קר שם בפנים

"בית פושקין" נחשב לרומן הפוסט־מודרני הראשון בשפה הרוסית. אנדריי ביטוב החל לכתוב את יצירתו הגדולה בשנת 1964, כשהיה אדם צעיר, והעבודה עליו נמשכה לא פחות משבע שנים. הדעה הרווחת גורסת שהיתה זאת תגובתו של ביטוב למשפט שנערך באותה עת למשורר הדיסידנט יוסיף ברודסקי; המשפט סימל לרבים באינטליגנציה הרוסית את סיומה של תקופה רכה יחסית, אשר במהלכה היה נדמה שמתחם החירויות האישיות של אזרח סובייטי גדל במקצת. 

למעשה, ביטוב כתב בהתחלה סיפור, שרק בהמשך הפך לחלק בתוך יצירה גדולה הרבה יותר. היצירה קבעה במידה רבה את מסלול חייו של ביטוב עצמו. על הוצאתה לאור בבריה"מ לא היה אפשר אפילו לחלום, ולאחר השלמתו הופץ "בית פושקין" בשיטת סָאמִיזְדָאט - שכפול עצמי ומחתרתי של עותקים בודדים, אשר נמסרו מיד ליד בין אלפי קוראים. 

בשנת 1978 פורסם "בית פושקין" בהוצאה לאור אמריקנית, מה שהפך את ביטוב רשמית לאויב המשטר. מרגע זה ועד לעידן הפרסטרויקה הוטל איסור גורף על פרסום כל יצירה ספרותית שלו. אגב, ההוצאה האמריקנית המתינה שש שנים לפני הפרסום, מתוך תקווה שמא "בית פושקין" בכל זאת יתפרסם במולדתו של ביטוב ומתוך הבנה שפרסום בארץ אויב יפגע במחבר.

"בית פושקין" אינו ספר פשוט לקריאה. הרומן גדוש בהתייחסויות אל הקלאסיקה של הספרות הרוסית, ולמען האמת, העול הזה יכול גם להעיק, בעיקר על מי שלא מצוי בקלאסיקה המדוברת. האינטרטקסטואליות מוסיפה תענוג לקורא בשל, ומקשה על קורא פחות מעורה. 

ביטוב עצמו הכתיר בבדיחות דעת את "בית פושקין" כ"אנטי־ספר לימוד של הספרות הרוסית", ברומזו כי את הקלאסיקה הוא מעבד כראות עיניו. הוא גם הוסיף לרומן פרק נרחב של "ביאורים" (כתיבתו התארכה לסירוגין עד שנת 1978, וכעבור כ־30 שנה המחבר שכלל אותם לרגל תרגום חוזר לגרמנית). יש הרואים בביאורים הללו דבר קריאה נפרד, שמענג לא פחות משלושת חלקי הרומן ושמציב במוקד את דעתו של ביטוב על התקופה ועל הרומן שזה עתה כתב. בביאורים ביטוב אף מודה שהרומן הושפע משלושה סופרים - פרוסט, דוסטויבסקי ונבוקוב. 

כריכת הספר (עם עובד)

אם נתעלם לרגע מהיבטי תורת הספרות ונבחן את "בית פושקין" כיצירה ספרותית עלילתית "רגילה", עיקר העניין ייתפס אל היחסים המורכבים של ביטוב עם דמות הגיבור הראשי שלו. ליוֹבָה אודויבצב, אינטלקטואל סובייטי טיפוסי. ליובה למד לחיות בעולם של רודנות והיעדר חירות, ונדמה כי אף למד שלא להבחין בכך שהסתגל למגבלות. כיאה ליצירה פוסט־מודרנית, ביטוב לא שולח את גיבורו במורד מסלול מוגדר של עלילה, ובמקום זאת מפנה את הזרקור אל הרגשות, החוויות והתובנות שלו.

ליוֹבָה אינו מעורר סימפטיה גדולה, וככל שמתקדמים בקריאה מתחזק הרושם שיוצרוֹ מעוניין להבליט דווקא את חולשותיו, אולי כדי לעמוד על טיב החולשות האנושיות באופן כללי. הוא מוצג כמעין ארון ספרים שמוצב בחדר קפוא: הארון גדוש עד להתפקע בחוכמת הספרות, אך היא לא מחילה עליו אפילו טיפה של חום. כפילולוג מוכשר, ליוֹבָה יודע אילו רגשות צריך לחוות בלי שחווה אותן אי פעם. אין לו קיום עצמאי; הוא בבואה תגובתית של המציאות הסובבת. על אף המגרעות הברורות של גיבור שכזה, ביטוב רומז לקוראיו שאין דרך אחרת, ואם ליוֹבָה היה ניחן גם במה שנקרא בפיו "אצילות רוחנית" - הוא היה נידון במציאות הסובייטית לכליה. 

החלק הראשון ברומן, שעוסק במשפחתו של אודויבצב, מציג את שלושת הדורות של המשפחה - הסב, האב וליוֹבָה עצמו - כשלושה טיפוסיים תרבותיים. הסב, מודסט אודויבצב, מגלם את המיטב של העילית הרוחנית של רוסיה בשלהי המאה ה־19, ובמיוחד את המצפון המבחין בין טוב לרע. מודסט מצטייר כדמות עצמאית וחזקה שמסוגלת לצאת נגד כוונת המשטר החדש לשלול את החירות התרבותית. כצפוי הוא מושלך אל מחנות הגולאג, חייו נטחנים במטחנת הדיכוי אבל גם אז הוא מסרב להפוך לבורג אנונימי במכונה הסובייטית. לעומתו, אודויבצב האב מעדיף לחיות בשקר. אימת העונש מנטרלת בו כל ניצן מוסרי, מפתחת קונפורמיזם נטול גבולות וחסר תקנה וקוטלת יכולת חשיבה חופשית. 

עם כל זאת, יש טיפוסים גרועים גם ממנו. ידידו־יריבו התמידי של אודויבצב הוא מיטישטייב, התגלמות השקר והצביעות ותוצר מושלם של משטר הדיכוי. בבית פושקין, המכון לחקר הספרות ומקום עבודתו של ליוֹבָה, הם עתידים להתעמת בקטטה סימבולית, הד לדו־קרב של הספרות הקלאסית. ה"בית" במקרה הזה הוא הרבה מעבר לקירות הפיזיים של המכון; זוהי רוסיה, או לכל הפחות הספרות הרוסית, מפלטו האחרון של האינטליגנט בארץ שאף פעם לא ידעה חירות מהי.

בשלב כלשהו דומה שביטוב עצמו הופך לדייר ב"בית" הזה ולדמות ברומן. האם אכן הקביל את עצמו לפושקין והזדהה עם גאון השירה, שכמוהו לא רווה נחת מן השלטונות? האם ראה בפושקין מופת ליכולת לשמור על חירות פנימית גם כאשר הסביבה נוטלת חירות חיצונית? התשובה, כנראה, חיובית, מה גם שביטוב עסק ביצירה של פושקין ובתפיסת החירות שלו באינספור מאמרים ומחקרים, ושאל ממנו - ומגאון שירה אחר, אלכסנדר בלוק - מושג של "חירות סודית". 

בסביבת האינטליגנציה הסובייטית, שבה פועלים ליוֹבָה ואביו, גם חירות כזאת כבר אינה בנמצא. ליוֹבָה מבחין בכך מתוך השוואת הצילומים של בני הדור של סבו עם תווי הפנים של בני דורו. פני האנשים שבהם נתקל בכל מקום - ברחוב, בעבודה ואף בביתו שלו - נעדרו כל סממן של אישיות או של ייחוד. היו אלה פנים המוניות, שהתווים כאילו נמחקו מהן. 

הגיבור הגדול ברומן הייחודי הזה הוא הטקסט. למענו, הסופר מקריב הכל: החל בוויתור על רציפות ובהירות העלילה וכלה בהיעדר סוף ברור (ליתר דיוק, הטקסט נמשך גם אחרי "הסוף"). ביטוב מלהטט בין הגרסאות השונות של ההתרחשות, שותל בהן ציטוטים ושוזר מאמרים שלמים בתורת הספרות, עד שהוא מוציא מהרומן את כל המשמעות כמעט. הוא משאיר אותנו עם מה שבורא, בעיניו, את העולם: המילה הכתובה.

בית פושקין / אנדריי ביטוב; מרוסית: מיכאל שקודניקוב; עם עובד, 618 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו