לקראת יום העצמאות האחרון דווח שחברה בשם ליפקה מקיבוץ יד מרדכי, שהיתה נעדרת מאז הקרבות ב־1948, זוהתה בקבר אחים בניצנים. תוך כדי תיאור המקרה למדנו שליפקה - יחד עם חבר נוסף - עסקה בפינוי פצועים, ושהמצרים ירו לכל עבר ולא אפשרו את חילוץ הפצועים. בעיירה מג'דל, שהפכה לאשקלון, התנהלו תהלוכות עם ראשים כרותים של אנשינו נעוצים על מוטות.
הסיפורים הקשים הללו ממלחמת העצמאות הודחקו וכוסו בדור האחרון במסגרת פסטיבל הנכבה - אחת התופעות המגונות ככל שמדובר בזיכרון היסטורי. לא הערבים בארץ ישראל נלחמו על נשמת אפם האחרונה, אלא היישוב היהודי. אבל כמעט שכחנו מרוב תעמולה. זה גם כוחו של הספר החדש של אסף ענברי, "הטנק": שום צער על ערביי צמח וטבריה והרבה כאב ותהילה לקיבוצי עמק הירדן, שעמדו במתקפה הסורית ב־48' ויש להם חלק גדול בעצם העובדה שצפון הארץ הוא בכלל חלק ממדינת ישראל.
ענברי לא מגיש ספרות גדולה, אבל זה בהחלט ספר שאתה קורא ושותה בצמא את רוב פיתולי העובדות והסיפורים המצטלבים בו. "הטנק" בהחלט משתלב בתזה של טום וולף, שהעיתונות הטובה, הגדולה, תופסת את מקומה של הספרות. בעיקר משום שהספרות נטשה את הנושאים הגדולים, את הריאליזם, את הדמויות הגדולות.
בספרו זה מטפל ענברי באחד המיתוסים ההרואיים של קרבות 1948 - השמדת הטנק הסורי בדגניה, וחופר בו מכל הזוויות. מהמיתוסים של מלחמת העצמאות, הרושם היה שהטנק כבר די נשכח. בדור הראשון של ילידי המדינה הטנק, בכניסה לקיבוץ דגניה א', היה אחד הנון־צדיקים שסימנו אם אתה שייך או לא. קבוצות נוער היו נודדות מהטנק בדגניה לאנדרטה בנגבה, לאריה השואג בתל חי ולבאב אל־וואד. הכותל, למשל, היה רק קוריוז שמשקיפים עליו מנקודה מסוימת בקרבת העיר העתיקה.
ענברי מצליח לפצח את רקמת הישראליות באמצעות דמויות כמו רב־סרן דוד זרחיה, קצין חימוש במלחמת יום הכיפורים שמחפש את בנו הנעדר באזור תעלת סואץ. לא זוכר ספר שהצליח לשחזר את רוח התקופה ואת הווי הלוחמים באותה מלחמה כפי שעושה ענברי באמצעות זרחיה. גם זרחיה טוען לכתר משמיד הטנק בדגניה ב־48', אך מי שניכס את עצירת הטנק הוא שלום הוכבאום, חבר הקיבוץ.
נדמה לי שהוכבאום הוא נקודת החיבור החיה, שבאמצעותה מתחבר ענברי לכל המכלול הארץ־ישראלי סובב הטנק. באמצעותו, ובאמצעות תיאור ההתרחשויות הטרגיות בשער הגולן, הקרב בצמח והקרבות בדגניה - ענברי מצליח להבקיע דרך חסמי התודעה שהחדירו תועמלני הנכבאות. כל דמות ונקודת מבטה על הטנק מדגניה, כל דמות והסאגה הארץ־ישראלית הייחודית שלה.
יש משהו מדויק ומרגש בדרך שבה מתאר ענברי פרופילים של קיבוצים שונים. לכאורה, זר לא יבין זאת. אך עובדה שזר דווקא כן מבין זאת - אם מתארים לו את ההוויה הזאת בדרך הנכונה. הספר הרי נמכר וזוכה לתגובה חיובית מצד קוראים שלא חשבו אי פעם שיש איזשהו הבדל בין שער הגולן לדגניה או בין דגניה א' לב' או בין מסדה לבית זרע.
דומה שיש גוזמה בתיאור הסטיגמה השלילית שהוטבעה בקיבוצים שחבריהם נטשו אותם תחת כובד התקפות האויב. מה שקרה בשער הגולן ב־48' נשאר כפרק היסטורי שנחתם עם תום המלחמה. ומכל מקום, חיים ברקני, הוא "הניק" הגדול, כיסה על צלקות החפירות והזיכרונות באמצעות שירו המיתולוגי "כאן ביתי אל מול גולן". באותה מידה דגניה לא הוגדרה באמצעות הטנק אלא באמצעות המיתוס של אם הקבוצות.
הדמויות של זרחיה והוכבאום, שמוסתרות שם מאחורי הטנק הבוער בפתחו של קיבוץ, הופכות את הגבורה למשהו אנושי שכל אחד יכול להתחבר אליו. זיכרונות ארץ ישראל החלוצית הסוציאליסטית מצטלבים שם; משה דיין קורץ בעינו האחת וגיבורי דגניה הופכים ל"אנשי תנפילוב" על שם אחד מאושיות המקום, תנחום.
כריכת הספר (ידיעות ספרים)
ענברי ביצע טעות אחת בספרו - בכך שחיבר לרשת האזכורים ההיסטורית גם את השואה, ועוד בדרך אסוציאטיבית דוחה. הוא מתאר את הגעתו של הוכבאום לקיבוץ ככליאה מחודשת במחנה הריכוז ברגן־בלזן. כך לפחות זה נראה בתודעתו של הוכבאום, שענברי מתיימר לחדור לתוכה: "הקיבוץ היה מוקף גדר תיל. ליד השער ניצבה עמדת שמירה, ולאורך הגדר התנשאו ארבעה מגדלי שמירה לארבע רוחות השמים, וביניהם עמודי חשמל... חיל פתח את שער הברזל, ומאות גלוחי ראש דשדשו לאורך גדר התיל בבגדי אסירים מפוספסים". לעומת זאת, חייהם של שני החברים בצריף אחד בדגניה, עם אהבתם לאמנות והירידה על בקבוקי קוניאק, מתוארים בדרך שמקנה אותנטיות שמעבר לקלישאות הידועות של חיי קיבוץ.
ענברי ברא בספרו ז'אנר חדש. כוחו של "הטנק" בעירוב סוגות כתיבה שונות. אם הוא היה דבק בדיסציפלינה התחקירנית, העיתונאית, של פרשת הטנק בדגניה - אפשר להמר שהספר לא היה מעורר עניין מעבר למעגל הקרוב של קיבוצי עמק הירדן. אם היה בוחר לכתוב רומן שמתרכז רק בדמות אחת, אולי שלום הוכבאום, זה היה יוצא סיפור שפל צמרת. ההלחמה של הז'אנרים והדמויות מזריקה חיים חדשים בגוש המתכת הכהה הזה, שכבר נשכח מלב.
ואולי בכל זאת, כפי ששגה בצורה שבה שזר את השואה אל תוך הסיפור, ענברי טעה פעם נוספת, ולא בכתיבה אלא בהימנעות מכתיבה. מה החיבור האישי הנפשי שלו עצמו לכל המיתוס הדומם החלוד הזה שבפתח קיבוץ דגניה א'? השאלה הזו מציקה, מנדנדת, למרות שלכאורה זה סיפור מספיק גדול שאינו מצריך הסברים מזווית אישית. אבל כשמובאות כמה זוויות ראשומוניות על אותו אירוע, מתבקש שהמספר יודה שגם לו יש זווית משלו.
ראיונות בעיתונות זה לא פתרון. אפשר רק לנחש - ולא יותר מזה - שענברי, שגדל בקיבוץ שכן, קלט משהו כילד על גורלו הטרגי של איש המולוטוב. זיכרונות ילדות כאלה נצמדים ואינם מרפים. הם אפילו יכולים להצמיח יצירה כמו "הטנק".
הטנק / אסף ענברי; ידיעות ספרים, 276 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו