מצפון ועד דרום: מסתכלים על התמונה הגדולה

דומה שכבר שנים לא נשמע צמד המילים "תהיה מלחמה" בתדירות גבוהה כמו בימים האחרונים. הרצף המסחרר של האירועים הביטחוניים־מדיניים, ורף האיומים הגבוה מכל הצדדים, העלו באופן טבעי את מפלס החרדה אצל משפחת ישראלי, שהתרגלה בשנים האחרונות למציאות ביטחונית שקטה במיוחד.

התשובה לשאלה הזאת, שנשמעה כמעט בכל בית בישראל, נותרה שלילית, עם כוכבית לצידה. לכל הצדדים המעורבים בעימות המסלים בצפון - ישראל, איראן, סוריה, לבנון, ולצידם רוסיה וארה"ב - אין אינטרס במלחמה. ההיגיון הזה היה עד כה גורם מרסן, ואמור להיות כך בהמשך, אבל נוספו לו השבוע כמה משתנים שבכל זאת העלו במידת מה את הסבירות שהעניינים בצפון יצאו מכלל שליטה.

המשמעותי שבהם הוא התגובה האיראנית המובטחת, שיצאה לדרך באיחור של חודש, על הריגת שבעה מאנשיהם בתקיפה על הבסיס האווירי T4 בצפון סוריה ב־9 באפריל. אחרי שהסתירה לא מעט מכות שספגה בשנה החולפת, בחרה איראן בפעם הזאת להבליט את המכה שחטפה - ונשבעה לנקום. תגובתה התעכבה עד עתה כתוצאה משילוב של היעדר בשלות מבצעית, פעולות שיבוש שונות שיוחסו לישראל והמתנה לשני אירועים - הבחירות בלבנון והצהרת טראמפ על הסכם הגרעין - אבל סופה שיצאה אתמול לדרך. התוצאה: התכתשות ישראלית־איראנית חסרת תקדים, שכללה מטחי רקטות, יירוטים ותקיפות נגד בהיקף נרחב שהוכנו מראש.

גם מלחמה על השולחן

בשעת כתיבת שורות אלה עוד מוקדם היה לסכם את האירועים בצפון. סביר שיידרש לכך עוד זמן, גם משום שהדי הלחימה טרם שככו ולא ברור אם תהיה תגובה על התגובה, ועליה תגובת נגד, וגם כי שום דבר בסיסי לא באמת השתנה. איראן נחושה להתבסס בסוריה, ולהקים בה שלוחה קדמית שתילחם בישראל; ישראל, מנגד, נחושה למנוע זאת אפילו במחיר של מלחמה, כפי שעלה השבוע בבירור מדבריהם של ראש הממשלה ושר הביטחון.

במידה רבה, ההתבססות הזאת ופעולות הסיכול שלה הן תוצאות ישירות של הסכם הגרעין. החתימה על ההסכם ב־2015 אפשרה לצה"ל להסיט, במסגרת תר"ש "גדעון", משאבים מודיעיניים ומבצעיים מאיראן־גרעין לאיראן־סוריה, כלומר מהמרוץ שלה לפצצה, שפסק זמנית, למאמצי ההתפשטות וההשתלטות שלה באזור. זאת היתה תמונת מראה למה שקרה באיראן עצמה, שגם היא התפנתה - כתוצאה מההסכם שעליו חתמה - מעיסוק כמעט בלעדי בגרעין להשקעה באפיקים אחרים, שסוריה היתה הבולט ביניהם.

ההחלטה האיראנית הזאת נשענה על שלוש תובנות עיקריות. הראשונה, שסוריה המתפרקת חלשה מכדי להתנגד, וממילא חייבת הכרת תודה לאיראן שהשקיעה בה מיליארדים ורתמה את כוחותיה להצלת משטרו של הנשיא אסד. השנייה, שמאזן האינטרסים של חיזבאללה הפך מורכב מדי וחסן נסראללה הפך חזק מדי, מכדי שאפשר יהיה להתייחס אליהם כמריונטה שמופעלת רק ממניעים איראניים. והשלישית, שתחת התמונה האזורית המורכבת, הנוכחות הרוסית תיתן לאיראנים מטריית הגנה רחבה לפעול בחסותה.

הלוגיקה האיראנית הזאת הובילה אותה להאצת מאמצי ההתבססות בסוריה. זה כלל הפניית משאבים ואמצעי לחימה (בעיקר מל"טים ורקטות), הקמת תשתיות מתאימות, וארגון הכוחות שעד אז לחמו במורדים וכעת הוכנו למשימה חדשה.

מי שהובילו את המאמץ היו כוחות קודס של משמרות המהפכה בהנהגתו של קאסם סולימאני, אבל כדי להימנע מטביעת יד איראנית ישירה הם נשענו על מומחים מחיזבאללה ומבצעים שמשתייכים למיליציות השיעיות שממומנות בידי טהרן.

ישראל הציבה פעם אחר פעם זרקור על המאמצים האיראניים האלה. חלקו דיפלומטי (איומים ואזהרות שהועברו למנהיגי העולם, בצירוף חומר מודיעיני מפליל על הפעילות האיראנית), חלקו תקשורתי (שלל פרסומים ברחבי העולם על הבסיסים שמקימה איראן בסוריה ואמצעי הלחימה שהוצבו בהם), וחלקו קינטי (תקיפות שיוחסו לישראל כנגד תשתיות ואמל"ח איראני בסוריה). אפשר להניח שמה שפורסם היה רק חלק מהתמונה המלאה, שמן הסתם כללה עוד לא מעט פעולות מבצעיות, מודיעיניות ותודעתיות שנועדו לסכל ולדחות את התוכנית האיראנית.

ההצלחה הישראלית היתה חלקית. מחד, הפעילות שיבשה משמעותית את הכוונות של טהרן, מאידך - איראן לא נרתעה. למרות התקיפות, ואולי בגללן, היא המשיכה בנחישות, מתוך מחשבה שתצליח לבסס חזית חדשה, דמוית חיזבאללה, שתכלול אף היא מערך סמיך של עשרות אלפי רקטות, כלי טיס לא מאוישים ולוחמים.

התקיפה הנרחבת אתמול לפנות בוקר, בתגובה על שיגור הרקטות לגולן, שללה לדברי גורמים בצה"ל חלק ניכר מהיכולת שצברה איראן בסוריה, והחזירה את הדילמה לטהרן: בשלב הראשון אם להגיב על התגובה, ובהמשך לכך - אם להמשיך במאמצי ההתבססות בלבנון גם לנוכח ההתעקשות של ישראל על הקווים האדומים שהציבה.

 

מפת התקיפה של צה"ל בסוריה, ביום רביעי בלילה // אילוסטרציה: דובר צה"ל

 

עדיין לא נוק אאוט

העניין הסורי הוא רק חלק, ולא עיקרי, בכאב הראש האיראני. החלטת טראמפ לפרוש מהסכם הגרעין צפויה לקלוע את איראן לסחרור - מדיני, כלכלי, אזרחי. אפשר לאפסן בצד את ההצהרות המתלהמות שנשמעות מטהרן; האיראנים ספגו מכה משמעותית, עוד לא נוק־אאוט אבל בהחלט מהלומה שתשנה שם דברים מהיסוד.

עוד מוקדם להעריך כיצד תבחר איראן להגיב. זה תלוי בעיקר בסנקציות שתטיל ארה"ב. בסיבוב הקודם עצרו האמריקנים רגע לפני שהטילו על איראן סנקציות משתקות, שיביאו להכרעתה. הפעם עושה רושם שטראמפ מתכוון ללכת את כל הדרך - כולל סנקציות על הכלכלה האיראנית ועל כל חברה שסוחרת עימה, וכולל סנקציות אישיות על מנהיגיה.

התוצאה הצפויה תהיה קריסה של הכלכלה האיראנית, שגם כך נמצאת בשפל חסר תקדים; הריאל צנח ב־50 אחוז בשנה האחרונה, בשווקים חסרים מוצרים, והפריחה שאמורה היתה להתלוות להסכם הגרעין הפכה לדאגה קיומית שמלווה כמעט כל אזרח איראני.

התקווה במערב, שעלתה בבירור מנאומו של טראמפ, היא שהעם האיראני יפעל להחלפת השלטון. זה לא צפוי לקרות בשלב הנוכחי, למרות שהקרקע באיראן לא יציבה כבר זמן רב כפי שעלה מההפגנות שהתקיימו באחרונה ברחבי המדינה (ושדוכאו, כרגיל, באלימות רבה).

ביטוי נוסף לכך ניתן בקרע המעמיק בין השמרנים, בהנהגת האייתוללות ובביצוע משמרות המהפכה, לבין המתונים, בהובלתם של הנשיא רוחאני ושר החוץ זריף. השניים, שרוצים "איראן נורמלית" - במושגים איראניים כמובן, שום דבר שקרוב לתפיסה המערבית - נמצאים אמנם בבעיה על רקע קריסת הסכם הגרעין שהיה הבייבי שלהם, אבל זוכים מנגד לאהדת ההמונים שחרדים כי איראן תקצין כעת עוד יותר ותגביר את השקעותיה בביטחון על פני הכלכלה.

 

תגובת שרשרת

בהנחה שהמשטר בטהרן לא יהפוך לפעיל שלום, הוא צפוי להתחבט כעת בין לחזור ולהשקיע בגרעין כתגובת נגד לפרישה האמריקנית, או שדווקא להאיץ את מאמצי ההתבססות בזירות אחרות - מתימן ועד סוריה ולבנון. בחירתם של האיראנים תשפיע מיידית על ישראל, שסביר כי החליטה להעצים אתמול את תקיפותיה כנגד יעדים איראניים בסוריה לא רק בתגובה ישירה על שיגור הרקטות אלא גם מתוך רצון לנצל את המצוקה האסטרטגית של איראן.

בהיבט הזה יכולה ישראל לרשום לעצמה השבוע הצלחה כבירה. סיכויי המלחמה עלו אמנם, אבל בתמונה הגדולה - החשש מאיראן גרעינית, עשירה, ששולחת זרועות לכל פינה במרחב - חלה תפנית משמעותית.

האסטרטגיה שהוביל נתניהו בגיבויים של ליברמן ושל ראשי זרועות הביטחון, שראתה באיראן את מקור הרוע (בוודאי אחרי תבוסתו של דאעש שיצרה חוסר איזון בין השיעים לסונים), הוכתרה בהצלחה. הגברת השמנה עוד לא שרה אמנם, אבל לעת עתה עברו כאבי הראש מירושלים לטהרן.

ועדיין, טוב תעשה ישראל אם תשמור על צניעות. לא מעט שרים בממשלה קשקשו את עצמם השבוע לדעת בכלי התקשורת, ותרמו בכך להעלאת החרדה בציבור בלי שהועילו במאום לביטחון. עדיף להימנע מכך, ולא רק משום הלהג המיותר. המציאות הביטחונית באמת סבוכה, ושום דבר לא נגמר עד שהוא לא נגמר - ובמזרח התיכון דברים לא באמת נגמרים אף פעם.

זה נכון בזירה הסורית־איראנית, וזה נכון גם בזירות אחרות. הקשב הציבורי־מדיני־ביטחוני אמנם היה נתון בשבועות האחרונים בלעדית לצפון, אבל הימים הקרובים יאלצו את ישראל להסיט אותו, חלקית לפחות, לגזרות נוספות.

העברת השגרירות האמריקנית לירושלים טומנת בחובה אפשרות להתפרצות אלימה ביו"ש, והשילוב שלה עם יום הנכבה - שילווה ב"צעדת המיליון", שתיערך בגבול הרצועה בשני ושלישי הקרובים - עלול להיות נפיץ, ויחייב את צה"ל להשקיע כוחות ואמצעים גם בזירות נוספות, בעיקר ברצועה. על רקע האירועים בצפון, קיימת אפשרות גם להקרנה בין הגזרות, כלומר שהתפרצות אלימה במקום אחד תוביל לתגובה אלימה גם במקום אחר.

ישראל נערכת לכך בשילוב המוכר של מקלות, ומקלות גדולים יותר. כל הניסיונות להרגיע את הרצועה (בדיוק כמו את איראן), כשלו מראש; חמאס אמנם אינו רוצה בעימות, אבל עלול להידרדר אליו כתוצאה מפעולותיו האזרחיות לכאורה. זה מחייב את ישראל להרתעה חזקה, ולנחישות בשטח. כמו אתמול בסוריה, גם עזה רגישה מאוד לסיסמוגרף הישראלי, ומבינה היטב שכשישראל אומרת "לא" למה היא מתכוונת. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו