הרעיון מאחורי האנתולוגיה "יאללה מכות" מוצג בפתח הדבר של עורכיה, יובל אביבי ועמיחי שלו: אף על פי שהמרחב הישראלי רווי אלימות, אין די אלימות פיזית בספרות העברית. יש ייצוג לאלימות ממוסדת, צבאית ומגדרית, אבל מכות ממש, בבשריותן המדממת, מופיעות, לדעתם, מעט מדי.
כדי לתקן את המעוות הלכו ופנו העורכים ל־20 סופרות וסופרים שכתבו סיפורים במיוחד לקובץ הזה, והוסיפו גם שני סיפורים משלהם. אלא שהתוצאה הפרדוקסלית שגם העורכים מודים בה בחצי פה, היא שאפילו בקובץ המיוחד הזה התחמקו בסופו של דבר רוב הסופרים - ואולי אפילו כולם - מכתיבה על מכות כפי שפנטזו עליה; כלומר כמפגש פנים אל פנים עם "האלימות השרירותית והבלתי צפויה של הרחוב הישראלי, שבה זר מוחלט תוקף אדם אחר ללא כל סיבה נראית לעין".
ייתכן שההימנעות הזו קשורה לקושי האינהרנטי בכתיבת מכות, בדומה לכתיבת מין, ללכוד במילים את עוצמת הזעזוע, ההשפלה והריגוש שגורמת האלימות הפיזית, את העודפות של הגופני בזמן האקט - גוף שבולע בתוכו כל מה שניתן להסבר או לתיאור. הטקסט הספרותי הוא במיטבו במה שלפני ואחרי המכות - בהסתחררות הזעם והאימה שבאים לפניהן, כמו גם בהלם, בניכור ובחוסר האונים שבאים לאחריהן. מה שבתווך - הדיאלוג המדמם בין הגופים, מי הכניס מה למי - נותר בדרך כלל בחוץ, הוא לא "ספרותי" מספיק.
ואכן, כמה מהסופרים בקובץ איגפו את האקט הפיזי עצמו, הסתפקו במילים ספורות, מרומזות, או צמצמו אותו לסטירה אחת מצלצלת (ואלה באופן צפוי מדי סופרות שכתבו על אלימות בין נשים: איריס לעאל ובלה שייר). גם מי שהעזו לכתוב סצנות ארוכות ומפורטות של אלימות גופנית, עשו זאת תחת שריון של כתיבה משועשעת־פנטסטית, כאילו האיד הישראלי מרשה לעצמו להתפרע רק בחצי־דחקה (למשל, בסיפוריהם של דרור פויר ואסף סעדון) או מאחורי מסך היפר־ריאליסטי של תיאורים פלסטיים כמו בסיפור של יובל אביבי, "וילך הרמתה":
"האבן נכנסה... בדיוק בגשר האף, מרסקת את דרכה פנימה, קורעת סחוס וסינוסים ובשר ושומן ועצם... מישהו דפק לו במוט ברזל על הברך והיא התפצחה מייד, ממוטטת אותו לרצפה בהתרסקותה, ותוך כדי שהוא נשכב החל מטח של סוליות נעליים קשות יורד על הפנים שלו, הזרועות, הבטן, שהיתה שחורה מדם במשך שבועות אחר כך. הוא אפילו כבר לא הצליח לסוכך על הפנים שלו בשלב הזה, אבל עדיין היה בהכרה. אחרי כמה זמן, לא הרבה, דקה או שתיים, הכל הפסיק..."
המגמה הבולטת ביותר בקובץ היא החיבור בין מכות וילדיוּת: אם כדרך אלטרנטיבית להרחקת סיפורי המכות מהמציאות היומיומית של האדם הישראלי, או בשל ממד אינפנטילי או מגוחך של האקט הגופני הזה, מיקמו רוב הסיפורים הריאליסטיים את האלימות הפיזית בעולם הילדים. אלה הקורבנות התמימים וחסרי הישע ביותר, שפועלים בסביבה רוויה שקשה במיוחד להיחלץ מהסנטימנטליות שלה (מי שהצליחו, אף על פי כן, להחיות את סיפורי הילדות הם עלא חליחל, בסיפור מאופק ומלא הוד, ומאיה ערד שהכתיבה שלה נוטפת רשעות מחיה נפשות).
בין הסיפורים הילדיים אפשר לספור גם את אלה שמתמקמים במרחבים מפוקחים שהשוהים בהם נמצאים תחת השגחה מתמדת (בית חולים, צבא), או במצבי סף של חצי שפיות (שיכורים, מכורים). בכל אלה נהפכת האלימות הגופנית, החשופה, למפלטו של החלש ואיש השוליים - הילד, החוסה, המעורער - מי שאינו גבר מספיק כדי לשאת כלי נשק.
לעומת זאת, כשהסיפורים מתארים סצנה ריאליסטית של גבר מבוגר שלפתע "מאבד את זה", הגיבורים כבר לא מסתפקים במכות, והם מצוידים גם באולר או באקדח (למשל בשני הסיפורים הליבידינליים של אורין מוריס ורועי חסן). האלימות של הגבר הישראלי, כפי שהיא משתקפת כאן, תופסת את המכות כמין צורה נחותה וילדותית של אלימות; כאשר הבעבוע המאיים שלה מתפרץ בסופו של דבר - זה כבר באפיקים יעילים וקטלניים בהרבה.
כריכת הספר (אחוזת בית)
אבל הפרדוקסלי ביותר בקובץ הזה הוא האפקט המצטבר של סיפורי המכות, שבמקום להעצים את האלימות בסיפורים - מנטרל אותה. אם בסיפור הראשון, המהוקצע, של לאה איני, שמתרחש בחדר מיון לא מתפקד, עוד מחוללת הציפייה למכות איזה מתח (למי יכניסו מכות - לאחות חדר המיון הלגלגנית? לקשיש המנדנד? למטפל ההודי החמוד שלו?), מסיפור לסיפור נעשות המכות לחלק החיוור ביותר בעלילה. זה הופך לבעייתי במיוחד בסיפורים שממקמים את המכות כסוג של קליימקס; ממש כמו במציאות הישראלית, המטריד באמת הוא להיווכח שבהחלט אפשרי להתרגל לאלימות ולפתח כלפיה עיוורון סלקטיבי, לא יותר מרעד קל בכנף.
בנטרול האלימות שבמכות נותר הפורמט של הקובץ כאלמנט הכוחני ביותר שלו. הוא מצופף את הסיפורים הקצרצרים, דוחס אותם זה אחר זה כמו בתחרות כישרונות ספרותיים. כל סיפור מבליח להרף עין, מתאמץ ככל יכולתו לבצע את תמת המכות בדרך ייחודית משלו - לזעזע, לרגש, להרשים - ויורד כלעומת שבא. וכפי שקורה בתחרויות כאלה, התכונה הדומיננטית ביותר היא הדמיון בין הסיפורים, המתקשים להבקיע מתוכו.
הנורמה הספרותית השלטת כאן - כמו בספרות העכשווית בכלל - היא אסטרטגיה לשונית "סטרייטית", שמחניקה את המתח בין הלשון לדברים ובטוחה ביכולתה למסור אותם "כהווייתם". הטון אמנם משתנה מסיפור לסיפור - זה ליצני וזה זחוח, זה סלנגי וזה מוגבה - אבל המוקד הוא בעלילה, מתוך הנחת יסוד שהאלימות היחידה האפשרית בסיפור היא זו המתוארת בו על פניו, במילים ברורות.
גם סיפורים שמנסים לנקוט אסטרטגיה ספרותית מעט יותר מחוררת או מתוחה, כזו שפותחת תנועה בתוך הלשון עצמה (למשל בסיפורה הניואנסי של נגה אלבלך), נבלעים בתוך המולת הספרות הדברנית של "יאללה מכות". היא נבלעת בתוך קיבתו הרוחשת של הפורמט, כמו בתוך מפלצת רב־ראשית מנומנמת.
יאללה מכות - סיפורים / עורכים: יובל אביבי ועמיחי שלו; אחוזת בית, 280 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו