לא הייתם רוצים להיות בין חומות עכו באביב 1799. מבחוץ הוטל על העיר מצור - כוחותיו של הגנרל הצעיר נפוליאון בונפרטה, שבאו מדרום, ממצרים, השתלטו על רוב רובם של אזורי החוף בארץ ישראל והתכוננו לכבוש את העיר בדרכם אל לב האימפריה העות'מאנית. בתוככי העיר שלט ביד קשה ורצחנית אחמד פאשה, שכונה בפי כל אל־ג'זאר - "הקצב" - ודאג להצדיק את הכינוי בכל יום מחדש. הסכנות ארבו לאוכלוסיית עכו בכל רגע ובכל פינה, וחיי אדם היו כקליפת שום.
הדרמה ההיסטורית "להתראות עכו" מתארת את העיר שמוצאת את עצמה בין הפטיש לסדן. התיאור סוחף את הקוראים בין הזירות השונות - מהלכי הלחימה סביב חומות העיר, התרחשויות בחצר השליט, מגפת הדבר שזורעת אימה בשני הצדדים ומזימות של התושבים הפשוטים. הרומן של עלא חליחל אינו קורא תיגר על הידע ההיסטורי (לא תגלו בסופו שנפוליאון הצליח לכבוש את עכו), אבל הוא מוסיף שכבות־שכבות של דמיון פיוטי על עובדות יבשות.
כך אנו מגלים שהמאבק בין שני המנהיגים - נפוליאון בונפרטה ואחמד פאשה - אינו מצטמצם לתמרוני כוחות, שליחת מרגלים וניסיון לתפוס תותחים בעלי טווח גדול יותר. חליחל מוביל את הצרפתי והטורקי לנהל ביניהם "ערוץ תקשורת" מטפיזי, שבו כל אחד מגלה חולשות ושופך התלבטויות ופחדים. מטבע הדברים, השלת הקליפות חושפת דמויות פגיעות: אחד שאינו צרפתי כלל אלא קורסיקאי, ואחר שאינו טורקי אלא בוסני־נוצרי במקור. אאוטסיידרים - כפי שאכן היו הרבה מן הרודנים בתולדות האנושות.
לרומן היסטורי אסתטיקה משלו, שנובעת משילוב בין מציאות ודמיון. הסוגה מאפשרת להתנסות בשלל משחקים ספרותיים, אבל מחייבת ביסוס במסגרת היסטורית ברורה ומשורטטת היטב. כדי שהקורא יפליג במכונת הזמן אל התקופה הרלוונטית וירגיש בנוח להזדהות עם גיבוריה, נחוץ להרבות בפרטים ולדייק בכל אחד מהם. חליחל עומד באתגר היטב. יכולתו לטוות עלילה היסטורית מדויקת למדי בלי להלאות בנתונים מייגעים - מרשימה.
עם זאת, חלק מן הדמויות הראשיות ברומן נשארות עלומות ולא זכו למחקר היסטורי־פסיכולוגי מעמיק דיו. הפספוס גדול במיוחד ביחס לשני אאוטסיידרים נוספים, שהגורל זימן להם תפקיד מכריע במערכה על עכו - יד ימינו של אחמד פאשה, היועץ היהודי חיים פרחי, וקצין התותחנים הצרפתי אנטואן דה פיליפו, שמצטרף ללחימה נגד בני עמו.
עבור כל אחד מהם חליחל מציע, אמנם, מניע משכנע שמסביר את הימצאותם ליד אל־ג'זאר ונאמנותם המוחלטת להגנה על העיר. במקרה של פרחי זהו רצון לשמור על הקהילות היהודיות מפני זעמו של "הקצב", ואילו במקרה של דה פיליפו מדובר בשנאה מעמדית כלפי המהפכה הצרפתית - ואולי גם כלפי נפוליאון באופן אישי. אולם, שתי הדמויות ראויות לתיאור רב־ממדי ומכבד יותר, שימחיש את מורכבות העולם הפנימי ויגלה מוטיבים שפחות מובנים מאליהם.
חליחל אינו פוסח על התרומה הממשית של "העריק הצרפתי" ועל זרותו בחצר של השליט העות'מאני. הוא אפילו רומז לקרבה לפרחי, מעין ברית המיעוטים בסביבה המוסלמית. אלא שדמותו בכל זאת נשארת בלתי מפוענחת, והקורא לא מבין מה העביר אותו לצד העות'מאנים ודחק בו להתייצב מול צבא צרפת במאבק שנשא במידה רבה אופי ציביליזציוני.
כריכת הספר (עם עובד)
כפי שחליחל מציין, העימות בין דה פיליפו לבין בונפרטה צמח ופרח עוד ב"אקול מיליטר", האקדמיה הצבאית שבה שניהם למדו בפריז. אבל מה תגידו על צירוף המקרים הבא: ברשימת הדירוג של הבוגרים דה פיליפו דורג במקום 41, ואויבו הגדול, קיסר צרפת לעתיד, מייד אחריו במקום 42. שנים מאוחר יותר, בגלות באי סנט הלנה לאחר תבוסתו, נפוליאון נזכר בהשפעה העצומה של היריבות עם דה פיליפו על כל מהלך חייו, ואולי אף על תולדות האנושות. "בלעדיו הייתי נוטל את המפתח למזרח, הייתי צועד אל קושטא, הייתי משקם את כס המזרח", כתב הקיסר המודח. לא בטוח שהגזים.
האם מהלך ההיסטוריה היה שונה, אילו שני הצוערים היו מסתדרים טוב יותר בבית הספר הצבאי? ומה היה קורה לארץ ישראל אם כוונת הצרפתים היתה מתממשת, והארץ היתה נופלת לידי מעצמה אירופית, לראשונה מאז ימי הצלבנים ויותר מ־100 שנים לפני שהיא נכבשה על ידי הבריטים? חליחל אינו עוסק בשאלות האלה ומתמקד במה שבאמת קרה: ידם של מגיני עכו היתה, כידוע, על העליונה.
הסופר "מעז" להוביל את המנצח הגדול - אחמד פאשה אל־ג'זאר - בנתיב עלילתי שונה מסדר הדברים ההיסטורי. "הקצב" שלא מתעייף ממלחמות ומזוועות שביצע ופורש אל מרחבי הים בכמיהה למצוא את אהובת נעוריו. זאת בשעה שאל־ג'זאר האמיתי היה מכור לשלטון, לקרבות ולרצח, עד שמלריה תקפה אותו שלוש שנים אחרי המצור.
להתראות עכו / עלא חליחל; מערבית: יוני מנדל; עם עובד, 298 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו