מדיניות ההלם של טראמפ

"זו שיטת המשא ומתן של ממשל טראמפ. להפחיד אותם עם הסלמה מיידית חמורה", הסביר השבוע ד"ר דורי גולד את נאום ההלם והתדהמה של מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו. 

רק לפני שבועות אחדים שמעתי ממומחי ביטחון, בעלי ניסיון בעשייה מתוך ממשלת ישראל ומהאקדמיה, שהדרך הנכונה היא לא ללחוץ בנושא הסכם הגרעין. זה פועל, שום דבר לא דחוף. צריך להתרכז במה שמדאיג אותנו בסוריה. 

באופן מפתיע הקונצנזוס בקרב מומחי הממסד הביטחוני היה זהה פחות או יותר להצעות שהעלה נשיא צרפת עמנואל מקרון בביקורו בבית הלבן. המומחים בישראל עמדו גם על כך, שמתחנו כבר עד הקצה את החבל עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין. ראשי השירותים החשאיים האמריקניים בדימוס, מייקל היידן וג'יימס קלאפר, אמרו בראיונות טלוויזיוניים שאם הם היו צריכים לתת הערכה עבור גורמי חוץ לגבי האסטרטגיה של טראמפ - הם היו אומרים שלנשיא אין שום אסטרטגיה; הוא עושה כל מה שהפוך לאובאמה. זאת האסטרטגיה.

אז הכל הפוך ממה שאמרו אנשי המודיעין בדימוס. אי אפשר לשנות את התמונה בסוריה בלי להפוך את כל התפריט שמונח על השולחן האיראני. ואי אפשר רק לעשות את זה במסגרת שיחות, שבמסגרתן המערב יתחנן לשנות שני סעיפים בהסכם הגרעין. המהלכים הרדיקליים של ממשל טראמפ, שהתחילו בהכרזתו על יציאת ארה"ב מההסכם ונמשכו ביום שני בנאום פומפאו במכון האריטג' בוושינגטון, כבר השיגו שינוי כיוון.

מרוסיה יצאו שתי הודעות חשובות ביותר, שלא ניתן היה לצפות להן בעבר: פוטין, או אנשים מטעמו, אמרו משהו שנתפס כחשוב מאוד מבחינת ישראל; הם הביעו רצון לראות את נסיגת כל הכוחות הזרים מסוריה. האיראנים הגיבו על כך בשלילה. "פעם ראשונה שאנחנו רואים בקיעים בין איראן לרוסיה", מעיר דורי גולד. 

ההודעה השנייה היתה שהרוסים לא מתכוונים לירות טילי נ"מ על מטוסים ישראליים שיתקפו מטרות איראניות בסוריה. את פגישת נתניהו־פוטין אחרי חשיפת ארכיון הגרעין אפשר לתאר בשורה הזכורה "היתה רוח אחרת", שם בכיכר האדומה ביום הניצחון על גרמניה. תמונה אחת שווה אלף טילים.

בין מומחים שמכירים את ממשל טראמפ ואת הזרמים הרפובליקניים שמנחים אותו יש חילוקי דעות אם המטרה הסופית היא הפלת המשטר בטהרן. או שהסכם גרעין חדש, שמנטרל את כל היכולות הגרעיניות האיראניות ללא תאריך תפוגה, הוא יעד מספק.

ככל שהסנקציות שהושתו בעבר על איראן היו כואבות, הסנקציות שהממשל האמריקני מתכנן הן קשות יותר, ומי שיודע כמה פרטים בנושא לא רוצה לחשוף אותם. פומפאו הגדיר את הברירה שתעמוד בפני איראן: להמשיך בפעילות החתרנית ברחבי המזרח התיכון ולאבד את הכלכלה מבית, או לשמור על הכלכלה ולסגת מהפעילות התוקפנית. אבל זה יותר מכך. חברות ענק כבר הודיעו על נסיגתן מאיראן, הבולטת שבהן היא חברת האנרגיה "בריטיש פטרוליום". 

"בסופו של יום, העם האיראני יחליט על לוח הזמנים", אמר פומפאו. "העם האיראני יבחר את המנהיגות שלו. אם יחליטו מהר, זה יהיה נפלא. אם יחליטו לא לעשות זאת, אנחנו נדבוק במהלך הזה עד שנשיג את המטרות שהצבתי היום". 

בניגוד לעמדת האיחוד האירופי, אם הרוסים מביעים עמדה כל כך שונה מהאיראנים, אולי זה אומר שהם יכולים לשחק תפקיד חיובי בנושא, יחד עם האמריקנים. התנהגות איראן אחרי ביטול הסכם הגרעין מצד ארה"ב שונה לחלוטין מהתחזיות המקובלות בקרב הפרשנים והמומחים בדימוס. הנבוט שישראל הורידה על הכוחות האיראניים פעם אחר פעם בחודשים האחרונים, יחד עם מדיניות ההלם של טראמפ ואנשיו, הבטיחו שהאיראנים - מתוך אינטרס - יבחרו לדבוק בהסכם הישן ולא יריצו מחדש את הצנטריפוגות. כנראה נתניהו וטראמפ עושים משהו נכון.

 

בן־גוריון לא טעה: מכתב של "הזקן" לס' יזהר משנת 1962, יכול לשמש כתב נבואה וחזון לסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל

הישראלים נמצאים גבוה במדד האושר; אבל הם למדו מהניסיון לשמור על פסימיות זהירה. מאיר אריאל היה אומר שלכל חלושעס יש את הגעיי־שלופען שלו, או לפחות את הגעיי. לכל ריבוינע של עוילאם יש את הרחמונעס שלו. אבל איכשהו זה יוצא תמיד רחמונעס במובן געוואלד. 

אתה מקבל מדינה עם ספח של מלחמה. אין לך מערכת סיני בלי איום מעצמתי להשמיד אותך. ואין לך שלום עם הפלשתינים, כפי שרבין היה אומר, בלי אינתיפאדה. אינתיפאדה זה כמו מלחמת עולם. תמיד מנבאים את "השלישית", בלי לשים לב שהיא כל הזמן מתרחשת. 

לפני קרוב לשבועיים התקיים החוג לתנ"ך אצל ראש הממשלה. משום מה דנו שם בסוגיית ישמעאל (אין לך יצחק בלי ישמעאל). לפי הדיווחים מהמקום, לא היו שם רמיזות על איזה הווה ישמעאלי. הנה כמה מחשבות של דוד בן־גוריון בנושא, כפי שהביע במכתב לסופר ס' יזהר, ומגיעה תודה לארכיון הספרייה הלאומית שאפשר לי הצצה במכתב: "אתה אומר בצדק שזוהי 'הכללה נוראה' להגיד שכל הערבים בישראל הם אויב פנימי. אני מסכים לדבריך: 'לא כולם'. אבל אין לי צל של ספק שיש בקרב ערביי ישראל אויבי המדינה - אויבים בנפש, לא פחות, ואולי יותר, מנאצר. יזהר, תאר בנפשך לרגע שהמצב הפוך. סביב ארץ ישראל קיימות שבע מדינות יהודיות... האם אתה מתאר לעצמך שיהודים אלה היו נאמנים למדינה הערבית ובייחוד לאחר שכל שליטי המדינות היהודיות השכנות היו מכריזים ערב ובוקר - שהם מתכוננים להכחיד את המדינה הערבית?"

הזקן מספר זיכרונות מיחסיו האישיים עם ערבים, וממשיך בשלו: "ואם כי אני יודע שעכשיו אולי רוב ערביי ישראל דואגים קודם כל לפרנסתם ורווחתם, ואינם נתונים לשטנה ולתגרה, איני בטוח שמצב זה יתמיד. ואני יודע שיש בישראל, בייחוד בקרב הדור הצעיר המקבל חינוך תיכוני וגבוה, אויבים בנפש, ואין אני בז להם... ואם אתה סבור שאין ערבים מוכנים לרצוח ערבים המשתפים פעולה עם היהודים וממשלם - אתה טועה. ואם אינך רואה שחלק גדול של ערביי ישראל - עלול להצטרף בתנאים מסוימים לתוקפינו - אתה עיוור. ויש למנוע זאת על ידי הרתעה - למען שלא נצטרך חלילה להשתמש בכוח - כלומר, לירות".

ובן־גוריון מתווה תנאים בינלאומיים לשלום: "תפוג המתיחות בין ברית המועצות לארצות הברית, יגדל מספרנו ויאוכלסו הנגב והגליל, ירבו ידידינו באפריקה ובאסיה - ויקום השלום, כי יגוז החלום להכחדת ישראל". המכתב הוא מפברואר 1962. בן־גוריון לא טעה. אם כי גילה סימנים מוגזמים של אופטימיות.

 

האחרון שאהב באמת: פיליפ רות היה קריא מדי, ואולי יהודי מדי, בשביל לזכות בפרס נובל לספרות. עם מותו השבוע משהו מת גם באמריקה החסונה

לפיליפ רות היה שיער משונה. יהודי מאוד. כבר בגיל 30 בערך הוא נראה מקריח. אבל למרות השנים הרבות שחלפו עד מותו השבוע, הוא אף פעם לא הפך ממש לקירח. בעידן פוליטיקת הזהויות הוא מסווג בארה"ב כלבן, יהודי, אמריקני, העוסק באופן אובססיבי ב"מיניות הגבר". סיבה טובה למות בעידן Me Too#. 

הוא הראשון בעידן המודרני ששבר את קוד האיסורים בקהילה היהודית. הוא כתב על צעירים יהודים "פגומים", שעוסקים במין לא רק מהסוג של "פרו ורבו". והוא זרק את האשמה שלא לומר האשפה על "האמא היהודייה". הספר הסנסציוני "מה מעיק על פורטנוי" עדיין מחזיק כותרת. "מחבר 'פורטנוי' מת", נכתב בכמה ידיעות בעיתונות, למרות שהספר יצא כבר לפני 49 שנים.

הוא עסק כל הזמן במשפחה וביהודיות אבל הכחיש כי הוא "סופר יהודי". בכל אופן הוא הסופר האמריקני האחרון שהיה באמת אוהב ישראל, וחש שייכות לעם. הוא התגאה בכך שהספיק לשמוע את אהרן אפלפלד מדבר ביידיש עם סול בלו. הבאים אחריו - משהו אחר לגמרי.

יש לו אמירה אחת פשוטה שמוצאת חן בעיניי, שאותה זרק כדי להכחיש את כל שאר סיווגיו: "אם אני לא אמריקני, אני כלום". חשבתי על זה: כמה מסופרינו הדגולים מסוגלים להגיד משפט דומה בהברה ישראלית? הרי גם צ'רלס מנסון היה אמריקני; כך גם האיש שהטיל את הפצצה על הירושימה. וכך לי הארווי אוסוולד וגם סימון לאגרי וסגן קלי ודונלד טראמפ. ובכל זאת, מבחינת פיליפ רות, אמריקה אין מלבדה.

גרוסמן ועוז נותנים לך את ההרגשה שאם יורים בחמאס, אז ישראל היא כבר לא בית. הכל על תנאי. רות הפליא כבר בתחילת דרכו ב"שלום לך, קולומבוס", ובשנים מאוחרות התעמק בהיסטוריה אלטרנטיבית של אמריקה תחת נשיאותו של צ'רלס לינדברג. הוא עשה זאת ב"הקנוניה נגד אמריקה". צריך לומר שלאחרונה היה נשיא שניסה להפוך מדינת ענק אסלאמיסטית ואנטישמית לידידת ארה"ב תוך פתיחת רווח בינה לבין ישראל. 

עיבודים קולנועיים של ספריו לא צלחו משום מה. כתיבתו תמיד היתה מעוררת תיאבון לחטוף ולבלוע. האם זאת הסיבה שלא קיבל את פרס נובל לספרות? האם היה קריא מדי? או שמא יהודי מדי?

 

אהב לתקוף את "האידיוטיזם האינטלקטואלי". טום וולף // צילום: אי.אף.פי

 

עם כוס ירוקה בוודסטוק: טום וולף הפך את העיתונות ממקצוע של מקורבים ומקורות למקום מפלט לאמנים, ובעיקר טבע את המושג "רדיקל שיק" בעולם שעוד היה יכול להכיל ניגודים 

מאז מותו של הסופר והעיתונאי טום וולף, ביום שבו דחף חמאס את העזתים אל הגבול, יש יותר התייחסויות אליו מכל הכיוונים. העיתונות שהוא היה מהמובילים שלה נקראה בזמנו "ניו ז'ורנליזם". היום היא נראית כעיתונות במלואה, בתפארתה, למרות שאחדים מזלזלים בה. 

נתקלתי במושג הזה לפני יותר מ־30 שנה, כאשר התסריטאי ומבקר הקולנוע דוד שליט הביא לי את הספר עם הקלאסיקות של הז'אנר העיתונאי הזה, בעריכת טום וולף. וולף הפך את הכתיבה העיתונאית שלו לאמנות. פתאום התברר שכתיבת עיתונות יכולה להיות ספרות או שירה לא פחות מספרות ושירה או קולנוע, כמובן אם יש למישהו סבלנות לכתבות שהמינימום שלהן היה 5,000 מילה.

וולף וחבריו למקצוע דגלו בעיתונות שהיא ההפך ממקצוע של מקורבים, של מקורות בלעדיים בחוגים יודעי דבר. הוא התעכב על תיאורים פיזיים של סגנון לבוש, מראה פנים ותיאור תפאורת הבית או המשרד. הוא בעיקר נחשב לשמרן, אם כי שמרן במובן של חגיגת האמריקניות, ולא שמרן של ערכים דתיים ומוסריים. 

אחד הנושאים החביבים על וולף היה לתקוף את "האידיוטיזם האינטלקטואלי", או במילים אחרות - את העמדה השמאלית, אמצעי הגבהה מלאכותי לאנשים נמוכים. כמו השרפרף שעליו היו עומדים כוכבי קולנוע כמו אלן לאד או המפרי בוגרט כשהיה צריך לצלם אותם בתקריב כשהם גבוהים מעט מהצלע הנשית בסרט. 

וולף עמד על מהות משקה הקול־אייד כשם ספרו הקלאסי "The Electric Kool-Aid Acid Test". שתה את המשקה הירוק - ותיכנס לעניינים. אוי לו למי שמסתובב בוודסטוק בלי שלגם מהכוסית הירוקה. 

בספר שערך, "The New Journalism", בלטו כתבות על נושאים שלא עניינו את העיתונות המעמיקה והחוקרת בעבר. סיפור רצח בעיירה שכוחת אל מאת ג'ו אסטרהאז, שהפך לתסריטאי הוליוודי של סרטי מתח; האנטר תומפסון רוכב עם כנופיית "מלאכי הגיהינום" ויושב במושב האחורי עם ריצ'רד ניקסון, מדבר איתו על פוטבול ובייסבול בקלאסיקה של "פחד ומשטמה במסע הבחירות".

כסופר, יריית הפתיחה שלו היתה מתקפה על הפוליטיקלי קורקט ב"מדורת ההבלים". זה היה מפגש קטסטרופלי בין מתעשר מוול־סטריט לעולם של המהפכה החברתית של השחורים. וולף תיאר לנצח את ליאונרד ברנשטיין ואשתו כשהם מארחים מסיבת התרמה עבור "הפנתרים השחורים", וטבע את המושג "רדיקל שיק". כן, אז עוד היה אפשר להיות לאונרד ברנשטיין המוזיקאי היהודי שמתחנף לטרוריסטים אנטי־ציונים מצד אחד, ומנצח על התזמורת הפילהרמונית בקונצרט הר הצופים בקצה האחר. של העולם. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו