הפנקס האדום

בספרו "בנין אומה או תיקון חברה" מעמיד פרופ' זאב שטרנהל את המהפך של 77' בפרספקטיבה היסטורית. 17 שנים אחרי המפולת של המערך (מפלגת העבודה), הוא הגדיר את תנועת העבודה כ"הגמוניה של הזרם המרכזי, העומדת בעינה כבר קרוב ל־75 שנים... תנועת העבודה ידעה להעניק לחברה הישראלית תבנית התפתחות מוצקה עד כדי כך שגם אחרי מפלתה בשנת 1977, לא חלו שינויים של ממש בחיי הכלכלה, התרבות והחברה בישראל. בהיסטוריה של העולם הדמוקרטי, היתה זו תופעה בלא תקדים מבחינת עומקה ורציפותה".

אך כמעט שום דבר מהצגת הדברים הזו של שטרנהל לא בא לביטוי בספרו של ערן אלדר "הדרך ל־77' - קריסתה של הגמוניית מפלגת הפועלים 1977-1965". כבר בשלב הכותרת עולה סימן שאלה גדול: האומנם "קריסת ההגמוניה"? יש תחושה של שימוש לא נכון ולא אמין במושג. היום מקובל על ידי חוקרים מהשמאל ומימין כאחד שמה שקרה במאי 1977 היה מהפך שלטוני רב־חשיבות, אך ההגמוניה של תנועת העבודה והשמאל בתוך רקמת החיים האזרחיים ובמוקדי הכוח במדינה נמשכה עוד שנים רבות. רק בשנת 2001 העז הסוציולוג המנוח ברוך קימרלינג לקבוע את "קץ שלטון האחוס"לים" כשם ספרו.

ולכן המהלך האינטלקטואלי של ערן אלדר בספרו הוא תמוה, אם כי בגלל חסרונותיו הוא מעניין ומשקף אולי ליקויי תפיסה סימפטומטיים שאינם שלו בלבד. למעשה, בספר מתוארת סאגה ארוכה של דרמה מפלגתית תלושה מזרמי העומק של החברה הישראלית, וייתכן שבכך אפשר להבין משהו מהגורל האלקטורלי של המערך ב־77'. 

כדי להבין במה מדובר: מוטי אשכנזי - מחולל תנועת המחאה שפרצה בחורף 1974 ודרשה את התפטרותם של גולדה מאיר ובעיקר של שר הביטחון משה דיין - מוזכר פעם אחת, בצורה אקראית לגמרי, במשפט שעוסק בעניינים מפלגתיים שהם כמובן חשובים יותר. ואילו מאיר זרמי, עסקן קיבוצניק חשוב ממעיין צבי, זוכה לכחמישה עמודים רצופים בעקבות איזשהו משבר אפוקליפטי שפקד את הירקון 110. מסופקני אם מישהו זוכר את מאיר זרמי חוץ מכמה מיטיבי לכת נוסטלגיים, וגם הירקון 110, מוקד הכוח של מפלגת העבודה במשך כמה דורות, נשכח מזמן.

יש תחושה שהכותב אינו מחובר לתקופה המתוארת ואינו מכיר היטב את הדמויות. בסופו של דבר, הוא חסר אמירה ברורה משל עצמו לגבי תהליכי העומק שהביאו לתבוסת המערך בהנהגת שמעון פרס במאי 77'. חבל, כי שם הספר כבר מעורר משיכה ורצון לקחת אותו ליד. גם התמונה על העטיפה מעניינת יותר מהספר עצמו. תקופה שלמה ניבטת מתוכה: שלושה אנשים מבוגרים בתור לקלפי; הגברים חבושי מגבעות(!), והנעליים של כל השלושה מצוחצחות למשעי, נוצצות ממש. מתי ראיתם מגבעות בארץ ישראל? מתי ראיתם בפעם האחרונה נעליים מבריקות ברחוב? זה 31 בדצמבר 73', יום הבחירות שנערכו באותה שנה, כחודשיים אחרי מלחמת יום הכיפורים.

כריכת הספר (עם עובד)

אמנם פרשת לבון היתה בגדר כוח מניע למשברי מפא"י ותנועת העבודה לאורך שנות ה־60, אבל היא רק פרצה סכר בדינמיקה השלילית של שנאה ופלגנות. מדובר במוטיב חוזר ולא בלתי מוכר בהיסטוריה הסוציאליסטית בארץ ישראל. אלדר נוגע בתהליך הפיכת המזרחים בחברה הישראלית לשחקן הפוליטי המרכזי, אבל לא מעמיק בניתוח ההבדלים בין המערך לליכוד בכל הקשור למזרחים. והמזרחים, החשובים אמנם, הם רק זרם פוליטי־חברתי אחד; במקביל מתחילות לצמוח תנועות עממיות בעקבות מלחמת ששת הימים, ובייחוד בעקבות מלחמת יום הכיפורים. התנועות הידועות והמשפיעות ביותר הן גוש אמונים ושלום עכשיו, שקמה אמנם ב־1978, אבל שורשיה נעוצים בתודעה השמאלית החדשה שצמחה בכל העשור שבין 67' ל־77'.

לאחר ששת הימים קיבלה תופעה ישנה תנופה וצביון חדשים: זו כניסת "הגנרלים", האלופים והרמטכ"לים הפורשים, לצמרת הפוליטית, בתהליך של הצנחה מיידית מהכומתה והמדים אל כורסת עור הצבי בחדר הממשלה. זה התחיל מכניסתו של יצחק רבין, רמטכ"ל ששת הימים, לתפקיד של מעין שר חוץ שני כשגריר ישראל בוושינגטון. הוא נכנס כמשקל נגד למשה דיין, שר הביטחון הכל־יכול באותה עת. פה היה יכול המחבר לחדש משהו, וזה לא קורה. גם היה אפשר לנסות לפענח את מערכות היחסים הביטחוניות, המפלגתיות והפוליטיות בהקשר של מדיניות ואסטרטגיה. בהמשך נכנסו לצמרות המפלגתיות עזר ויצמן, חיים בר־לב ואריק שרון, אם למנות את הבולטים שבחבורה, אך התהליכים האלה לא זוכים לטיפול ולניתוח.

כך גם נרשמת התעלמות מוחלטת מהמפץ הגדול של אנשי הרוח ב־1967. אלדר כותב כי "האפקט התקשורתי של מלחמת יום הכיפורים השפיע על ציבור הבוחרים בישראל". אם היה בוחר לנתח את ההיבט התקשורתי־פוליטי־חברתי של המלחמה, היה יכול למצוא כיוון מעניין. אבל האזכור שלו לתקשורת במלחמה הוא לא יותר מאמירה סתמית: במלחמה שבה חלקים גדולים מהאוכלוסייה מגויסים בחזית, ומספר הנופלים מגיע לכ־2,500, לא צריך שום כתבה טלוויזיונית שתחדיר את הזעזוע. לא הכתבות המצולמות שהגיעו מהחזיתות חוללו את ההלם, אלא דווקא מראה פניהם של הקברניטים בהופעותיהם באולפן. 

את כל תקופת המתיחות הטרום־מלחמתית מתמצת המחבר באמירה ש"בתחילת אוקטובר נסעה גולדה מאיר לפגישה עם קנצלר אוסטריה קרייסקי כדי לשכנעו לבטל החלטתו" בנוגע לתחנת המעבר לעולים; שום מילה על חטיפת רכבת העולים בידי מחבלים פלשתינים וכניעתו של הקנצלר. גם כאן, ההיסטוריה מלמדת ששיקולים מפלגתיים־פוליטיים התערבבו בהכרעות הביטחוניות ערב המתקפה המצרית־סורית של אוקטובר 73'. לקראת סוף הספר אפשר למצוא ציטוט של עמוס עוז, שמלמד על הממדים האפוקליפטיים שיוחסו לתבוסת המערך: "יצוצו מחדש האצ"ל והלח"י - גם הפלמ"ח ייאלץ לקום לתחייה!... יטהרו את הרדיו והטלוויזיה והעיתונים מ'עוכרי ישראל' ומ'מחריבי המורל'... נצטרך אנו להגיב כדרך תנועת פועלים לוחמת: ברחובות על נפשנו". אם לא מלחמת אזרחים, לפחות סזון. 

הדרך ל־77' / ערן אלדר, עם עובד, 299 עמ'

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו