיו וחברו הצליחו לענות הבזיק ברק וטיפות הגשם הראשונות החלו לרדת פתאום והפכו כבדות יותר ויותר. הם החלו לרוץ.

"אני הולך הביתה!" צעק קרלטו ופנה לאחור.

 

"תחת שמי ארגמן" // כריכת הספר

2

 

I

ארובות השמים נפתחו. מבול החל לרדת. פינו הלך בעקבות מימו, שרץ לכיוון רובע האופנה. הוא נרטב אך לא היה אכפת לו. אנה עומדת ללכת איתו לקולנוע. היא אמרה כן. הוא הרגיש שהוא כמעט הוזה.

האחים היו ספוגים במים והברקים היכו בשמים כשהם חמקו לתוך וָאליגֵ'ריה אלבָּנֵזֶה, "חנות דברי העור של אלבנזה", החנות והמפעל של דודם, ששכנו בבניין בצבע חלודה בוִויה פייטרו וֵרי מספר שבע.

הנערים נכנסו נוטפים מים לחנות הארוכה והצרה, שעטפה אותם מיד בריח העשיר של עור חדש. המדפים היו עמוסים בתיקי מסמכים משובחים, תיקי יד, ילקוטים, מזוודות ותיבות. בחלון הראווה הוצגו ארנקי עור ארוגים, תיקים ונרתיקי סיגריות מעוצבים, יפים לעילא. בחנות היו שני לקוחות. האחת אישה מבוגרת שעמדה ליד הדלת, ומעבר לה, בפינה מרוחקת, קצין נאצי במדים שחורים ואפורים.

פינו התבונן בנאצי, אך שמע את האישה המבוגרת אומרת, "איזה מהם, אלברט?"

"מה שהלב שלך אומר," אמר האיש שעמד מאחורי הדלפק. הוא היה גדול ומשופם, בעל חזה מפותח, ולבש חליפה יפהפייה בצבע אפור עכבר, חולצה לבנה מעומלנת ועניבת פרפר כחולה מנוקדת וגנדרנית.

"אבל שניהם מוצאים חן בעיניי," התלוננה הלקוחה.

"אז קני את שניהם!" אמר, ממולל את שפמו ומגחך.

היא היססה וגיחכה אף היא. "אולי באמת אעשה את זה!" אמרה.

"מצוין! מצוין!" קרא הזבן וחכך את כפות ידיו זו בזו. "גרטה, את יכולה להביא לי קופסאות עבור הגברת המקסימה הזו בעלת הטעם המשובח כל כך?"

"אני עסוקה כרגע, אלברט," ענתה דודתו האוסטרית של פינו, גרטה, שהמתינה לנאצי בעת שסקר את ההיצע. היא הייתה אישה גבוהה ורזה בעלת שיער חום קצר וחיוך קל. הגרמני עישן ובחן נרתיק סיגריות מצופה עור.

"אני אביא לך את הקופסאות, דוד אלברט," אמר פינו.

הדוד אלברט נתן בו מבט חד. "תתייבש לפני שאתה נוגע בהן," אמר.

פינו פנה לכיוון דלת המפעל מאחורי דודתו והגרמני וחשב על אנה. הקצין הסתובב והביט בפינו כשזה חלף על פניו, חושף על דשי בגדו עלי אלון, דרגותיו של קולונל. על החזית השטוחה של כומתת הקצין שלו היה נעוץ טוֹטֶנקוֹפְּף, סמל קטן של גולגולת ועצמות מתחת לנשר שאוחז צלב קרס. פינו הבין שהוא קצין בכיר בגסטאפו, המשטרה החשאית של היטלר. הנאצי היה בעל מבנה גוף וגובה בינוניים, אף צר ושפתיים נטולות שמחה. עיניו השטוחות והכהות לא הסגירו דבר.

פינו נכנס נרעש אל המפעל, שהיה בעל חלל גדול בהרבה מזה של החנות ועם תקרות גבוהות יותר. תופרות וגזרנים הניחו הצדה את מלאכת יומם. הוא מצא סמרטוטים אחדים וייבש את ידיו. אחר כך לקח שתי קופסאות קרטון מוטבעות בלוגו של אלבָּנֵזֵה וצעד בחזרה לכיוון החנות כשמחשבותיו נתונות בשמחה לאנה. היא הייתה יפה ומבוגרת ממנו ו...

הוא היסס לפני שפתח את הדלת. הקולונל הנאצי מהגסטאפו בדיוק עזב ויצא אל הרחוב הגשום. דודתו של פינו עמדה בפתח, צופה בקולונל היוצא ומהנהנת.

פינו הרגיש טוב יותר ברגע שסגרה את הדלת.

הוא עזר לדודו לארוז את שני הארנקים. כשעזב אחרון הלקוחות הורה דודו למימו לנעול את דלת הכניסה ולשים שלט "סגור" בחלון הראווה.

כשמימו עשה זאת אמר הדוד אלברט, "קלטת את שמו?"

"שְׁטַנְדַרְטֶנפִיהְרֶר וַלטר ראוף," ענתה הדודה גרטה. "מפקד הגסטאפו החדש בצפון איטליה. הוא הגיע מאוקראינה. טוּליו שם עליו עין."

"טוליו חזר?" שאל פינו, מופתע ושמח. טוליו גלימברטי היה גדול ממנו בחמש שנים, הוא היה האליל שלו וחבר קרוב של המשפחה.

"אתמול," ענה הדוד אלברטו.

"ראוף אמר שהגסטאפו משתלט על הוטל רג'ינה," אמרה הדודה גרטה.

"למי שייכת איטליה?" רטן בעלה, "למוסוליני או להיטלר?"

"זה לא משנה," ענה פינו, מנסה לשכנע את עצמו. "בקרוב תסתיים המלחמה, האמריקאים יבואו ויהיה ג'ז בכל מקום!"

הדוד אלברט נענע בראשו. "זה תלוי בגרמנים ובדוצ'ה," אמר.

"שמת לב לשעה, פינו?" שאלה הדודה גרטה, "אמא שלך ציפתה שתגיע הביתה כבר לפני שעתיים כדי לעזור בהכנות למסיבה."

לבו של פינו נפל בקרבו. אמו לא הייתה מישהי שרצה לאכזב.

"נתראה אחר כך?" שאל ופנה אל הדלת כשמימו בעקבותיו.

"לא נרצה להחמיץ את זה," ענה הדוד אלברט.

 

II

כשהנערים הגיעו לוִויה מוֹנטֶה נפוליאונה מספר שלוש, כבר הייתה חנות הארנקים של הוריהם, לה בורסטה די ללה, סגורה. פינו חש פחד כשחשב על אמו וקיווה שאביו יהיה בסביבה כדי להכריע את ההוריקן האנושי. ריחות ערבים עלו באפם במעלה במדרגות: כבש ושום מתבשלים ברתיחה, בזיליקום שנקצץ זה עתה ולחם חם מן התנור.

הם פתחו את הדלת אל הדירה המשפחתית המפוארת, שבתוכה רחשה פעילות. המשרתת הקבועה ועוד אחת שנשכרה במיוחד התרוצצו בחדר האוכל, עורכות כלי בדולח מגולפים, כלי כסף וחרסינה עבור המזנון. בחדר האורחים עמד גבר גבוה, רזה וכפוף כתפיים בגבו למסדרון, אוחז בכינור ובקשת ומנגן יצירה שפינו לא זיהה. האיש ניגן תו צורם והפסיק, מנענע בראשו.

"אבא?" קרא פינו בשקט. "אנחנו בצרות?"

מיקלה ללה הנמיך את כינורו והסתובב, לועס את פנים לחיו. לפני שהספיק לענות, פרצה מן המטבח למסדרון ילדה בת שש. אחותו הקטנה של פינו, צ'יצ'י, עצרה לפניו. "איפה היית, פינו?" שאלה, "אמא כועסת עליך, וגם עליך, מימו."

פינו התעלם ממנה, והתמקד במקום זאת בקטר הרכבת לבוש הסינר שפרץ מן המטבח. הוא יכול היה להישבע שהוא רואה קיטור עולה מאוזניה של אמו. פּוֹרְציָה גֶ'מָה הייתה נמוכה בשלושים סנטימטרים לפחות מבנה הבכור, ורזה ממנו לפחות בעשרים קילוגרם. אף-על-פי-כן היא צעדה לכיוונו של פינו, תלשה את משקפיה ונפנפה בהם לעומתו.

"ביקשתי ממך להיות בבית בארבע ועכשיו כבר חמש ורבע," אמרה. "אתה מתנהג כמו ילד. אני יכולה לסמוך על אחותך יותר מאשר עליך."

צ'יצ'י הרימה את אפה והנידה בראשה.

לרגע לא ידע פינו מה לומר. אבל אז, ברגע של השראה, עטה על פניו מבט נואש, רכן קדימה ואחז בבטנו.

"אני מצטער, אמא," אמר. "אכלתי משהו ברחוב וכואבת לי הבטן, ואז תפסו אותנו הברקים ונאלצנו להמתין אצל הדוד אלברט."

פורציה שילבה את ידיה ובחנה אותו. צ'יצ'י חיקתה אותה באותה תנוחה ספקנית.

אמם הסתכלה על מימו. "זה נכון, דומניקו?" שאלה.

פינו הביט בדאגה באחיו.

מימו הניד בראשו. "אמרתי לו שהנקניקייה נראית לא טוב, אבל הוא לא רצה להקשיב. פינו היה צריך לעצור בשלושה בתי קפה כדי ללכת לשירותים. והיה קולונל מהגסטאפו בחנות של הדוד אלברט. הוא אמר שהנאצים משתלטים על הוטל רג'ינה."

"מה?" אמרה אמו והחווירה.

פינו עיווה את פניו ורכן קדימה עוד יותר. "אני צריך ללכת עכשיו."

צ'יצ'י עדיין נראתה חשדנית, אולם כעסה של אמו התחלף בדאגה. "לך, לך!" קראה, "ושטוף ידיים אחר כך."

פינו מיהר במורד המסדרון.

"לאן אתה הולך, מימו?" שאלה פורציה מאחוריו, "אתה לא חולה."

"אמא," התלונן מימו, "פינו תמיד מצליח להתחמק מהכול."

פינו לא המתין לשמוע את התשובה של אמו.

הוא חלף במהירות על פני המטבח והריחות המדהימים שעלו ממנו וטיפס במדרגות שהובילו אל הקומה השנייה של הדירה ואל השירותים. הוא שהה בפנים עשר דקות מכובדות שאותן בילה במחשבה על כל רגע ששהה עם אנה, ובעיקר נזכר כיצד הביטה בו משועשעת מעבר לקרונית החשמלית. הוא הסמיק, הדליק גפרור כדי לכסות על היעדר ריח רע ונשכב במיטתו, כשהרדיו מכוון בגלים קצרים לבי-בי-סי ומשמיע תוכנית ג'ז שפינו לא החמיץ כמעט מעולם.

התזמורת של דיוק אלינגטון ניגנה את "Cotton Tail", אחת מהמנגינות האהובות עליו בימים אלה, והוא עצם את עיניו כדי להתפעל מסולו סקסופון הטנור של בן ובסטר. פינו אהב ג'ז מהיום הראשון שבו שמע הקלטה של בילי הולידיי ולסטר יאנג מבצעים את "I Can't Get Started". בבית משפחת ללה, שבו משלו בכיפה האופרה והמוזיקה הקלאסית, נתפס הדבר כמעט ככפירה בעיקר; מאותו הרגע האמין פינו שג'ז הוא צורת המוזיקה הנעלה ביותר. בשל אמונתו זו השתוקק לנסוע לארצות-הברית, מולדת הג'ז. זה היה חלומו הגדול ביותר.

פינו תהה כיצד ייראו החיים בארצות-הברית. השפה לא תהווה בעיה. הוא גדל עם שתי מטפלות, האחת מלונדון והשנייה מפריז. הוא דיבר את שלוש השפות כמעט מלידה. האם הג'ז פשוט נמצא בכל מקום באמריקה? האם המוזיקה הרגועה הזו נמצאת שם כמו מסך מאחורי כל רגע? ומה עם הנערות האמריקאיות? האם מישהי מהן תהיה יפה כמו אנה?

"Cotton Tail" נגמר. "Roll 'Em" של בני גודמן התחיל להתנגן במקצב בוגי ווגי שהתחלף בסופו בסולו קלרנית. פינו קפץ מן המיטה, הסיר את נעליו בבעיטה והחל לרקוד, רואה את עצמו בדמיונו עם אנה היפה, רוקד איתה ריקוד לינדי הופ מטורף, בלי מלחמה, בלי נאצים, רק מוזיקה ואוכל ויין ואהבה.

רק אז קלט עד כמה המוזיקה רועשת, החליש אותה והפסיק לרקוד. הוא לא רצה שאביו יעלה למעלה ויפתח איתו עוד ויכוח על מוזיקה. מיקלה תיעב מוזיקת ג'ז. שבוע קודם לכן הוא תפס את פינו מנגן את נעימת הבוגי "Low Down Dog" של מיד לוקס לואיס על פסנתר הסטאנוויי המשפחתי, וזה היה כאילו חילל את הקודש.

פינו התקלח והחליף את בגדיו. כמה דקות לאחר שפעמוני הקתדרלה צלצלו והכריזו על השעה שש בערב זחל בחזרה למיטתו והביט מבעד לחלון הפתוח. בד בבד עם ענני הרעמים, הדהדו להם זיכרונות וקולות מוכרים מרחובות סן בבילה. החנויות האחרונות נסגרו. אנשי מילאנו העשירים והאופנתיים מיהרו לבתיהם. הוא היה יכול לשמוע את קולותיהם הערים מתלכדים לקול אחד, מקהלת רחוב – אישה צוחקת בשל איזו שמחה קטנה, ילדים בוכים בשל איזו טרגדיה קטנה, גברים מתווכחים על זוטות, פשוט מתוך האהבה האיטלקית הטהורה לקרב מילולי ולשערורייה מדומה.

פינו נבהל למשמע צלצול הפעמון בקומה התחתונה. הוא שמע קולות קוראים ומברכים לשלום. הוא הביט בחטף בשעון. השעה הייתה שש ורבע. הסרט מתחיל בשעה שבע ועוד צפויה לו הליכה ארוכה עד לקולנוע ולאנה.

כשרגלו האחת מחוץ לחלון והוא מגשש אחר אדן החלון המוביל ליציאת החירום למקרה של שריפה, שמע צחוק עז מאחוריו.

"היא לא תהיה שם," אמר מימו.

"ברור שהיא תהיה," ענה פינו ויצא מחוץ לחלון.

המרחק בין החלון לבין הקרקע היה תשעה מטרים ואדן החלון לא היה רחב דיו. הוא נאלץ להצמיד את גבו אל הקיר וללכת לאורכו הצדה עד לחלון אחר, שדרכו יוכל לקפוץ כדי להגיע לגרם המדרגות האחורי. דקה לאחר מכן הוא כבר היה על הקרקע, בחוץ ובתנועה.

פינו ללה (מימין) ומארק סאליבן // צילום: Lake Union Publishing

 

III

האורות בחזית המקורה של אכסדרת הקולנוע היו כבויים בהתאם לחוקי ההאפלה החדשים. אולם לבו של פינו התרחב כשראה את שמותיהם של פרד אסטר וריטה הייוורת' על הכרזה. הוא אהב מחזות זמר הוליוודיים, במיוחד אלה המלווים במוזיקת סווינג. והיו לו חלומות על ריטה הייוורת' על כך ש... ובכן...

פינו קנה שני כרטיסים. כשהלקוחות הקבועים נכנסו לאולם הקולנוע, הוא נעמד וחיפש ברחוב ועל המדרכות את אנה. הוא חיכה עד שההכרה המתסכלת והריקנית שהיא לא תגיע החלה לגרום לו סבל.

"אמרתי לך," אמר מימו, מופיע לצדו.

פינו רצה להתרגז אך לא הצליח. בתוך תוכו הוא אהב את האומץ שגילה אחיו הצעיר, את העקשנות, את השכל ואת חוכמת הרחוב שלו. הוא העביר למימו כרטיס. הנערים נכנסו פנימה ותפסו את מושביהם.

"פינו," אמר מימו בשקט, "מתי התחלת לגדול? בגיל חמש-עשרה?"

פינו נאבק בחיוכו. אחיו חשש תמיד שהוא נמוך מדי.

"לא לפני שהייתי בן שש-עשרה, בעצם."

"אבל זה יכול להיות קודם?"

"יכול להיות."

האורות כבו ויומן תעמולה פשיסטי הוקרן. פינו עדיין הרגיש מדוכא מכך שאנה סידרה אותו כשהדוצ'ה הופיע על המסך. הוא היה לבוש בבגדי המפקד שלו, מקטורן זרוע מדליות, חגורת מותניים, טוניקה, מכנסי רכיבה ומגפי רכיבה שחורים ונוצצים בגובה הברך. מוסוליני פסע בחברת אחד מהמפקדים שלו בשטח, על שונית בים הליגורי.

הקריין הסביר שהדיקטטור האיטלקי בוחן את הביצורים. על המסך נראה הדוצ'ה כשידיו שלובות מאחורי גבו בעודו הולך. סנטרו של השליט היה מכוון אל האופק. גבו מקושת. חזהו מתנשא לעבר השמים.

"הוא נראה כמו תרנגול קטן," אמר פינו.

"שששש," לחש מימו. "לא כל כך בקול."

"למה? בכל פעם שאתה רואה אותו, נדמה לך שהוא תכף יקרא קוקוריקו."

אחיו גיחך בעוד היומן המשיך להתפאר בהגנה האיטלקית ובמעמדו ההולך ומתחזק של מוסוליני על בימת העולם. זו הייתה תעמולה טהורה. פינו האזין לבי-בי-סי בכל לילה. הוא ידע שמה שהוא צופה בו אינו אמת ושמח כשהיומן הסתיים והסרט החל.

עד מהרה נסחף פינו בעלילה הקומית של הסרט ונהנה במיוחד מכל סצנה שבה רקדה ריטה הייוורת' עם פרד אסטר.

"ריטה," נאנח פינו אחרי סדרה של תנועות סיבוביות שסחפו את שמלתה של הייוורת' סביב רגליה כמו גלימה של לוחם שוורים. "היא כל כך אלגנטית, ממש כמו אנה."

פניו של מימו התכרכמו. "היא סידרה אותך," אמר.

"אבל היא הייתה כל כך יפה," לחש פינו.

צפירת אזעקה נשמעה. אנשים החלו לצעוק וקפצו ממקום מושבם.

המסך קפא בצילום תקריב של אסטר והייוורת' רוקדים לחי אל לחי, שפתותיהם המחייכות פונות אל הקהל המבוהל.

כשהסרט נמוג על המסך, נשמעו קולות של ירי נגד מטוסים מחוץ לאולם הקולנוע והמפציצים הראשונים הבלתי נראים של בעלות הברית שחררו את תאי הפצצות שלהם, פוצחים באוברטורה של אש והרס על פני מילאנו.

הספר "תחת שמי ארגמן" מאת מארק סאליבן (מקום ראשון ברשימת רבי המכר של אמאזון) בתרגום מאנגלית של תמי לימון, רואה אור בימים אלה בהוצאת אריה ניר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו