האן סולו ראוי ליותר

"סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", ארה"ב 2018

מבין ארבעת סרטי "מלחמת הכוכבים" שהופקו מאז שחברת לוקאס פילם נרכשה בידי תאגיד דיסני, "סולו" - הפריקוול/ספין־אוף שמגולל את סיפור המוצא של פיראט החלל האן סולו - הוא ללא ספק הבינוני מכולם.

גם על "רוג אחת" (הפריקוול/ספין־אוף מלפני שנתיים, שהביא את סיפורם של המורדים האלמוניים שהקריבו את חייהם כדי שיהיה אפשר להשמיד את כוכב המוות) לא השתגעתי, אבל לפחות היו לו הדר ויזואלי ועומק אמוציונלי - שני אלמנטים ש"סולו" יכול רק לחלום עליהם.

אם להיות הוגנים, המשימה שעמדה בפני מפיקי "סולו" היתה כמעט בלתי אפשרית. הם גם היו צריכים למצוא מישהו צעיר שייכנס לנעליו של האריסון פורד, כוכב הקולנוע הכי אייקוני של שנות ה־80, והם גם היו צריכים למצוא דרך לבנות את המיתולוגיה של הדמות שלו באופן שיצדיק את היותו הדמות הפופולרית ביותר והאהובה ביותר בעולם של "מלחמת הכוכבים". ואם לא די באלה, הם גם נאלצו להתגבר על העובדה ששני הבמאים שנבחרו להוביל את הפרויקט - פיל לורד וכריס מילר - פוטרו בבושת פנים והוחלפו בידי רון הווארד ("צופן דה וינצ'י") בשלב מתקדם מאוד של הצילומים.

עם זאת, התסריט המאכזב וחסר המעוף שחיברו לורנס קאסדן ("שודדי התיבה האבודה", "האימפריה מכה שנית") ובנו ג'ונתן אינו מכיל אפילו רגע אחד שייכנס להיכל התהילה של הסדרה. אלדן ארנרייך, מצידו, השחקן בן ה־28 שנבחר מבין אלפים כדי לגלם את סולו הצעיר, מתברר עד מהרה כליהוק לא מוצלח. ולא משום שהוא אינו דומה לפורד מבחינה פיזית, או משום שהוא אינו עושה חיקוי מוצלח לאופן שבו פורד גילם את סולו, אלא מכיוון שבמשך רוב הזמן הוא נראה אבוד וחסר ביטחון כמו ארנב שנלכד בפנסיו הקדמיים של רכב מסחרי. כריזמה? הומור? קשיחות? חן? סרקאזם? חפשו את כל אלה במקום אחר. חבל, כי ארנרייך דווקא הותיר רושם מצוין ב"יחי הקיסר" של האחים כהן.

מטבע הדברים, המון דברים קורים ב"סולו", אך כמעט אף אחד מהדברים האלה אינו מסעיר או מרגש במיוחד, וכמעט כולם נועדו לספק תשובות מחופפות ולא מספקות על שאלות שלא באמת היינו זקוקים למענה עליהן (כמו "איך קיבל האן את שם המשפחה שלו?").

הסרט נפתח על קורליה, כוכב הבית של האן, ומציג את דמותו כיתום פרחחי ורומנטי שגדל באווירת אוליבר טוויסט. מפה לשם, אנו למדים שיש לו אהובה בשם קירה (אמיליה קלארק האנמית) ומצטרפים אל השניים בשעה שהם מבצעים מהלך נועז ומסוכן, שנועד לאפשר להם לברוח לעבר עתיד טוב יותר. אלא שהדברים אינם עולים יפה, ורק האן מצליח לחמוק. "אני אחזור כדי לחלץ אותך!", הוא צועק לעברה, ונשמע שהוא באמת מתכוון לזה.

מכאן מתחיל רצף ארוך של סיקוונסי אקשן גנריים וחלולים, שבמהלכם האן מתגייס לשורות האימפריה, דופק נפקדות ונלקח תחת כנפו של פושטק ותיק ומנוסה (וודי הרלסון). על הדרך הוא גם שודד רכבת, פוגש את צ'ובאקה ואת לאנדו קלריסיאן (דונלד גלובר שגונב את ההצגה) ונתקל שוב באהובתו הנצחית, שמתפקדת כעת כיד ימינו של גנגסטר חסר רחמים (פול בטאני).

למרות שהוא אינו מפסיק לזוז לרגע, אין ב"סולו" מנוע דרמטי של ממש, והאווירה המחוטאת שלו בעיקר מזכירה רצפה של בית חולים. התסריט, כך עושה רושם, נכתב בהנדוס לאחור, והבימוי המכני ונעדר הייחוד של רון הווארד רק מעצים את התחושה שמדובר בהרפתקה קלת משקל שמקומה בטלוויזיה, ולא בקולנוע. התוצאה אולי סבירה, אך האן ראוי להרבה יותר מזה.

ציון: 5

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו