היתה זו מסיבה של גלוחי ראש שהתקיימה סמוך לביתו, ושינתה את חייו של תומאס קובאן. באותו יום קיץ של 1997 הוא נדהם לגלות שניאו-נאצים מכל האזור מתכנסים להופעה ליד הכפר שבו התגורר. לאחר שהתאושש מהתדהמה הראשונית, התחיל העיתונאי הצעיר לחקור. כעבור שבועות ספורים הוא מצא מומחה לניאו-נאצים, שהקים לעצמו ארכיון גדול של מוסיקה ניאו-נאצית, או בכינויה המקומי - "רוק ימני". האיש סיפק לו מידע בסיסי, צילם עבורו פרסומים של גלוחי ראש ושלח לו פרטים על הופעות שלהם. קובאן התחיל לרכוש עוד ועוד דיסקים, לקרוא חומרים גזעניים ולבקר בהופעות של להקות ניאו-נאציות - חלקן חוקיות, שאירגנה המפלגה הימנית-קיצונית NPD, וחלקן מחתרתיות, בחדרים אחוריים של פאבים באולמות שונים ובחוות חקלאיות.
קובאן (שם בדוי) הבין שמדובר בתופעה מסוכנת, שהעיתונות, המשטרה והפוליטיקאים מתעלמים ממנה כמעט לחלוטין. הוא החליט להיות האיש שימרח לגרמנים את הכתובת הזו על הקיר, "לפצח את הסצנה המחתרתית הזאת", כדבריו, והאמין שמעבר לאתגר המקצועי, יש כאן נישה עיתונאית שממנה יוכל גם להתפרנס. לאחר 15 שנים שבהן סיכן את חייו בתחקירים נועזים, שזכו בפרסים אבל שברו אותו ואת משפחתו כלכלית ונפשית, הוא החליט לפרוש עם סרט שיצא לאור בתחילת השנה ועם ספר שנקרא "צריך שיישפך דם - סמוי בין ניאו-נאצים", שרואה אור השבוע ושמסכם את התחקיר של חייו. "צריך שיישפך דם" הוא במקור שיר של פלוגות הסער הנאציות.
יום לאחר הקרנת הבכורה, בחודש פברואר, נפגשתי עם קובאן בברלין לשיחה שנמשכה שעות, שאותה המשכנו מאז בהתכתבות ממושכת. הבחור, צעיר כבן 35, עם הפנים העגלגלות והזקנקן הג'ינג'י, שלח לי דיסקים ושירונים ניאו-נאציים והשיב על כל שאלה, אבל לא חשף שום פרט מזהה. את שמו האמיתי, כתובתו ואפילו גילו, איני יודע עד היום: במדינה שבה ניאו-נאצים רצחו ב-22 השנים האחרונות יותר מ-180 בני אדם, האנונימיות היא תעודת הביטוח שלו.
עשרות זהויות שונות
זמן קצר לאחר אותו מופע ליד ביתו של קובאן ב-1997, הוא התחיל לחיות חיים כפולים. בימים עבד כעיתונאי, ופירסם בשמות בדויים כתבות על סצנת המוסיקה הגזענית; בלילות ובסופי שבוע בלש אחרי גלוחי ראש. "המוסיקה היא הסצנה המרכזית בתנועה הניאו-נאצית, משום שהיא מושכת הכי הרבה בני נוער", הוא אומר. "הנסיעות להופעות המחתרתיות תוך כדי התחמקות מהמשטרה הן בשבילם הרפתקה אחת גדולה. בהופעות עצמן יש את הריגוש של מופע רוק, ובנוסף העבירות על החוק - הצדעה במועל-יד, צעקות 'זיג הייל', שירים אסורים - הכל, כמעט בלי שהמשטרה תתערב. זו המציאות, לצערי".
איך אדם מן היישוב מגלה היכן מתקיימת הופעה ניאו-נאצית-
"כשהתחלתי היו בגרמניה כ-20 'טלפונים לאומיים', הודעות מוקלטות עם הפניות למספרי טלפון של המארגנים, שנועדו לפעילים בלבד. ביום ההופעה או יום לפני כן הייתי מברר בטלפונים האלו מה מקום המפגש - למשל מגרש חניה של סופרמרקט. שם עמד סדרן שחילק פתקים עם הוראות נסיעה למקום ההופעה. לפעמים הוא היה מארגן שיירת מכוניות שתיסע אחריו למופע. לפעמים שלחו אותנו למקום מפגש שני כדי לוודא שאף שוטר, פעיל אנטי-נאצי או עיתונאי לא עוקב אחרינו".
קובאן לא עורר כל חשד. מערכת הטלפונים התחלפה בינתיים בפורומים באינטרנט, שם היה יכול להשתולל עם מערכת השמות הבדויים שלו. במשך השנים המציא לעצמו 40 זהויות שונות וניהל רישום מפורט, כדי לזכור בכל רגע איזו דמות הוא משחק. הוא התחיל לבקר בהופעות חוקיות של ה-NPD שנערכו במקומות פתוחים, מתוך מחשבה שכך יוכל לברוח בשעת הצורך.
בין גלוחי הראש בלטו התלתלים שעל ראשו. בתחילה הציג את עצמו כ"סקינהד מתחיל", כדי שיוכל לשאול הרבה שאלות. אצל ה-NPD מצא דלת פתוחה. "פעילי המפלגה היו מעוניינים מאוד בקשר איתי, כי הם רצו לגייס בוחרים חדשים. הארגונים הקטנים יותר היו הרבה יותר חשדניים". במארס 2003 דחה בית המשפט העליון בגרמניה עתירה לפסול את המפלגה הזאת, שמנסה להרוס את הדמוקרטיה. במפלגה חגגו את ההחלטה והחליטו להרחיב את השורות: הם גילו את כוח המשיכה של המוסיקה בקרב צעירים. קובאן, שהיה כבר בקיא בשירים, בלהקות ובזמרים הניאו-נאציים, השתלב בקלות. במשך הזמן רכש כ-300 דיסקים, יצר קשרים עם פעילים בסצנה, למד בעל פה את הטקסטים הגזעניים ופירסם בשמות בדויים ביקורות על דיסקים ועל הופעות באתרים ניאו-נאציים.
בסתיו 2003 הוא החליט לעשות היסטוריה: לחדור להופעה של ניאו-נאצים ולצלם אותה בחשאי. מכר שלו, שמילא תפקיד בכיר בסצנת המוסיקה הזאת בדרום גרמניה, גילה לו שהוא מארגן בקרוב הופעה בעיירה צרפתית סמוך לגבול גרמניה, שם הניאו-נאצים הגרמנים חשים בטוחים יותר. הוא גילה לו שתופיע שם, בין היתר, להקת Noie Werte ("ערכים חדשים"), ולהקה נוספת ששמה נשמר בסוד. קובאן הניח שמדובר ב-Race War, שמקפידה על חשאיות בשל חקירה שמתקיימת נגדה בחשד להסתה גזענית.
תוכנית התחקירים "שפיגל טי.וי" גילתה עניין בסיפור. גם בשל החקירה, וגם כי התקשורת הגרמנית הסיטה את המבט מהאיסלאמיסטים - האויב מספר אחת מאז הפיגוע במגדלי התאומים - לטרוריסטים מבית. בספטמבר אותה שנה עצרה המשטרה ניאו-נאצי שתיכנן פיגוע בטקס הנחת אבן הפינה למרכז הקהילה היהודית במינכן. אבל "שפיגל טי.וי" סירבה לשלוח צלם להופעה שאליה הוזמן קובאן, לאחר שחודשיים לפני כן הוכה אחד מצלמיה בהופעה דומה ונזקק לאשפוז. קובאן החליט לקפוץ למים העכורים.
איפה קונים מדים ניאו-נאציים-
"בכל חנות של ציוד צבאי. החנויות האלה משמשות גם מקומות מפגש לבני נוער, שיוצרים שם קשרים ראשונים עם ניאו-נאצים. בחרתי מעיל טייסים ירקרק, כי השחור נראה לי מפחיד מדי, מכנסי צבא שחורים, נעליים גבוהות וחולצה שחורה עם צווארון אדום-לבן, מה שיוצר את צבעי הדגל של הרייך השלישי - שחור, אדום ולבן (הצבעים האלו נפוצים בקרב ניאו-נאצים, כי בניגוד לצלב הקרס, הם אינם אסורים על-פי החוק; י"א). ויתרתי על מדי הוורמכט ועל שרוכים לבנים בנעליים, כי בהם משתמשים רק ניאו-נאצים מיליטנטיים במיוחד. כשלבשתי את הבגדים הרגשתי אדם אחר. עם המעיל נראיתי מוצק יותר, וגם הלכתי אחרת ועמדתי בפישוק רחב במיוחד".
איפה מצאת את ציוד ההקלטה-
"חמישה ימים לפני ההופעה רכשתי אצל הכתב הצבאי של ערוץ הטלוויזיה ARD מצלמה זעירה. אחרי יומיים הגיע בדואר מכשיר ההקלטה האלקטרוני. ביום ההופעה עוד רצתי לחפש כבל. הסרתי את הכפתור העליון בחולצת הפולו וחתכתי חור קטן במעיל כדי שאוכל להשחיל לשם את המצלמה. את מכשיר ההקלטה הצמדתי לחגורה. מתחת למעיל הסתרתי את הכבלים, המתאם והבטריות. חשבתי שהם יערכו חיפוש אחר סכינים ואגרופנים, כי ניאו-נאצים מתנפלים לפעמים זה על זה, בעיקר הגרמנים והאוסטרים על הפולנים, שהם סלאבים, ולכן נחותים בעיניהם. היה לי ברור שאם אראה בכניסה שהם עורכים חיפוש, אצטרך לחזור על עקבותיי".
גלוח ראש ומזויף
שעות לפני ההופעה נפרד תומאס סופית מזהותו הקודמת - אצל הספר. "הלכתי כמובן לספר שלא הכיר אותי, כדי לא לעורר חשד. הוא התפלא ושאל כמה פעמים אם אני באמת רוצה לגלח את כל השיער. זה היה רגע קשה מאוד עבורי כשהבנתי שהתלתלים נושרים סופית, רגע משפיל, כמו אסיר שמגלחים את ראשו".
הוא נכנס לרכב ונסע להופעה. כדי להיכנס לאווירה שמע בדרך מוסיקה נאצית בקולי קולות, למשל את להקת Landser ("שכירי חרב בימי הביניים") מברלין, הלהקה הנערצת ביותר בקרב ניאו-נאצים בשל הטקסטים מלאי השנאה, שמסיתים לאלימות. בשיר "הסתערו על האויב", שמבוסס על שירים נאציים שקראו להפציץ את פולין ואת אנגליה, הם שרים "להפציץ את ישראל", ומסיימים בלעג במילה "שלום". חברי הלהקה נעצרו ב-2001, וב-2003 הורשעו ונידונו לעונשי מאסר. זו היתה הלהקה הראשונה בגרמניה שהוכרזה כארגון פשע.
תומאס הגיע למלון, כיוון את המצלמה וחיבר את הכבלים. לחרדתו גילה שהציוד לא עובד. לאחר ניסיונות עקרים הגיע לחניה באיחור רב, ושם קיבל פתק עם הכתובת של אולם ההופעות. סמוך לאולם פגש את צוות הטלוויזיה, שהיה אמור לצלם מבחוץ. הם הלחימו עבורו את החיבור הרופף של הכבלים וחיברו אותם לגופו, לאור פנס במגרש החניה החשוך של פאב מקומי.
ב-22:30 הגיע תומאס להופעה, באיחור גדול. היה ברור לו שאם ייחשף, איש לא יוכל לעזור לו.
מה הרגשת בכניסה-
"פחדתי מאוד בכל פעם שצילמתי. היה ברור לי שאם אתגלה, רבים מהם יתנפלו עלי במכות ויפצעו אותי קשה, אולי אפילו ינסו להרוג אותי. לא היה לי שום סיכוי לברוח מהאולם, ולא היתה שום תוכנית אלטרנטיבית. הייתי צריך להתכונן באופן הכי מקצועי - גם מבחינת הציוד וגם בהופעה החיצונית, שיראו בי ניאו-נאצי ושיאמינו לסיפור הכיסוי שלי. הייתי גם צריך להיות בטוח במאתיים אחוז שהכל יעבוד; אם היה לי צל של ספק שאכשל לא הייתי יכול לצאת למשימה כזאת".
למזלו, קובאן הגיע עם קבוצה של ניאו-נאצים, שהכירו את המאבטחים בכניסה והורשו להיכנס בלי בדיקה. תומאס נצמד אליהם, ובתוך רגע מצא את עצמו בתוך קהל של 800 ניאו-נאצים שואגים ומיוזעים. "הרגשתי הקלה גדולה, ועדיין, בכל פעם שמישהו הביט בעיניי, שאלתי את עצמי, אולי הוא מרגיש שמשהו אצלי מזויף? הרגשתי שאני לא שייך, שאני שתול".
כש-Noie Werte שרו, תומאס הצטרף. הוא הכיר היטב את המילים, שכאילו נכתבו נגדו אישית: "אני מכיר את השם שלך, אני מכיר את הפרצוף שלך / אתה לא שווה את האגרוף, שישבור את האף שלך / מה שאתה כותב תמיד מאוד הגיוני, אבל אתה חייב לסלף את המציאות". הניסוח המתוחכם יכול להתפרש גם כשיר נגד אלימות.
<!-- //-->
כשגלוחי הראש הצדיעו אל הבמה במועל-יד, הזמר (והתמלילן) הכריזמטי הקפיד להימנע מכך, כדי לא לעבור על החוק שאותו הכיר היטב: שטפן וילפריד האמר הוא עורך דין ומומחה לגירושים. הגיטריסט של הלהקה, אוליבר הילבורגר, היה שנים רבות שופט מתנדב (בגרמניה שופטים מתנדבים מכהנים לצד שופטים מקצועיים), עד שהודח ב-2008 לאחר שבית משפט קבע שהלהקה מעוררת אסוציאציות נאציות. היא שרה, למשל, על "הזקן משפנדאו - האיש הבודד בעולם", הלא הוא סגנו של היטלר, רודולף הס, שנידון למאסר עולם בכלא שפנדאו.
קובאן הקפיד לא לעמוד יותר מדי במקום אחד, כדי שאיש לא יוכל לשחזר אחר כך את מראהו על פי זוויות הצילומים בכתבה. הוא שר בקול רם, אבל נזהר לא להתיידד עם איש. בשיחות הקצרות זרק כמה הערות גזעניות, כמקובל. כשכולם השתוללו הוא הצטרף, אבל הקפיד לא לעבור על החוק: הוא לא הצדיע במועל-יד ולא הצטרף לשירת ההמנון של פלוגות הסער הנאציות, "דם צריך להישפך". כך הוא גם הצליח לצלם, "כי מי ששר בהכרח גם זז", הוא מסביר. קובאן מצלם, והם שרים: "השחז את הסכינים הארוכות על המדרכה / השחל את הסכינים אל תוך בשר היהודים / דם צריך להישפך, דם סמיך ורב / ואנחנו מחרבנים על החופש של הרפובליקה היהודית הזאת".
פתאום קפצה עליו צעירה שיכורה גלוחת ראש ודרשה שירקוד איתה. תומאס סירב והתרחק ממנה: אולי יש לה חבר והוא עלול להסתבך, או שייפול עם כל הציוד במהלך הריקוד האגרסיבי. מדי פעם הוא ניגש לשירותים לבדוק את המכשירים.
באמצע ההופעה הוא קיבל SMS מחבריו שצילמו בחוץ: צריכים להתקפל, כדי להספיק להגיע לנמל התעופה בשטוטגרט, ולמחרת בבוקר לאולפן בהמבורג. רק בצ'ק-אין בנמל התעופה הוא נזכר שלא הספיק להחליף את בגדיו. אנשי הביטחון החשדנים בדקו את ה"ניאו-נאצי" בקפדנות רבה.
רק חלק מהצילומים יצאו טוב, אבל גם זה הספיק. הם שודרו בטלוויזיה למחרת ועוררו הלם. הניאו-נאצים, שחיו חיים מהוגנים כלפי חוץ, חששו שהמעסיקים שלהם יראו את השידור ויפטרו אותם. בפורומים שלהם הועלה החשד שהמוסד הישראלי הוא שצילם.
5,000 ניאו-נאצים בפארק
הבדיקות בכניסה לאירועים הניאו-נאציים הוגברו. הובאו גלאי מתכות, הטלפונים הסלולריים הוחרמו, והקהל צולם במצלמות במעגל סגור. אבל ככל שחלף הזמן רכש קובאן ציוד משוכלל וזעיר יותר, למד להתחמק מהמצלמות והמשיך לצלם בעצמו. הוא צילם 25 מופעים בשמונה מדינות באירופה בלי לעורר חשד. מאחר שהניאו-נאצים נוסעים להופעות רק בקבוצות, הוא נאלץ להצטרף לאחרים. "פעם אחת, כשנסעתי עם גלוחי הראש באותו רכב, עצרנו בתחנת דלק גדולה. בחנות ראיתי בחור שחור שעשה קניות ונכנסתי לחרדה: מה אעשה אם הם יתקפו אותו-"
על מה מפטפטים עם ניאו-נאצים-
"לא מדברים על פוליטיקה אלא על הופעות מפורסמות, דיסקים, שירים אהובים. שומעים רוק נאצי. אני נחשבתי לאחד הוותיקים, הייתי מספר לצעירים על הופעות היסטוריות שהיו לפני זמנם. הרי אני יודע על הסצנה יותר מרוב הניאו-נאצים בעצמם".
לקובאן דוגמאות רבות לאנטישמיות של הלהקות הניאו-נאציות. "בהופעה שהועברה ברגע האחרון מבוואריה אל מעבר לגבול האוסטרי שרו גלוחי הראש: 'במיידאנק עשינו מהיהודים בייקון (קותלי חזיר), באושוויץ יודע כל ילד, שיהודים קיימים רק בשביל החימום".
בעקבות התחקירים ששודרו בטלוויזיה, עוד ועוד זמרים נאצים עמדו לדין. המשטרה התבקשה להסביר מדוע עומדים שוטרים מחוץ לאולם, לעיתים אפילו בפנים, ומתעלמים מן השירים האנטישמיים. באוסטריה פרצה סערה כשקובאן תיעד שוטרים שמשוחחים בידידות עם המוסיקאים הניאו-נאצים, שוטרת אחת מצטלמת איתם למזכרת, והם מסתלקים רגע לפני שההופעה מתחילה.
בעיירה קירטדורף שבמערב גרמניה התארגנה קבוצת אזרחים ששמה קץ להופעות. גם בשווייץ ובאוסטריה מנעו הרשויות חלק מההופעות. "אבל התפקיד שלי לא היה להחליף את שירותי הביטחון אלא לפקוח את עיני הציבור. הרי ההופעות האלו התקיימו גם בכפרים קטנים, שבהם כל השכנים שמעו את המוסיקה, אבל לא עשו דבר".
לדברי קובאן, הניאו-נאצים מתחזקים במזרחה של גרמניה, בגלל סגירתם של מועדוני נוער. "ה-NPD מציעה שם תרבות מסוג אחר: קייטנות בסופי שבוע או הופעות של רוק ימני-קיצוני, לפעמים במבנים שהמפלגה רכשה. הם שיכללו את השיטה של גיוס צעירים דרך המוסיקה. בהופעות האלה ראשי המפלגה מפיצים את שנאת הזרים שלהם. הייתי, למשל, בפסטיבל 'רוק למען גרמניה' בעיר גרה ב-2009. זה היה מזעזע: 5,000 ניאו-נאצים התכנסו בפארק העירוני למופע חוקי לגמרי. רובם באו לשמוע את הכוכב שלהם, 'לוניקוב' (מיכאל רגנר). הרבה יותר קשה לאסור הופעה שמארגנת מפלגה מאשר הופעה שמארגנת קבוצה מיליטנטית. אם יוציאו את ה-NPD מחוץ לחוק, לא יהיה אפשר לארגן הופעות ענק כאלה".
תעשייה שמגלגלת מיליונים
בכל שנה יוצאים לאור בגרמניה כ-100 דיסקים ניאו-נאציים חדשים. 160 להקות ו-30 "זמרים לאומיים" מופיעים באופן קבוע. ב-2011 קבעו שירותי הביון הגרמניים ש-91 "חברות ניאו-נאציות" פועלות במדינה, גידול של 50 אחוזים במשך חמש שנים. התעשייה הזאת מגלגלת מיליונים.
חברות המוסיקה מעסיקות עורכי דין ממולחים, שבודקים אם הטקסטים עומדים בנדרש בחוק. בשנה שעברה אסרו השלטונות על הפצתם של 103 דיסקים, שהתכנים שלהם הוגדרו מסוכנים לבני נוער. "אבל עד שאוסרים על הפצת דיסק מסוים, רוב המהדורה כבר נמכרה", כותב קובאן בספרו. "חלק מחברות ההפצה משתמשות באיום שהדיסק ייגנז כתמריץ יעיל למכירתו".
חברות המשלוחים של הדיסקים והסרטים הניאו-נאציים מגלגלות עד 40 אלף יורו לחודש כל אחת. הן מעסיקות רק גלוחי ראש וגם תורמות לסצנה. "אחד מבעלי חברת משלוחים גדולה, שטיפלה במשלוחי הדיסקים, הסרטים וחומרי התעמולה, עשה מזה המון כסף", מספר קובאן. "הוא היה נוהג בפורשה, ואפילו הקים מועדון לקוחות ושלח להם בכל חודש דיסק חדש בחינם. אלא שאז הניאו-נאצים התחילו לטעון שהוא התעשר על חשבונם ושהוא מסייע למשטרה, ואירגנו חרם נגדו. התופעה חזרה על עצמה לא פעם: אנשים מסוגו היו מותקפים באינטרנט וזכו לכינוי 'היהודים של הסצנה', כי לטענת הניאו-נאצים, הם התעשרו על חשבונם".
בספרו מתאר קובאן את התעשייה הניאו-נאצית, החל בחנויות קטנות ונסתרות עבור גלוחי הראש וכלה בסופרמרקטים ניאו-נאציים גדולים. בחנויות הקטנות מוכרים דיסקים וחולצות טי ומחלקים בחשאי פרטים על ההופעה הקרובה. בחנות כזאת בעיר ויסמאר הוא קנה דיסקים שנאסרו להפצה בגרמניה בשל התוכן הגזעני, דוגמת אלו של להקת "קומנדו פרייזלר", הנושאת את שמו של שופט נאצי בכיר, ובשיריה המתועבים מכחישה את השואה. המוכר בחנות כנראה סמך על קובאן: הוא הראה לו את הדיסקים האסורים שהחזיק במזוודה מתחת לדלפק. מכל דיסק היה רק עותק אחד, כדי שאם המשטרה תפשוט על החנות, המוכר יוכל לטעון שמדובר ב"אוסף פרטי", שאינו אסור על פי חוק. קובאן תיעד את הרכישה במצלמה נסתרת, והמשטרה נאלצה לפעול.
קובאן מצא פריטים ניאו-נאציים אפילו בחנויות רגילות. בדרזדן הוא גילה בחנות של פריטי צבא חולצות וכובעי מצחייה של להקות ניאו-נאציות ושל הקו-קלוקס-קלאן. המוכר הציע לו בגדים בצבעים של האס.אס. בחנות לכלי נשק בעיר הוא מצא ספרים על האס.אס ועל היטלר. עוד הוא מדפדף, ולחנות נכנסו שתי לקוחות חדשות: שוטרות במדים, שבאו לשופינג פרטי.
בניגוד מוחלט לחופש היחסי ולכסף הרב של הניאו-נאצים, קובאן התנהל בשנים האחרונות כמו זאב בודד, נרדף ועל סף פשיטת רגל. בשמונה שנים הוא הוציא 150 אלף יורו על בתי מלון, רכבים שכורים, דלק, מכשירי צילום והקלטה ושלל טלפונים סלולריים. הכתבות שמכר החזירו לו רק חלק קטן מהסכום. אלמלא הילוו לו הוריו 20 אלף יורו וקיבלו אותו לגור שוב בביתם, הוא היה פורש כבר מזמן.
בספר שלו הוא מתחשבן בעיקר עם תחנות הטלוויזיה הציבוריות, שהתעלמו מסיפוריו. כך, למשל, היה ב-2007, כשהוא סיכן את חייו ונסע עד הונגריה לצלם את הזמר הגרמני מנפרד אדלמן, מכחיש שואה. אדלמן הכריז בהופעה על "המערכה הסופית נגד החזירים היהודים", אבל אף אחד לא רצה לשדר את החומרים של קובאן. הוא נשבר והחליט לפרוש. "באותו רגע נעלמו מייד הסיוטים שרדפו אותי כל לילה במשך שנים - שגלוחי ראש חמושים באלות רודפים אחריי, ושאני מנסה לברוח מהם אבל לא מצליח לזוז. באותו רגע הייתי מתעורר".
בחודש נובמבר אשתקד חשפה המשטרה, בעקבות התאבדותם של שני ניאו-נאצים, את "תא הטרור של צוויקאו" (או בשם הרשמי: "המחתרת הנאצית"), שחבריו רצחו במשך שבע שנים תשעה זרים (ובהם שמונה טורקים) ושוטרת גרמנייה בערים שונות. שנה לפני שהמחתרת נחשפה, הוציאה הלהקה הניאו-נאצית "גיגי והמוסיקאים העירוניים החומים" דיסק עם השיר "רוצחי הקבב", שחגג כנראה את רציחתם של הטורקים האלו. כשהשיר יצא לאור, איש בשירותי הביטחון בגרמניה לא ידע שאת כל מעשי הרצח האלו ביצעו אותם האנשים. הקשר בין הטרור למוסיקה הניאו-נאצית עורר לרגע גם את התקשורת הגרמנית מתרדמתה, ובעקבות המחדלים בחקירות הודחו שלושת ראשי שירותי הביון של גרמניה. קובאן קורא בספרו להדיח גם את מנהלי הטלוויזיה הממלכתית בשל המחדל שלהם: ההתעלמות מחקירת הסצנה הניאו-נאצית.
בפאה ובמשקפי שמש
בכל הופעה פומבית חובש קובאן פאה נוכרית בלונדינית, משקפי שמש וז'קט בצבע חרדל. "אני שונא פאות", הוא אומר, "וכשהיינו מצלמים בחוץ זה היה נורא, כולם נעצו בי עיניים. מאוד לא נעים לעמוד במרכז העניינים, אני רגיל להיות זה שרואה ואינו נראה".
הפקת הסרט היתה אמורה להימשך שנה, אבל קובאן והמפיק שלו פטר אולנדורף (שם אמיתי) לא מצאו שום ערוץ טלוויזיה ושום קרן ציבורית שתתמוך בסרט. בסופו של דבר נמשכה הכנת הסרט חמש שנים, והכניסה את השניים לחובות של עוד 200 אלף יורו. בגרמניה הם עוד לא מצאו מפיץ, אבל לאחר הקרנת הבכורה בפסטיבל ברלין, עשרות ארגונים אזרחיים ופסטיבלים זרים מזמינים אותם להקרנות. פסטיבל דוקאביב הישראלי דחה אותם השנה, אבל חשוב להם מאוד להציג את הסרט בישראל (סיני אבט, המנהל האמנותי של פסטיבל דוקאביב, מסר בתגובה: "בכל שנה מוגשים מאות רבות של סרטים תיעודיים לבחירתה של ועדת הבחירה של פסטיבל דוקאביב. הוועדה בוחרת את הסרטים המתאימים על פי שיקול דעתה המקצועי, ורק חלק קטן מהסרטים המוגשים מוקרנים בפסטיבל").
"אני לא רוצה להמשיך כתחקירן פרילאנסר", אומר קובאן. "החלום שלי היה לקבל משרה קבועה בתחום הזה באחת מתוכניות התחקירים בטלוויזיה, אבל נכשלתי בכך כי אין עניין בתחקירים ממושכים ויקרים כאלה: הכסף הולך לתוכניות אירוח ולשידורי ספורט. בשנה הקרובה יהיה לי סוף סוף הרבה זמן פנוי".
אם תפרוש, מי יחשוף מה קורה בסצנה הניאו-נאצית-
"אני חושש שאף אחד. זאת עבודה שגוזלת המון זמן וכסף, וגם מסוכנת מאוד".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו