בין אהבה לאכזבה: שנה בלי כריס קורנל

"כריס קורנל מת". ההודעה הזו נשלחה אליי החל מ-11:00 בבוקר ה-18.5.17, באינספור נוסחים שונים, מעשרות חברים ומכרים. אנשים ניחמו אותי כאילו איבדתי בן משפחה. היום אני מבין למה, אבל אז, כשדרן ומנהל תחנת רדיו, הייתי חייב לשמור על מקצועיות, לערוך, להעלות ולשדר תכנית מיוחדת לזכרו חמש שעות בלבד לאחר היוודע דבר מותו. מפרספקטיבה של שנה אחרי הבשורה הנוראית הזאת, אני בכלל לא מבין איך הצלחתי לעשות את זה.

כריס קורנל תפס מקום מיוחד מאוד בעולם המוזיקלי שלי. הוא היה סוג של עוגן. מ"סאונדגארדן", דרך "אודיו סלייב" וכמובן עם כל אלבום סולו מופלא שהוציא, הוא תמיד היה שם. אחרים אכזבו, אבל הקול שלו תמיד נותר יציב ובטוח. לא משנה מה ומתי הוא יצר, המוזיקה שלו תמיד ביקשה וקיבלה באהבה את כל תשומת הלב.

כל חיי אהבתי את המוזיקה שלו, האזנתי לו, גדלתי עליו, גם ראיתי אותו פעמיים בהופעה חיה, כאן בישראל, מתוך ארבע פעמים שביקר אותנו. את הכרטיסים של ההופעה האחרונה שלו בארץ נאלצתי למכור. "לא נורא", אמרתי לעצמי ולזוגתי, "הוא מגיע הרבה לארץ, נתפוס אותו בפעם הבאה". אבל לא היתה וכבר לא תהיה "הפעם הבאה".

מי יודע כמה נפשות הציל קורנל עם המוזיקה שלו. קורנל בישראל // צילום: קוקו

העוגן הזה, העשוי ברזל, שליווה אותי שלושה עשורים, לא הצליח להחזיק עוד. הוא נחלש, ניתק מהשלשלאות, והספינה נסחפה. הבשורה התקבלה, העבודה הסתיימה ורק אז התחיל תהליך העיכול. הגיבור שלך, שליווה אותך שנים ותמיד היה שם בשבילך, התאבד.

התאבדות זה מעשה אגואיסטי. אקט פחדני שבסופו של דבר פוגע אך ורק באלו שנותרו מאחור. על כן קשה לי לחוש אמפתיה למתאבדים. יש לי בעיה גדולה אף יותר בנושא כשמדובר במושא הערצה של מיליונים.

הפאק הזה באמינות הוא נוראי. הרי לאמן שחושף את עצמו ברמות האלה חייבת להיות מידה מסוימת של אחריות לאנשים שקוראים את הטקסטים שלו, ומעריצים אותו, כמו גם למשפחתו הקרובה ולילדיו.

זו אולי קלישאה, אבל ממקום של הזדהות, של "אני לא לבד", מי יודע כמה נפשות הציל כריס קורנל עם המוזיקה שלו. עשרות אלפים הרימו גיטרה בזכותו, כתבו שיר, הקדישו שיר למישהו, המשיכו לנוע, על אף כל הכאב. וברגע אחד הוא שם סוף לכאב שחש בעצמו וקבר עמו את כל אימפריית ההזדהות והקרבה שנטע בלבבות של מיליונים. בבת אחת.

את תחושות הכאב והאובדן ליוו כעס ואכזבה. את האהבה המשותפת למוזיקה האלמותית שיצר, החליף חור ענק בלב, ללא כל הכנה מוקדמת. מערכת היחסים הפשוטה, שהושתתה אך ורק על אהבה, הפכה למסובכת, דורשנית, כמעט אלימה.

כמובן שיש לסייג ולומר שאין לדעת מה מתחולל בנפשו של אדם, ואל לנו לשפוט אותו. הסברה הרווחת היא שכריס קורנל שם קץ לחייו עקב דיכאון שטופל בכדורים פסיכיאטריים, והם למעשה הזיקו לו יותר משהועילו לו והביאו אותו בסופו של דבר לאיבוד דעתו. יכול להיות שזה נכון. מה שבטוח זה שלעולם לא נדע.

ביום חמישי ה-17.5, בדיוק שנה למותו של אייקון הרוק, אגיש שוב ברדיו "זה רוק" יחד עם ברק מאיר תכנית מיוחדת לזכרו בת שלוש שעות (11:00-14:00), הפעם מפרספקטיבה קצת אחרת.

בין אכזבה לאהבה, הסיפור של כריס קורנל שזור בסיפור שלי ואין מנוס מזה. העוגן אולי אבד על קרקעית הים, אבל הספינה תמשיך לשוט. ומה בנוגע לחוף המבטחים? כנראה שהחוכמה היא לדאוג לקיים אחד כזה מדי יום ביומו, לחיות כל יום כאילו היה האחרון, כי לעולם אין לדעת מתי זה יגמר, או למה.

 • מה זה "כפרה עליכם"?
 • וונדר וומן גרסת המציאות
 • המוזיקה של נטע שלא הכרתם

כריס קורנל 1964-2017 // צילום: קוקו

את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו