"הלכנו להלוויה של שחר, אבל עמדנו רחוק. שמענו את אמא שלו בוכה על הקבר ובכינו יחד איתה"

שלווה שעטפה את בית העלמין קריית שאול ביום אביבי של תחילת אפריל פסחה על סמל נ', לוחם יחידת דובדבן, החשוד שירה בשוגג בחברו הטוב, סמ"ר שחר סטרוג ז"ל, בחדרם שביחידה. בפעם הראשונה מאז נעצר, ב־20 במארס, שוחרר נ' לביתו לחופשה קצרה, וביקש לעלות לקברו של החייל, שאיתו שירת יותר משנה וחצי. 

הוא גמא במהירות את השבילים שבין המצבות בחלקה הצבאית, חמק מאמו ומאחיו המבוהלים, שניסו לשווא להדביק את צעדיו מחשש שינסה לפגוע בעצמו. הם ראו אותו מגיע אל הקבר, כורע על ברכיו ומביט באבן הבוהקת, העטורה פרחים רעננים. אחר כך ליטף את האותיות החומות המוטבעות בשיש ופרץ בבכי מר. "שחר, אני אוהב אותך", אמר בקול מרוסק. "לא מבין איך זה קרה. אני מרגיש בחלום, תעירו אותי. איך אפשר להמשיך לחיות? אני כל כך מתגעגע אליך".

אחד מחבריו של שחר, שנכח במקום, ניגש אל נ' והושיט לו את הטלפון הסלולרי שלו. "אבא של שחר רוצה לדבר איתך", אמר.

נ' התיישב על ספסל האבן לצד המצבה, תחת ענפיה העבותים של שקמה עתיקה, וכשדמעות שוטפות את פניו נטל את הטלפון בידו. פעם אחר פעם חזר על המילים, "אני מצטער, אני מצטער". אחר כך סיכם עם אביו של שחר, קובי, שייפגשו בעתיד, כדי שיגולל את השתלשלות העניינים שקטעה רעות לוחמים אמיצה והותירה מאחוריה משפחה שכולה ושבורה ולוחם שיחיה עם מעשהו כל חייו, ועימו בני משפחתו חסרי האונים. רעים וטובים אין בסיפור הזה, רק טרגדיה בלתי נתפסת.   

עכשיו, בראיון ראשון, מספרים הוריו ואחיו של נ' על הצעיר האידיאליסט שעלה מארה"ב, על חלומו לשרת בדובדבן ועל השאיפה שלו ושל שחר לטפס על הקילימנג'רו באפריקה לאחר שחרורם, תוכנית שאותה כבר לא יגשימו. 

•  •  •

שמם המלא של נ' ושל בני משפחתו נאסר לפרסום. אביו, מ' (59), נולד במדינה ערבית שאינה מקיימת יחסים דיפלומטיים עם ישראל, וחלק מבני המשפחה מתגוררים במדינות המתנגדות לפעילות צה"ל בשטחים - שיחידת דובדבן ממלאת בה תפקיד מרכזי.

בגיל 9 עבר האב עם משפחתו לארה"ב, ובבגרותו עבד בתחום התקשורת. ב־1990 עקר לפריז, שם פגש את ש', הצעירה ממנו ב־11 שנה. כשנתיים אחר כך נולד בנם הבכור. הם חזרו לאמריקה, ושם נולדו להם עוד בת, הבן נ' (20) ובת זקונים. האב עבד כמנכ"ל של חברה לשיווק. הם התגוררו בווילה מרווחת, ונסעו בשתי מכוניות חדישות. 

"הילדים ידעו מהבית אנגלית וצרפתית, ולמדו עברית בבתי הספר היהודיים שאליהם הלכו", מספר האב. "נ' למד בהתחלה בבית ספר ציבורי כי התקשה בקריאה, והתנאי לכניסה לבית ספר יהודי הוא ידיעת האל"ף־בי"ת. בסוף כיתה ב', במקום ליהנות מחופשת הקיץ, הוא ישב בחדר ושינן אותיות בעברית. אחרי חודשיים הדביק את החומר".  

האם: "הוא תמיד הלך עד הסוף עם מה שרצה. כשהיה בן 8 החליט שהוא רוצה כלב. לפני שדיבר איתנו הוא התעניין בסוגי הכלבים וקרא באינטרנט על המבנה האנטומי שלהם ואיזה סוג מזון מתאים לכל גיל, ורק אז ביקש שנאמץ גור. סירבתי, והוא התאכזב. למרות זאת, הוא לא צעק ולא התמרד".

ביולי 2007, כשהיה בן 9, הודיעו ההורים לילדים שהמשפחה עולה לישראל. הם ויתרו על מגורים במרכז קליטה ושכרו דירה ישנה בת ארבעה חדרים באזור השרון. בלילות הראשונים נאלצו להסתדר ללא מקרר וללא מים זורמים. בהיעדר מיטות, ישנו על מזרנים. כעבור זמן קצר מצא מ' עבודה בירושלים. 

"לי ולאחותי לא היה קל כילדים", מספר אחיו הבכור של נ'. "למדנו בבית ספר ממלכתי דתי, והתלמידים צחקו על המבטא האמריקני שלנו. בכינו ורצינו לחזור לארצות הברית. נ' הסתגל מהר, בגלל האופי שלו. הוא לא מתלונן, ותמיד אופטימי. אחר הצהריים היה יוצא לשחק עם חברים ומשחק כדורגל, למרות שהעדיף כדורסל. מעולם לא שמעתי אותו אומר מילה רעה על מישהו, גם כשפגעו בו". 

אנחנו נפגשים בביתה של האם, העובדת בחברת פיננסים. ההורים התגרשו לפני מספר שנים. 

דירת הקרקע הקטנה של ש' מזכירה את בתי הכפר הישנים של חבל פרובאנס. השביל בנוי קורות עץ, והגינה הפראית זוהרת בכתום ובצהוב של פרחי כובע הנזיר. דלת הכניסה הגדולה צבועה בכחול, ומובילה למעין לופט בעל תקרות גבוהות.

ההודעה על גירושי ההורים נחתה על הילדים בהפתעה. "הגדולים בכו, הבת הקטנה היתה צעירה מכדי להבין", אומרת האם. "נ', שהיה בן 14, שתק. הוא ניגש אלי בשקט ושאל מה יקרה איתו, האם נישאר באותה דירה, ומתי אבא שלו יעזוב. באותו יום הוא התבגר".

חזותה הדקיקה משדרת שבריריות. היא מתקשה לדבר בעברית, והאנגלית שבפיה מתובלת במבטא צרפתי כבד. במהלך הראיון היא נשנקת מבכי, וערימת הממחטות שלצידה הולכת ומתכווצת. "כמה חודשים אחרי שבעלי עזב את הבית ועבר לירושלים, נ' אמר לי שקשה לו לראות את אבא שלו גר לבד, ולכן הוא יעבור לגור איתו בסוף כיתה ט'".

הדמעות נקוות גם בעיניו של האב. "נ', שכבר לא היה דתי, ויתר על החברים החילונים שלו ונכנס בשבילי לישיבה תיכונית. זו היתה עבורו שנה קשה. הוא לא אהב את בית הספר, ולא היו לו חברים. את האושר שלו מצא כשהתנדב פעמיים בשבוע בעמותה לחיילים בודדים, ועזר בעבודה משרדית ובגיוס כספים.

"באותם ימים, הבן הבכור שלנו נסע ללמוד בארצות הברית ולא התגייס, הבת הגדולה החלה שירות לאומי, וגרושתי נשארה לבד עם הילדה הקטנה. נ' היה יוצא בכל יום שישי באוטובוס לאזור השרון, אוסף את אחותו הקטנה, נוסע איתה באוטובוס לירושלים, מוריד אותה אצלי וחוזר לאמא שלו. במוצאי שבת הוא היה עושה את הדרך ההפוכה. הרגשתי שהוא נקרע בינינו".

"ההחלטה על סוג העבירה תתקבל בפרקליטות בימים הקרובים". בבית הדין

ב־2013, כשנ' סיים את כיתה י', חזר אחיו הבכור לישראל ועבר לגור בירושלים. אביהם עזב את עבודתו וחזר לארצות הברית. נ' חזר לגור עם אמו בשרון וביקש להירשם לתיכון מוכר בעיר מגוריו. הוא נאלץ להישאר כיתה, מאחר שהלימודים בישיבה התיכונית לא תאמו את הרמה הנדרשת.

"משהו בו השתנה בתקופה הזאת", מספרת האם. "הוא הפך להיות מודע לעצמו. התחיל להרים משקולות, הצטרף לקבוצת הכנה לכושר קרבי ושינה את התזונה. בכל בוקר היה לוקח את אחותו הקטנה לבית הספר, והולך משם לבית הספר שלו. בסיום הלימודים היה חוזר הביתה, מכין שיעורים, ואז אוסף את אחותו ומחמם לה ארוחת צהריים.

"כשהייתי חוזרת הביתה בערב הוא היה הולך להתאמן, או נפגש עם חברה שלו. מדי פעם עבד במלצרות, כדי לממן לעצמו לימודי איטלקית. היתה לו משמעת ברזל. מעולם לא ביקש כסף ממני או מאבא שלו". 

בסוף כיתה י' הגיע להרצאה בתיכון קצין המשרת בדובדבן. נ' היה מרותק לסיפורים על המסתערבים הפועלים ביהודה ושומרון והחליט כי זה ייעודו הצבאי. מאז לא הפסיק לדבר על היחידה. הוא הוריד מהאינטרנט צילומים של לוחמים, הוסיף בפוטושופ כיתוב בנוסח "אני הולך לשרת בדובדבן" והגדיל את התמונות לפוסטרים שתלה מעל המיטה. 

•  •  •

האב תמך בבחירה של בנו להתגייס לדובדבן. האם התנגדה. "פחדתי", היא אומרת בכנות. "לא נולדתי בישראל, לא שירתתי בצבא, וכשהבנתי שהלוחמים מתחפשים לערבים, נלחצתי. הבן הבכור שלי ויועצת השכבה בתיכון שכנעו אותי לתמוך בו".

ביולי 2016, חודש לאחר שסיים את התיכון בהצטיינות, הגיע נ' לבקו"ם. "צה"ל רצה לתת לו מעמד של חייל בודד אבל הוא התנגד", נזכרת האם. "הוא לא רצה פריבילגיות".

את שחר סטרוג, הצעיר ממנו ביומיים, פגש נ' בסיום הגיבוש לדובדבן, כשהמתינו לתוצאות. שמו של שחר הוקרא ראשון, ושמו של נ' מייד אחריו. הם חייכו זה לזה, ומאז לא נפרדו. החלו את הטירונות והמסלול ביחד, ושהו באותו חדר. שחר, שגדל בגבעתיים, סיפר על אהבתו לצופים ולמכבי תל אביב בכדורגל. נ' דיבר על החיים בארה"ב ועל ההתלבטות אם להפוך את הצבא לקריירה.

שניהם אהבו מוזיקה. שחר לימד את נ' מילים מהשירים של סטטיק ובן־אל ושל נצ'י נצ'. בעיקר אהבו לשיר בקולי קולות את "מסיבה בחיפה" של איתי לוי. יחד עם חברי הילדות שלהם יצאו לבלות במועדונים ובברים של תל אביב.

"הוא מעולם לא דיבר על האימונים הקשים", אומרת האם. "תמיד היה חוזר לסוף שבוע עם חיוך על הפנים. כששמע אותי משוויצה בפני חברות שיש לי בן בדובדבן, הוא קצת כעס עלי. ביקש שלא אספר לאף אחד".

שחר ז"ל (מימין), נ' (משמאל) וחייל נוסף מהיחידה

בינואר 2017, לקראת אימוני הלוחמה בטרור, סיפר נ' לאמו כי הוא מעוניין לרכוש תרמיל מיוחד, שעולה יותר מ־1,400 שקלים. "הבטחתי לקנות לו אחד, אבל למחרת הוא צלצל ואמר שאם לא יארגן תיקים כאלה לכל הצוות, הוא מוותר על שלו. 

"ביקשתי שימתין ואחשוב על רעיון, אבל לו כבר היתה תוכנית. אחרי שבוע הוא בא לחופשה, ובמקום לנוח דפק על דלתות של תושבים בעיר וגייס 40 אלף שקל. בכסף קניתי 27 תיקים, והבאתי אותם ליחידה. לעולם לא אשכח כמה הם שמחו על ההפתעה".

היא מציגה לי תמונה של החיילים לאחר שקיבלו את התיקים. כל הצוות עם פניו אל האם, למעט נ'. הוא יושב על הרצפה, גופו מוטה לאחור ופניו מביטות על אחד החיילים. האם פורצת בבכי.

"הוא מסתכל על שחר. אפילו לא פתח את העטיפה של התיק שלו. רק רצה לוודא ששחר מתלהב מהמתנה". 

כעבור חודשיים פגשה האם לראשונה את הוריו של שחר, בעת ביקור משפחות ביחידה. "נ' הציג אותם בפניי, וחשבתי שזו משפחה יפה". 

גם על אחיו הבכור הותירה משפחת סטרוג רושם עז. "הם נראו מאושרים ומאוחדים, ואמא של שחר כל הזמן חיבקה אותו. בסוף הביקור ראיתי אותם נכנסים לרכב ועושים סיבוב, כשהחברה של שחר נותרה מאחור, כדי לתת להם קצת פרטיות. אמרתי לעצמי שככה אתנהג עם הילדים שלי. בביקורים הבאים הם כבר ישבו בשולחן הכי קרוב אלינו, ותמיד הציעו אוכל וקפה". 

כשהאב חזר לארץ, לפני יותר מחצי שנה, זכה גם הוא להכיר את שחר, כשביקר את בנו בימי שישי עם הבת הקטנה. "ראיתי שני צעירים איכותיים שמדברים באותה שפה", הוא אומר. "שמחתי שנ' נמצא עם אנשים כמוהו". 

•  •  •

המסלול של מחזור אוגוסט בדובדבן הסתיים בתחילת נובמבר 2017. נ' שקל לצאת לקורס מ"כים ולקורס קצינים, כדי להמשיך לקריירה צבאית, אולם לבסוף ויתר, כדי להישאר עם הצוות שלו, ובמיוחד עם שחר. 

ביום חמישי, 15 במארס, יצא נ' לחופשת סוף שבוע. למחרת הלך למשרד שבו עובדת אמו, כדי לנקות אותו תמורת תשלום. "הוא רצה לקחת שיעורים פרטיים בערבית, כי התקשה עם ע' וח' גרוניות", היא מספרת. "הבטחתי שאממן לו את לימודי הערבית, אבל הוא לא הסכים. רצה לדאוג לעצמו". 

באותו ערב הספיק לשוחח עם חברתו החיילת, שאיתה יצא כחודשיים, ובמוצאי שבת הוקפץ לבסיס לפעילות מבצעית, שבוטלה ברגע האחרון. בימים הבאים ההתנהלות ביחידה היתה סיזיפית: בכל ערב יצאו הלוחמים לאימונים, ושבו לבסיס לפנות בוקר.

כך היה גם ביום שלישי, 20 במארס. נ', שחר ושאר הלוחמים חזרו מותשים לפנות בוקר והלכו לישון. הם התעוררו בשעות הצהריים המאוחרות, הלכו לחדר האוכל, ואחר כך העמיסו ציוד על אוטובוס, שאמור היה להסיע אותם לשטח. 

שחר ונ' חזרו לבד לחדרם והחליטו לשלוף אקדחים זה מול זה, תרגולת מבצעית שעושים הלוחמים ביחידה. האקדחים, מסוג גלוק, היו אמורים להיות ריקים מתחמושת, ובקנה היתה אמורה להינעץ צינורית פלסטיק אדומה, המכונה תותב בטיחות. 

מחקירת מצ"ח עולה כי נשקו של שחר אכן היה מאובטח, אולם באקדחו של נ' נותר כדור, ובעת הלחיצה על ההדק, בשעה 19:50, התותב לא היה בקנה. הוא ירה ירייה אחת בלבד, והקליע הקטלני פגע בחזהו של שחר, מתחת לכתף ימין. המום ומבוהל ראה נ' את חברו הטוב צונח לקרקע כשהוא מדמם. 

בתוך שניות חשו לחדר לוחמים אחרים, חלקם חובשים, ששמעו את הירייה. הם החלו לבצע פעולות החייאה בשחר. הוא פונה באמבולנס צבאי לבית החולים הדסה הר הצופים, ושם מת מפצעיו.

נ' נעצר ונלקח לחקירה. כשהוא שבור מהאירוע חזר ואמר כי אין לו ספק שפרק את האקדח. 

"בסביבות 19:00 נ' צלצל והודיע שיבוא הביתה ביום חמישי", משחזרת האם את הרגעים הדרמטיים. "שעה אחר כך צלצל שוב הטלפון, והבחור על הקו אמר ש'היתה תקרית בדובדבן, אבל נ' בסדר'. לא הבנתי מי זה, אז צלצלתי לסלולרי של נ', אבל הוא לא ענה. ביקשתי מהבן הגדול שלי שיברר מה קורה".

"אם אני מתמוטטת", אומרת אמו של נ', "אז איך אמא של שחר מרגישה?" מסע ההלוויה הצבאי

הבן אכן התקשר למספר שנתנה לו אמו, והתברר שהוא שייך לעורך דין מהסנגוריה הצבאית. "אמרו לי שאחי בסדר, ושיעדכנו מאוחר יותר", הוא מספר. "ואז נ' התקשר לאמא, והיא העלתה גם אותי על הקו. הוא לא אמר מילה, רק בכה, ואחר כך ניתק.

"התקשרתי בלחץ למפקד הצוות שלו ושאלתי מה קורה. הוא ענה: 'אני עכשיו עם הנפגע'. אוטומטית שאלתי מה מצבו, והתשובה היתה שהוא הרוג. הלב שלי נפל, הייתי בטוח שמדובר בהיתקלות עם מחבלים. התקשרתי שוב למספר של העורך דין ושמעתי מילים כמו 'פליטת כדור', 'חייל הרוג' ו'אחיך מעורב'. מייד עדכנתי את אבא שלי". 

האב היה אז בעבודה. "עזבתי הכל, לקחתי מונית ונסעתי לבית של גרושתי. הייתי בטוח שלא אומרים לי אמת, ושנ' נפצע או נהרג. הלב שלי דפק, והרגליים רעדו כל הדרך. כשהגעתי ושמעתי את הסיפור, בכיתי. חשבתי רק על שחר ועל ההורים שלו". 

האם משכלת את ידיה על חזה ולא מצליחה לדבר. "אני אמא", היא אומרת בקושי מבעד למסך הדמעות. "אם אני מתמוטטת, אז איך אמא של שחר מרגישה? אי אפשר לתאר כאב כזה. אחרי השבעה השארתי לה הודעה, כי היה חשוב לי לומר כמה צר לנו. היא לא ענתה, וזה בסדר.

"לא עשיתי את זה כדי לקבל מחילה. כל מה שההורים של שחר מרגישים - לגיטימי. גם אם הם רוצים שנ' ימות או שיישב שנים רבות בכלא". 

הלכתם להלוויה של שחר?

"היה ברור לנו מהרגע הראשון שנלך", אומר האב. "אבל עמדנו רחוק, לא העזנו להתקרב או לגשת להורים. שמענו את מיכל, אמא של שחר, בוכה על הקבר, ובכינו יחד איתה. הלב שלנו נשבר באותו יום". 

•  •  •

בביתה של ש' שני חדרי שינה. זה המשמש את הילדים מחולק לשניים בעזרת מחיצת גבס, שאינה מגיעה לתקרה ואינה מאפשרת פרטיות. ממחצית החדר של נ' לא נותר דבר המזכיר אותו. עם גיוסו, תפסה את מקומו אחותו הגדולה, שחזרה משהות ארוכה בחו"ל. בכל שבת כשהוא בא הביתה, פינתה האחות את מקומה ועברה לישון על הספה בסלון. 

החדרון הצמוד משמש את האחות הקטנה, הלומדת בבית ספר דתי. על הרצפה, בין המיטה עם המצעים הוורודים ושולחן הכתיבה הלבן, מונחים שני ארגזי קרטון, המקפלים בתוכם את חייו של נ'. באחד מונחים מדיו, ועליהם הצילום היחיד שהיה בארונית שלו בבסיס: נראים בו נ', שחר, וחייל נוסף, כשהם מחייכים למצלמה ולידם נכתב: Boys are in town. 

הקופסה השנייה מכילה את הספר The Law of Success (חוק ההצלחה), המדבר על חשיבה חיובית ומנהיגות, ומעליו מגולגל פוסטר של הקילימנג'רו. "נ' הבטיח לי שיגשים בעתיד את החלום שלו ושל שחר כשיטפס על ההר וינעץ בקרקע דגל עם התמונה של שחר", אומרת האם. 

שלושה ימים לאחר מעצרו, הביאו החוקרים את נ' לחדרו ביחידה לשחזור של אירוע הירי. לדברי האב, הם נאלצו לעצור את צילומי השחזור כמה פעמים, לאחר שנ' התמוטט בבכי. פעם אחת התירו החוקרים למג"ד להיכנס לחדר ולהרגיע אותו.

צוות ההגנה מטעם הסנגוריה הצבאית. מימין: מלמד, הרשקוביץ־יצחקי, חימי // צילום: זיו קורן

מאז ירה בשחר לפני כחודש וחצי, נחקר נ' כמעט מדי יום. להוריו סיפר כי הציג בפני השוטרים הצבאיים את תמונת המסך של הסלולרי שלו, שבה הוא נראה עם שחר, ומתחת נכתב באנגלית: "U got one life, Live it well" (חיים פעם אחת, תחיה אותם טוב"). הוא גם סיפר כי מאז ההקפצה לבסיס, הקפידו שניהם להצטלם צילום סלפי מדי יום. "כולנו בצוות חברים, כולנו אחים, אבל שחר היה החבר הכי טוב שלי. רק איתו הייתי מדבר על הכל", אמר. 

חמש פעמים הובא לבית הדין הצבאי ביפו להארכת מעצרו, ושם נפגש עם משפחתו. באחד הדיונים טענה הפרקליטות הצבאית כי הוא מחק הודעות מהסלולרי שלו מייד לאחר האירוע. כשהוא יושב על ספסל העץ מול השופט, סובב נ' את ראשו אל הוריו והניד בראשו לשלילה. 

"לא אכפת לי מעצמי, אבל מה יגידו ההורים של שחר?" שאל את הוריו. "הם יחשבו שעשיתי את זה בכוונה. תגידו להם שלא התכוונתי, שאני מתגעגע אליו". יומיים אחר כך הודיעה הפרקליטות הצבאית כי מדובר בטעות, וכי נ' לא שיבש חקירה. 

הדיונים הסתיימו לעת עתה. לפני כשבוע הגיעו סנגוריו של נ', רס"ן מירב הרשקוביץ־יצחקי, סרן (מיל') אבי חימי וסרן אליסף מלמד, לשימוע בעניינו. הם שטחו את גרסתו בפני הפרקליט הצבאי הראשי, תא"ל שרון אפק, וביקשו שלא להחמיר בעונש. העונש המירבי על גרימת מוות ברשלנות הוא שלוש שנות מאסר; ואילו על הריגה - 20 שנה. ההחלטה על סוג העבירה תתקבל בפרקליטות בימים הקרובים. 

•  •  •

בחודש וחצי האחרונים שוהה נ' בכלא 4 בצריפין, ופוגש את משפחתו ביום רביעי אחת לשבועיים, למשך 40 דקות. את תאו בפלוגה ב' הוא חולק עם אלאור אזריה ועם אסיר נוסף, העומד בפני שחרור. הוא משמש תורן בית המלאכה ואורז ברגים בקופסאות קרטון צבאיות.

פעמיים בשבוע נפגש נ' עם קצינת בריאות הנפש ומדבר בעיקר על שחר. בשאר הימים הוא ספון בתאו וכותב את מחשבותיו במחברת שורות, שעל כריכתה נכתב "מחשבות חיוביות". לפעמים הוא קורא ספרים בעברית ובאנגלית, וספר התפילה שהביא לו אביו נמצא תמיד ליד ראשו. מתחת לכרית שלו מונח גזיר עיתון שבו תצלום של קובי סטרוג, שקעקע על זרועו את תמונת בנו. 

"הלילות הם הכי קשים עבורו", אומר אביו של נ'. "הוא סיפר לנו שהוא מתקשה להירדם, סובל מסיוטים, ולעיתים נזקק לכדורי שינה. כשיצא לחופשה, יום לפני שעלה לקבר של שחר, ישבנו בחצר, והיו לו עיניים מזוגגות, הוא סירב לדבר. פתאום ביקש להיכנס הביתה, ושמעתי אותו צורח ובוכה כמו חיה פצועה. רצנו פנימה, והוא שכב על הרצפה כמו עובר. בכינו איתו, לא ידענו איך לעזור לו". 

בטקס יום הזיכרון בכלא ביקש נ' במפתיע להקריא שיר בן כמה שורות, המדוקלם בטקסי בתי הספר. "רציתי לקטוף לי פרח קטן, אבל אמא אמרה: אסור, הוא מוגן, ובכל העולם יש חוקים לא לקטוף פרחים מוגנים. אז אולי אני סתם ילד קטן שלא מבין שום דבר, אבל לי זה נראה כל כך מוזר, שפרחים אסור וחיילים מותר". בסיום דבריו פרץ בבכי לעיני האסירים האחרים.

כשהוא מתקשר מהכלא, מה הוא מספר?

האב: "בכל פעם הוא מביע את רצונו למות במקום שחר. בעיקר הוא רוצה לספר לקובי על האירוע, לחבק אותו ולבכות איתו". 

"שחר יהיה לנצח חלק מחייו", מוסיפה האם. "הסברתי לנ' ששחר היה רוצה לראות אותו חי וממשיך בחייו. לפני כמה ימים הוא אמר פתאום: 'אולי בעתיד אלווה אנשים שעברו חוויות דומות לשלי. זה יהיה המעשה הטוב שלי לזכרו של שחר'".

הייתם רוצים לפגוש את ההורים של שחר?

האב: "אנחנו מוכנים לפגוש אותם ברגע שיהיו מוכנים או מתי שירצו. זה תלוי רק בהם. לצערי, אין הרבה מה לומר, נוכל רק להתחבק ולבכות יחד". 

•  •  •

עורכי דינו של נ' מטעם הסנגוריה הצבאית מסרו: "תחילה אנו מבקשים למסור תנחומינו למשפחתו של סמ"ר שחר סטרוג ז"ל, נוכח האסון הכבד שפקד אותם. מאז תחילת החקירה, ובכל יום שחלף, מבכה נ' את מות חברו הטוב ומתייסר על התוצאה הקשה. דמותו של שחר ניצבת לנגד עיניו בכל רגע, ומחשבותיו נסבות על התחושות הקשות מנשוא של בני משפחת סטרוג, שאותם הוא מכיר היטב. לאור מצבו הנפשי המורכב, מלווים את נ' גורמי מקצוע מתחום בריאות הנפש. 

"במהלך החקירה פירט מרשנו באופן עקבי את האירועים שהובילו בסופו של דבר לאסון הכבד. הוא השיב לכל השאלות. כמי שחלם להתגייס ליחידת עילית בצה"ל ולשרת כלוחם, הוא לא העלה על דעתו שטרגדיה כה קשה תותיר אותו ללא חברו הקרוב ביותר. עבורו השירות בדובדבן היה מקור לגאווה עצומה, והוא התייחס לכל אימון ופעילות במלוא הרצינות. מדובר בחייל מצוין, שבמהלך שירותו לא פעל מעולם ברשלנות או בחוסר משמעת ולא התייחס בקלות דעת לפקודות. הוא לקח אחריות מלאה על פרשה כאובה זו. 

"בימים אלה, ולאחר לימוד חומר החקירה, נועדנו עם הפרקליטות הצבאית, מתוך רצון להגיע לסיכום משותף בדבר ההליך המשפטי. יהא הסיכום אשר יהא, מרשנו עדיין ייאלץ להתמודד עם התוצאות הקשות של האירוע לאורך כל חייו".

tala@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו