לא באנו ליהנות: מחנק. רתיעה. גועל. אלו התחושות הצפויות לאחוז בקורא שעיניו רצות לאורך שורותיו של "יאללה מכות", לנוכח תיאורי האכזריות והרוע העומדים במרכזו של קובץ הסיפורים החדש בהוצאת "אחוזת בית". כלומר – יש לקוות. שהרי אם לא זו תהיה תגובתו של הקורא בספר אל מול שורה ארוכה של תיאורי התעמרות, מצבנו רע, אפילו רע מאוד. זה אינו ספר שקוראים לשם התענוג שבדבר, כי אם על מנת להישמר מפני כל אותם יצרים אלימים ואפלים ולהיזכר כמה נורא לתת להם דרור.
האם לסופרים ולעורכיהם של קבצי סיפורים יש אחריות חברתית כלפי הקוראים? מצד אחד, כל אחד יכול לפרסם כל טקסט ספרותי שעולה על דעתו. מצד שני, בטקסטים שיש בהם אלימות צרופה, דרושה נימה ביקורתית. קובץ סיפורים בנושא אלימות אינו חייב לשאת עמו אמירה חינוכית, ומותר לו להגיש את הסיפורים כפי שהינם, ללא נימת ביקורת, אך בין מותר לבין ראוי קיים הבדל, וכאן בדיוק הוא שוכן. על כן, להקדמה הפותחת את הספר תפקיד חשוב בהבעת ביקורת כלפי אלימות מעין זו שעולה מבין עמודיו, ומן הבחינה הזו, עורכי הספר – עמיחי שלו ויובל אביבי, ממלאים את האחריות שייתכן שמוטלת עליהם. יחד עם זאת, יש לקוות שהקוראים יתעמקו במילות הפתיחה ולא ידפדפו מיד הלאה, ל"אקשן", לדם.
רוצים לראות דם? // כריכת הספר "יאללה מכות"
מבחינה ספרותית, כדרכם של סיפורים פרי עטם של כותבים שונים המתאגדים יחד (ובמקרה זה, נכתבו במיוחד עבור הקובץ), יש ב"יאללה מכות" סיפורים הכתובים טוב יותר, עוצמתיים יותר ומעוררי מחשבה יותר מאחרים. אך השלם בהחלט גדול יותר מסך חלקיו במקרה זה, והמכלול מיטיב לצייר תמונה הנאמנה למציאות שבה פגיעה בחלשים וניצול כוח הם חלק מהיומיום החברתי והאישי. אלימות פיזית, אלימות מינית, אלימות חברתית כמו חרם ונידוי, אלימות מילולית, אלימות רגשית – פנים רבות לאלימות. לעיתים הן גלויות, מישירות אלינו מבט שלא ניתן לטעות בו, בשעה שפעמים אחרות הן עוטות על עצמן מסיכה, מסתתרות מאחורי מצג שווא של איפוק ונורמטיביות, והן, ייתכן, המסוכנות מכולן.
בחלק מן הסיפורים, עולה תחושה כי הכותבים עצמם נרתעים מן העלילות שביכולתם לברוא במשיכת עט ומבקשים להימנע מהפלגה בתיאורי האלימות. דווקא האיפוק הזה הוא מה שיוצר תחושת איום מצמיתה – ראשית, משום שהדבר מחדד את ההבנה שגם אם כלפי חוץ האנשים שאנו פוגשים בין דפי הספר ובחיינו נראים ככאלה המושלים ברוחם, אין לדעת מה מתרחש מאחורי שער הבית או דלתו של חדר השינה; שנית, מפני שהמסגרת החברתית, על חוקיה, הנורמות שלה ותרבות השיימינג שבה, מרסנת את האדם וגורמת לו להישמר ממעשי אלימות. מה היה קורה ללא חוקים והבנייתן של צורות התנהגות המקובלות?
הקריאה בספר מציפה שאלות רבות: מי אלים? האם האדם הוא האלים? האם זו החברה שאלימה? האם אוסף של אנשים אלימים מרכיבים יחד חברה אלימה, או שחברה שיש בה אקלים אלים מצמיחה מתוכה אנשים אלימים? ומה הופך אנשים לאלימים? האם כל אחד עשוי לנהוג באלימות משולחת רסן, בהינתן הטריגר שילבה בו את היצר, או שיש המועדים לפורענות יותר מאחרים?
ומעל לכל אלו, השאלה טורדת המנוחה יותר מכל היא – האם ייתכן שהתנהגות שבעבר הייתה נחשבת לכזו שיש להוקיע, הופכת באיטיות ובהדרגתיות לנורמה? האם מעשים שבעבר עוררו בנו זעזוע הופכים לא רק להתנהגות רווחת, אלא גם לכזו שהחברה מעניקה לה לגיטימציה ורואה כנורמטיבית? מעשים אלימים היו תמיד ויוסיפו להיות, אך האם החברה שלנו הופכת לסובלנית מדי כלפיהם, ומוכנה להכיל אותם כמעט ללא גינוי? זו השאלה שצריכה לרחף מעל לראשינו בעת הקריאה, ולא רק בה.
• המוזיקה של נטע לפני הפריצה הגדולה
• אפקט נטע ברזילי: מה זה "כפרה עליכם"?
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
