שום דבר לא הכין את מוטי איוניר לערב ההוא של 7 במארס, בדיוק לפני שלושה חודשים, כשישב בדירתו השכורה בפראג, בירת צ'כיה, והתכונן לצפייה במשחק ליגת האלופות בין טוטנהאם לקבוצה האהודה עליו, יובנטוס.
איוניר התחיל באותו שבוע את קריירת האימון שלו באולימפיה פראג, קבוצה קטנה מהליגה השנייה, והצטרף אליה בסיום פגרת החורף הארוכה. במשחקו הראשון, בתחילת השבוע, הפסיד 1:0 לוויקטוריה ז'יז'קוב.
באותו בוקר קר קיימה אולימפיה אימון, ומוטי אפילו השתתף בו באופן פעיל ושיחק עם שחקניו. בערב הוא היה לבד בבית כשהתחיל המשחק. "היה לי כאב ראש, שלא התייחסתי אליו ברצינות, אבל המצח שלי הזיע. שתבין, בחוץ קור אימים, מינוס 10, אבל בבתים יש הסקה וחם. בכל זאת לא היה צריך להיות לי חם ברמה של הזעה.
"סגרתי את ההסקה ופתחתי קצת את החלון, שייכנס קצת אוויר קריר, אבל עדיין המשיך להיות לי חם. ואז התחיל לי כאב נוראי במרכז החזה, כאילו זרקו עלי כידון שננעץ בי בחזה ויצא מאחור בגב. השעה היתה בערך עשר וחצי בערב, ולא היה לי נעים להתקשר לישראלים שאני מכיר בעיר ולהגיד להם שאני לא מרגיש טוב. אמרתי לעצמי שאקח כדור שינה, אלך לישון וזה יעבור".
למרות הכאבים, עד אותו רגע איוניר לא שיער שמדובר בהתקף לב, בוודאי לא כמי שמחשיב את עצמו לסמל של בריאות וכושר גופני, שחלק משמעותי מסדר היום שלו הוא חדר כושר והרמת משקולות במשקלים שאתם אפילו לא מבינים.
"אני אדם חזק, עם כוח סבל גדול. שעה וחצי־שעתיים נלחמתי בכאב ואמרתי לעצמי שאיכשהו אעביר את הלילה ובבוקר אלך לרופא. אבל לא באמת הצלחתי לשכב כי הכאב לא הרפה, וקמתי וחשבתי לעצמי מה אני עושה עכשיו".
מה, אתה ילד? שעתיים כאבים בחזה ולא עובר לך בראש שצריך לרוץ לבית חולים?
"בית חולים היה הדבר האחרון שחשבתי עליו. הבעיה היתה שלמרות שלקחתי כדור, לא רק שהכאב לא נחלש, הוא התגבר לרמה של בלתי נסבל. בחצות וחצי הרגשתי שאין ברירה ודפקתי בדלת של השכנה בקומה שלי".
הבניין שבו התגורר איוניר בפראג מאוכלס בעיקר בזרים. השכנה היתה בחורה הולנדית בת כ־40, שהוא לא ממש הכיר, והקשר היחיד היה קומת החניה שחלקו ושלום־שלום בבקרים. פראג זו לא תל אביב, ולדפוק בלילה בדלת של השכנה זה לא עניין של מה בכך. למזלו של איוניר, זה היה יום רביעי ולא וויקאנד, כי השכנה בכלל לא בבית בסופי שבוע.
"היא פתחה את הדלת ולא הבינה כל כך מה אני רוצה. הסברתי לה שאני מרגיש רע, והיא הכניסה אותי לדירה שלה, שהיתה חמה מאוד. היה לי חם בטירוף ולא הצלחתי לנשום כמו שצריך, אז ביקשתי ממנה שניכנס לדירה שלי.
"זה היה ממש לא נעים. היא לא הבינה מה הולך, אבל המזל הגדול שלי היה שהיא אישה קרת מזג ולא איזו ילדונת מבוהלת. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה במצב אחר".
למרות הכאבים, איוניר היה עדיין בסוג של הדחקה. הוא לא דיבר עם השכנה על אמבולנס, בוודאי לא על בית חולים. רק ביקש ממנה שתישאר לידו עד שיירדם, אבל בשלב הזה ההולנדית הפסיקה להקשיב לו וקיבלה אחריות למצב.
"היא אמרה לי 'אתה עדיין נותן לי הוראות? אני מזמינה אמבולנס שיטיס אותך לבית חולים כי אתה בהתקף לב'. אני עוד אמרתי, 'מה פתאום אמבולנס? אל תעשי מזה בלאגן', אבל היא כבר לא הקשיבה לי וביקשה ממני פרטים של אנשים שאני מכיר. היא צלצלה לסוכן שלי ונתנה לצוות הרפואי את הפרטים שלי.
"האמבולנס הגיע בתוך חצי שעה. לצוות לא היה כל המכשור שיכול לקבוע בוודאות שזה התקף לב, אבל אחרי הבדיקות שעשו לי הם אמרו, '90 אחוז שזה התקף לב'".
מי שמכיר את איוניר יודע שגם אירוע מטלטל מתקשה להוציא אותו מאותה אפאתיות, או הדחקה, שמנהלות אותו לא פעם. בעוד הצוות הרפואי עסוק בייצוב מצבו, הוא היה עסוק במחשבות על התיק שנפל עליו כי למחרת יש אימון, ומה פתאום בית חולים עכשיו.
• • •
שעתיים עברו מאז תחילת הכאבים, ועוד שעה עד שהגיע המצנתר לבית החולים. איוניר קיבל משככי כאבים, שלא באמת הרגיעו את הסבל, וביקש כדורי שינה כדי שלא ירגיש כאבים. בצנתור פתחו לו עורקים סתומים בלב.
רק בבוקר צלצל הביתה לאשתו עפרי וסיפר לה שהיה לו אירוע. "איזה אירוע", היא שאלה, והוא אמר: "התקף", וסיפר שכבר עבר צנתור. היא עדכנה את שלושת הילדים ותפסה את המטוס הראשון לפראג.
שלוש השעות האלו, מתחילת האירוע ועד שטופל בבית החולים, היו משמעותיות. "זה היה התקף לב בדרגה הכי גבוהה, שעשה נזק לשריר הלב שלי", אומר איוניר, "נוצרה צלקת שעשתה נזק לספיקת הלב".
הוא טופל כמה ימים במחלקה לטיפול נמרץ, ואז שוחרר הביתה לנוח. בתקופת ההחלמה לא אישרו לו, כמובן, לחזור לעבודה בקבוצה. באמצע אפריל עבר בפראג בדיקת לב במאמץ, והתוצאות הראו שהלב התאושש וחזר כמעט לפרמטרים הנורמליים.
"המנהלת של מחלקת הלב בבית החולים היתה די המומה מההתאוששות שלי. היה חשוב לי לקבל ממנה אישור בכתב שאני יכול לחזור לעבוד. בלי האישור הזה אולימפיה לא היתה מאפשרת לי לחזור. חזרתי לארבעה-חמישה משחקים אחרונים. קודם ביציע, ובהמשך לספסל עצמו".
מעכשיו הוא יצטרך לקחת כדורים נוגדי קרישה כל חייו, אבל גם עכשיו, שלושה חודשים אחרי, בגיל 54, הוא בעיקר צוחק על הכל, מפחית מעוצמת האירוע בדרכו המופנמת. "אני לא חולה, ואני צוחק על זה כי אין לי כלום. עכשיו אני יותר בריא מכולם, כמו מכונית שחזרה מטיפול עשרת אלפים, במצב הכי טוב".
לפחות הפסקת עם השגעת של חדר הכושר?
"הפסקתי עם חדר הכושר עוד הרבה לפני ההתקף כי היתה לי פריצת דיסק. זו היתה התמכרות של ממש. הייתי עושה משקולות שישה ימים בשבוע, ואני יכול להגיד שגם זה אולי גרם נזק ללב.
"אני תמיד אוכל כמו שצריך, ואני שוקל כמו ששקלתי כשהייתי שחקן, כך שאני לא ממש צריך לשנות הרגלים. אני אחזור לחדר כושר, אבל בצורה אחרת, בלי משקולות. צריך לחשוב איך".
• • •
זו היתה מן הסתם שנה מאוד לא פשוטה לאיוניר, ואם נצמצם, תשעה חודשים לא פשוטים בקריירת האימון שלו, שהתחילו דווקא בישראל, עם הפועל תל אביב בליגה השנייה. איוניר הוא הכי לא הפועל. הוא גדל על האתוס המכביסטי בבית צפון תל־אביבי מבוסס של יוצאי גרמניה, שהחזיקו את "אופנת איוניר", אימפריה משפחתית שהקדימה את זמנה במדינה שחיה אז מהיד לפה והתפרנסה מהבורגנות הקטנה שחיפשה בנרות איך ואיפה להתלבש.
בשעות שבהן אביו אברהם התפנה מהחנות, הוא השגיח בעיקר על התפתחותו של מוטי ככדורגלן במכבי תל אביב. הבסיס היה כאן, אבל התחושה בבית תמיד היתה שישראל היא לא באמת מקום של כדורגל מקצועני, שהכל כאן קטן, צפוף ולא מפרגן. החלומות היו גדולים, אבל אלו היו שנות השמונים והאפשרויות לכדורגלן ישראלי להתפתח מעבר לים היו כמעט לא מציאותיות.
ובכל זאת, הוא עדיין התנסה בשנה וקצת ברודה מהליגה הראשונה בהולנד, וכעבור שנה חזר לכור מחצבתו, מכבי תל אביב, השיג איתה שני גביעים ופרש בגיל 32, אחרי ששיחק גם בנתניה, בני יהודה, הפועל חיפה, הפועל פ"ת, עירוני אשדוד, שמשון ת"א וצפרירים חולון. שנה אחר כך אימן את קבוצתו הראשונה, בית"ר באר שבע.
בשבוע הבא ייצא איוניר לרוסיה, כפרשן של משחקי המונדיאל בכאן 11, לצידו של רמי וייץ. חודש שלם של טיסות, לילות עם שינה טרופה והרבה מתח וריגושים, לא ממש החיים האידיאליים למי שרק לפני חודשיים שכב בטיפול נמרץ. אבל כמו שהבנתם כבר, לא הוא האיש שיתעכב על זוטות כאלה.
על הקווים. "מאמן צריך אישיות, יחסי אנוש, אינטליגנציה, פסיכולוגיה וכריזמה. אם אין לך את זה, יאכלו אותך חי" // צילום: אלן שיבר
איוניר הוא מסוג האנשים שיודעים למה אפשר לצפות מהכדורגל פה, ובעיקר למה לא. הוא ספקן גדול, ולא מאמין במהפכות ובשינויים שיהפכו אותנו למה שאנחנו לא.
"בסופו של דבר, הנבחרת מייצגת את מצב הכדורגל כאן, ואם אתה מסתכל על כל ההליך הזה של בחירת מאמן נבחרת, זה סימפטום של הכל. נבחרת היא סוף התהליך של איך כדורגלן צומח כאן. עבדתי בקבוצות ובנבחרות כשחקן וכמאמן לאורך השנים, ואני יכול להגיד לך שעד גיל 15-14 גדלים בישראל שחקנים ברמות הגבוהות של אירופה מבחינת כישרון.
"אנחנו אחת המדינות האחרונות שעדיין משחקים בהן כדורגל ברחוב ובשכונות. אולי בתל אביב ובערים הגדולות זה פחות מורגש, אבל בפריפריה ובמגזר הערבי משחקים, כי אין משהו אחר לעשות. ככה הכדורגל מתפתח בכל העולם, מהמקומות האלה, אבל אצלנו מגיעים לגיל 15 והורסים את חומר הגלם הזה. חלק מההרס מתחיל בבתים של השחקנים וחלק במועדונים".
תסביר.
"ההרס מהבית נובע מההורים או מסוכני שחקנים שמתחברים לילדים כבר בגילאים האלה ומספרים להם סיפורים שלא קשורים למציאות. גם הקבוצות עצמן מסרסות שחקנים ואת הכישרון שלהם. יש בעיות של חוסר משמעת, עצלות, קושי לשמור על תזונה.
"בשורה התחתונה אני קורא לזה חוסר השקעה. כל מה שקשור לחינוך ותרבות של ספורט לא קיים פה. ואז, מגיל 16-15 אנחנו הופכים להיות לא רלוונטיים באירופה.
"לכן, כשמדברים על נבחרת בוגרת, שם כבר אין הרבה מה לשנות כי כישרון לא מספיק אם מדלגים על פרמטרים חשובים בדרך. אם אתה מביא עכשיו לישראל ארבעה שחקנים של נבחרת איסלנד, בלי שהמאמנים פה יודעים שהם שחקני נבחרת איסלנד, לא בטוח שיחתימו אותם כי הם לא נוצצים אלא חזקים, כאלה שעובדים קשה במגרש ולא עומדים שנייה.
"דווקא שחקנים כאלה לא מחפשים כאן, כי כל מאמן חושב שהוא יביא חלוץ שייתן לו 30 גולים בעונה או איזה כוכב יוצא דופן. אני חושב שצריך להביא לכאן שחקנים שנותנים מה שכדורגלן ישראלי לא יכול ולא יודע לתת. אני רואה את הישראלים שמשחקים בחו"ל. כמה מהם משחקים באופן רציף וקבוע בקבוצות שלהם, ובאמת תורמים לקבוצות ובעקיפין גם לכדורגל ולנבחרת שלנו".
מי לדעתך צריך לאמן את הנבחרת?
"יש שני מועמדים, ניר קלינגר ורוני לוי, ואם היו שואלים אותי, הייתי נותן עוד שם או שניים שמתאימים כמו ברק בכר, למרות שהוא היה מעדיף לדעתי בכל מקרה להישאר בבאר שבע. העניין פה הוא הפוליטיקה, שנכנסת לכל דבר פה, והשאלה הגדולה היא אם ועדת האיתור מסוגלת לבחור את האיש המתאים רק על רקע מקצועי, ולהתנתק מכל השאר".
אלי אוחנה, דרור קשטן, דודו אוואט, מורן מאירי ואיציק בן מלך, שיושבים בוועדת האיתור, מסוגלים לעשות את זה?
"קשה מאוד במציאות שלנו. אני יכול להגיד לך שבגרמניה, למשל, אין דבר כזה שמישהו יוזמן לנבחרת בגלל פוליטיקה, כי תרבות הספורט שם לא מאפשרת התערבויות כאלו".
הציעו לרוטנשטיינר האוסטרי, שיש חילוקי דעות לגבי מידת השפעתו על הצלחת הכדורגל האוסטרי בעשור האחרון, להיות מנהל טכני של הנבחרת. למה לא בדקו עם ג'ורדי קרויף, למשל?
"אני לא יודע אם בדקו או לא, ואם הוא בכלל רצה בתפקיד הזה, אבל ברור לי שלג'ורדי יש יתרון על הרבה זרים אחרים כי הוא היה פה הרבה שנים, הוא יודע איך הדברים מתנהלים, ויש לו קשרים מקצועיים טובים בישראל ובאירופה שיכולים לעזור".
איך אתה מסכם את התקופה שלו פה?
"הבעלים של מכבי עשו טעות גדולה שהורידו אותו לעמדת המאמן. ברגע שהשתנתה הגדרת התפקיד, באה הנפילה. שלוש האליפויות שלו היו עם מאמנים זרים, אבל גם מאמן ישראלי, תחת המטרייה של ג'ורדי מעליו, היה יכול להביא אותן".
הופתעת מהיכולת שלו לשנות את מכבי תל אביב?
"לא, אבל התרשמתי מהדרך שלו. הוא בא לכאן כמקצוען והביא את אירופה לישראל. סגר את הדלתות לתקשורת, ייצר אווירה בלי הדלפות ובלי חדר הלבשה שיעשה לו בעיות. מה שהוא עשה הוכיח שכאשר מתנהלים נכון ועושים דברים בצורה מסודרת, זה מביא תוצאות.
"מצד שני, בסופו של דבר, הוא קיבל ממיטש גולדהאר מה ששום ישראלי לא היה מקבל: ארבעה עוזרים, שישה מאמני כושר, מנתח של משחקי חוץ ובית, עורך וידאו וטבח".
עבדת בבאר שבע של אלונה ברקת כמנהל מקצועי של מחלקת הנוער והכרת את המערכת מבפנים. דמיינת אז שהיא תזכה באליפות שלוש פעמים ברצף?
"באר שבע מתנהלת בשנים האחרונות צעד אחרי צעד, בשקט. אלונה עשתה הרבה מאוד טעויות בתחילת הדרך, אבל היא למדה, תיקנה והביאה מאמן מצוין, שעשה בעצמו קפיצת מדרגה.
"ברק בכר הוא דוגמה לצניעות ולמקצועיות, וזה שלא היה שייך לשום ברנז'ה רק תרם לו. יש לו יתרון עצום על מאמנים בקבוצות אחרות בכך שהוא לא עסוק בדברים שלא קשורים ישירות לעבודה שלו כמאמן. יש לו סביבת עבודה סטרילית. היום הוא המאמן הישראלי הכי טוב שיש, והכישרון הכי גדול שלו הוא ביכולת לנהל את המערכת, שמלאה בכוכבים ובאגו".
אז מה הכי חשוב היום כשבוחרים מאמן?
"אישיות. יחסי אנוש, אינטליגנציה, פסיכולוגיה, כריזמה. אם אין לך את זה, אתה לא מחזיק דקה ויאכלו אותך חי. מאמן צריך מערכת בריאה וגב".
• • •
לפני שאני מתפנה לדבר עם איוניר על התקופה הקצרה שלו כמאמן בהפועל תל אביב, אני רוצה לסגור איתו פינה בעניין של "צ'כי" אחר, ששיחק שם בעונה האחרונה, טל בן חיים מספרטה פראג, שעושה סימנים של רוצה לחזור לישראל.
"הליגה הצ'כית היא הכי אנטי טל בן חיים באופי שלה", הוא אומר, "הם לא מחפשים שם את הכישרון שיש לו. הכדורגל הצ'כי מבוסס על פיזיות וכושר גופני, וגם משחקן בעמדה של טל מחפשים את האלמנטים ההגנתיים יותר מאשר את ההתקפיים".
נו, אז בשביל מה הוא הלך לשם אם הליגה לא מתאימה לו?
"בקבלת החלטות יש צד מקצועי וצד כלכלי. הוא הרוויח שם הרבה יותר ממה שהרוויח במכבי תל אביב, ומבחינתו זה היה שיקול חשוב. אם יגידו לי לאמן במלטה עם משכורת של מיליון יורו בשנה, אני אחשוב בכלל אם יש שם רמה או לא?"
כסף זה חשוב מאוד, אבל אתה עדיין מצפה ששחקן כדורגל שיוצא בפעם הראשונה לאירופה, יתאים לעצמו קבוצה למידות שלו. ואם לא הוא, לפחות הסוכנים שלו.
"אני רואה את זה מכל הכיוונים, גם כשחקן וגם כמאמן".
"אני אחזור לחדר כושר, אבל בצורה אחרת, בלי משקולות. צריך לחשוב איך". איוניר // צילום: זיו קורן
בתחילת עונת הכדורגל הזאת, בסוף קיץ 2017, מונה מי שמזוהה מאוד עם המכביזם הצהוב למאמנה של הפועל תל אביב. הוא היה כבר עייף ושבע אכזבות מתפקיד המאמן בהרבה קבוצות והכריז שהפועל היא ניסיון אחרון, ואם זה לא יעבוד, יפסיק עם זה. אחרי שמונה משחקי ליגה (חמישה ניצחונות, שני הפסדים ותיקו אחד) הוא פוטר.
היית במקום השני, אחרי שבוע גרוע, ובפיגור שמונה נקודות מהראשונה, הפועל כפר סבא. מה בער שתלך כל כך מהר הביתה?
"מה שגרם לי לעזוב את הפועל תל אביב לא קשור לשום דבר, בטח לא קשור למקצוע. כשאני מסתכל אחורה אני רואה את חוסר ההיגיון, כי מההתחלה ההחלטה של האחים ניסנוב להחתים אותי היתה סדין אדום מבחינת האוהדים. בהתחלה הם שתקו, כי ניצחנו, אבל כשהיה שבוע לא טוב הכל התפוצץ החוצה".
והניסנובים לא עמדו בלחץ של האוהדים?
"במקום נורמלי בעלים היה מתעלם מהרעש, שומר על קור רוח והכל היה נמשך כרגיל, והיינו עולים ליגה בלי בעיה. היתה לנו באמת תקופה לא טובה. הפסדנו לאחי נצרת, לנשר ולהפועל רמת גן בחצי גמר גביע הטוטו. זה היה אמור להיות באמת משבר חולף. אבל הם נכנסו ללחץ, לא עמדו בהודעות שקיבלו לסלולריים".
וכמו שזה התחיל מהר, ככה זה נגמר. איוניר, כמו שאתם כבר מכירים, הוא לא אחד שיתחנן ויבקש עוד שבוע של חסד כדי לשרוד. לא תמיד זו המציאות, אבל הכבוד העצמי והריסון לא נותנים לו להתרפס. אין לו את זה בדנ"א.
"ביחסים שלי עם בני אדם יש תן וקח, לא רק תן. האחים ניסנוב יודעים מה נתתי ועשיתי בשביל הפועל תל אביב בחודשים האלו. היה לי חיבור מעולה עם השחקנים, והיה ברור שנעלה".
הם עלו בלעדיך.
"יש להם עוד הרבה עבודה. הפועל זה מועדון טוב, מועדון גדול עם תשתיות מעולות. אני לא מעורה בפרטים של מה שהשאיר אחריו אמיר כבירי, אבל מה שהוא עשה ברמת ההשקעות שלו במתקן בחודורוב, שום בעלים של קבוצה לא עשה. מגרשים, חדרי הלבשה ותנאים שאין במכבי תל אביב, במכבי חיפה או בבאר שבע".
אתה לא מגזים?
"יש שם חדר וידאו ברמה של בית קולנוע מפואר, חדרי הלבשה אדירים, חדר אוכל לשחקנים בהשקעה עצומה. אין דברים כאלה בארץ. הכל ברמה של מלון חמישה כוכבים. אבל ברמה המקצועית, מה שטוב ללאומית רחוק מאוד ממה שצריך בליגת העל".
מה הם צריכים?
"ניהול אחר. מה שיקבע לאן הפועל תלך זה מי יהיו האנשים שיקבלו החלטות".
• • •
כמה ימים אחרי שפרק הפועל הסתיים, ישראלי שחי בפראג חיבר בין איוניר לסוכן מאמנים ושחקנים מקומי. מוטי נסע לשם והופגש עם איש העסקים היווני אנג'לו ג'וליס, שחי בעיר כבר 20 שנה והקים בליגה החמישית בצ'כיה קבוצה קטנה בשם אולימפיה הראדץ קארלובה. כשהקבוצה עלתה לליגה השנייה, החליט הבעלים להעביר אותה לבירה ולקרוא לה אולימפיה פראג.
מכיוון שהתקנון המקומי קובע כי קבוצה בליגה השנייה לא יכולה להתקיים בלי מחלקת נוער, ולאולימפיה לא היתה מחלקה כזאת, הוא קיבל אישור מיוחד לפעול בלי נוער. המאמן הקודם עזב, וג'וליס, מהגר בעצמו, החליט למנות את איוניר למאמן, בליגה שבה כמעט כולם הם צ'כים בשכר נמוך מאוד. "הוא הסתכל על קורות החיים שלי וראה שכמאמן מכבי תל אביב הדחתי בליגה האירופית את פנאתינייקוס. הוא אוהד א.א.ק אתונה, וזה הרגיש לו טוב שניצחתי אותם".
איוניר חזר לישראל, ובנובמבר טס שוב לפראג, לשבוע האחרון של סיבוב העונה הראשון, לפני צאתה של הליגה לפגרת החורף הארוכה. היה בכמה אימונים, חתם לעונה אחת, וחזר לישראל. בסוף דצמבר, לקראת ההכנה לחלק השני של העונה, טס לשם והספיק לנהל משחק אחד, עד שליבו אותת לו.
אתמול נסע למדוד חליפה לקראת הנסיעה למונדיאל. זה יהיה חודש שבו יוכל לחשוב מה הוא רוצה לעשות בחיים. הוא מחכה עדיין לתשובה מקבוצה בחו"ל, שהציעה לו לאמן, ואם היה יכול להתפרנס מזה בכבוד, היה חוזר ומשקיע בקריירה של פרשנות הכדורגל, שבה עבד בו בזמן בכל הערוצים וזכה לביקורות טובות.
איוניר נשוי כבר יותר מ־30 שנה לעפרי, מנהלת תחום אופנה ולייף סטייל ב"את", ואבא לשתי בנות ולבן - אוראל (בת 27), מאיה (23) ודן (17). איש של קצוות. כשהוא עושה תפקיד הוא תוסס ויצרי, ובחוץ הוא משדר ניתוק.
"אני מנותק מדברים פה. הם עוברים לידי, לא מעניינים אותי, כי אם אסתכל, אקרא ואשמע אני רק אתעצבן. יש הרבה דברים שאתה לא יכול להילחם בהם ואתה לא יכול לשנות, אז בשביל מה.
"לצערי, הרבה דברים פה נעשים יותר גרועים, ולא רק בכדורגל. זה קשור בתרבות ובהתנהלות שלנו. יש בישראל דברים מדהימים שאין בשום מקום אחר, אבל יש גם הרבה דברים שקשים לי".
כמו מה?
"שנאה וקנאה ולכלוכים ושמחה לאיד. יום אחד אתה מלך, ולמחרת אפס. אני מסתכל על זה ורואה שזו המצאה ישראלית. הכל פה מטורף. נסיעה ברכב, אפילו סתם הליכה ברחוב.
"אתה יודע, הייתי הולך ברחוב הראשי בפראג, עיר של מיליונים, והיה אפשר לשמוע את השקט, עד שאיזה ישראלי היה שובר אותו בצעקה למישהו אחר שיש איזה סייל מעבר לפינה.
"מצד שני, אם מישהו ייפול ברחוב בפראג ויקרה לו משהו, מישהו ייגש אליו?"
אותך דווקא הצילו.
איוניר מחייך. והוא גם הספיק להודות לה, לאווה, השכנה ההולנדית. אשתו בחרה לה מתנה, הוא הזמין אותה לארוחה, אפילו דיבר איתה בהולנדית שהוא קצת יודע מהתקופה שלו ברודה. חיים שכאלה.
shishabat@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו