גרעין קשה לפיצוח

"ברק אובאמה הוא הנשיא, ג'ו ביידן הוא סגן נשיא וג'ון קרי הוא מזכיר המדינה. זה מצב ייחודי והיסטורי שלא יחזור על עצמו", כך אמר שר החוץ של איראן מוחמד ג'וואד זריף ברגע של כנות יוצאת דופן בשנת 2015 במו"מ על הסכם הגרעין, כאשר הצדדים שוב נקלעו למשבר. זריף הוסיף כי גם הדמויות המאיישות תפקידי מפתח בטהרן - הוא עצמו, הנשיא רוחאני ועוד - לא יהיו לנצח בתפקידן. 

הדברים לא היו אמורים להתפרסם אך ה"ניו יורק טיימס" חשף אותם קצת אחרי שהושלם ההסכם ביולי 2015, ובכך למעשה גם נחשפו האסטרטגיה והתחכום האיראניים: בטהרן הבינו שממשל אובאמה הוא הכי סלחני שאי פעם יהיה בוושינגטון, והחליטו שעליהם לנצל את שעת הכושר כדי לקבל "הכשר" בינלאומי לתוכנית הגרעין ולקבוע עובדות בשטח שיגבילו את יכולת התמרון של המערב ושל ממשלים עתידיים. 

אלא שאז הגיע שריף חדש לשכונה, דונלד טראמפ, ששונא את איראן כמעט כמו שהוא שונא את "המורשת" של ברק אובאמה, ושהמילה "כבול" אינה חלק מהלקסיקון שלו. 

לקראת 12 במאי, המועד שבו יצטרך להחליט אם להמשיך לקחת חלק בהסכם עם איראן, טראמפ רוצה להראות לעולם - ולחורשי רעתה של אמריקה דוגמת צפון קוריאה - כי הוא לא מפחד מהליכה על הסף כאשר מדובר בעניינים קרדינליים. 

במזרח התיכון, כאשר מנהיג משדר "תחזיקו אותי" ו"בעל הבית השתגע", בדרך כלל מקשיבים לו ולכל הפחות נזהרים ממנו. לכן, סביר שאיראן לא תמהר לבחון אותו בתחום הגרעין, גם אם יכריז כי ההסכם מת מבחינתו (רק השבוע שיגר מסר חריף כאשר אמר שאם איראן תחדש את תוכנית הגרעין "יהיו לה צרות כפי שלא היו לה מעולם", ואם היא תאיים על ארה"ב "הם ישלמו מחיר שרק מדינות מעטות שילמו").

 

סנקציות ועוד לחץ

טראמפ סבור שהמשך השתתפותה של ארצו בהסכם במתכונתו הנוכחית הוא מתכון בטוח להחלשתה של אמריקה מול איראן. למה? כי בתמורה להאטה (לכאורה) זמנית של תוכנית הגרעין, המערב פירק באבחה אחת את מארג הסנקציות האפקטיבי והנשכני שנבנה במשך שני עשורים, וגם נתן לאיראן מעמד חדש במזרח התיכון שרק ילך ויגבר ככל שההסכם יתקרב לפקיעתו. 

לכן מאז שהושבע בינואר 2017, אומר טראמפ תחת כל עץ רענן כי תמו הימים שארה"ב קנתה שקט. מעתה והלאה יידעו כל רודן ומשטר דיקטטורי שהסכם עם אמריקה עושים באופן מלא או שלא עושים בכלל. 

ההסכם שהשיג אובאמה היה מתאים לממשל אובאמה, שראה באיראן גורם שיכול לייצב את האזור אחרי התהפוכות של האביב הערבי, ולהציב מענה לטרור הסוני של דאעש ואל־קאעידה. טראמפ, מצידו, סבור שאיראן היא מערערת היציבות הגדולה באזור שרק מאפשרת עוד ועוד טרור, ולכן אין לתת לה הקלות בלי שתוכיח כי היא מוכנה לשינוי אמיתי, ולא רק לשינוי סמלי בקצב סיבוב הצנטריפוגות. 

כלומר, טראמפ מבהיר לאירופאים ולאחרים כי יהיה מוכן להמשיך להקל על איראן בתחום הסנקציות, אבל רק בתנאי שזה יהיה חלק מהסכם אמיתי וכולל - שיתייחס גם למרכיבים הבעייתיים שהוזנחו בהסכם של יולי 2015. ההסכם שטראמפ מתעקש להשיג הוא כזה שיגרום לה להפסיק לפתח טילים בליסטיים ארוכי טווח, והסכם שיפגע ביכולתה לממן טרור בעולם. 

אך מעל הכל, על ההסכם להיות כזה שבו יהיה כתוב באותיות קידוש לבנה כי תוכנית הגרעין הגיעה לקיצה וההגבלות הנוכחיות על מתקני הגרעין יישארו לנצח, ללא כל תאריך תפוגה ועם מנגנון פיקוח הדוק (בהסכם הנוכחי, ההגבלות מתחילות לפוג אחרי עשר שנים ויכולת הפיקוח מסורבלת להחריד). 

את אירופה ואת יתר המעצמות, שמקוות ליהנות מפירות ההסכם עם איראן על ידי רקימת קשרי יצוא ענפים, הגישה הזו של טראמפ מדאיגה והן רוצות לכל הפחות שייתן להן זמן להגיע להבנות חדשות עם איראן, אף שאיראן הבהירה כי לא יהיה שום שינוי בהסכם. 

 

לא יהיה לנצח בתפקידו. רוחאני לצד ארדואן // צילום: אי.פי.אי

 

מבחינתן, הסכם חלקי - כלומר שקט של כמה שנים - עדיף על היעדר הסכם והחזרת הסנקציות. לשיטתו של טראמפ, עדיף סנקציות ועוד לחץ - גם צבאי אם יהיה צורך - על פני הסכם חלקי שרק ינציח את ההתנהלות הסוררת של איראן. 

איראן רואה את הסכם הגרעין כהשקעה אסטרטגית: תמורת ויתור זמני על כל מיני מרכיבים בתוכנית הגרעין שממילא לא היו בשיא פיתוחם, היא יכולה בשקט־בשקט לרקום קשרים עמוקים עם מדינות העולם, בלי שתצטרך להתמודד עם הסנקציות. 

בבוא היום כאשר יפוג ההסכם, יהיה קשה להחזיר את גלגל הסנקציות לאחור גם אם תחליט לדהור לעבר הגרעין. וכל זאת, בלי שהתייחסנו לאתרים החשאיים שלא נכללו בהסכם הגרעין. 

אך טראמפ, כפי שהוא מדגיש, שם את אמריקה קודם כל, ואת רצונו בקדנציה נוספת. וכשאמריקה מצליחה, בדרך כלל גם העולם מצליח. מה גם שאמריקה היא לא כמו שאר המדינות, ויש לה אחריות גלובלית כמנהיגת העולם. הפגנת עוצמה מול יריבה כאיראן תשפיע באופן מובהק על הסיכוי שדיקטטורה קומוניסטית מבודדת בצד השני של העולם - צפון קוריאה - תתגמש. 

הפעלתנות הזאת של טראמפ נועדה לשדר, לקראת הפסגה ההיסטורית בין טראמפ לקים ג'ונג־און, שהנשיא לא מחפש "פוטו־אופ". טראמפ משדר: אני פה כדי לסגור עסקה אמיתית, כזו שאולי לא תפתור את הכל באופן מיידי, אבל גם לא כזו שתפקע אחרי 25-10 שנה. למי ששכח, טראמפ כל חייו בנה מגדלים, לא כדי שיוחלפו, אלא כדי שיישארו לנצח כתזכורת לפועלו. 

 

עוצמה והתגמשות

חשוב לזכור, הסכם הגרעין מעולם לא היה מסמך משפטי מחייב, בטח שלא בשיטה האמריקנית: אף אחד לא חתום עליו, הוא אינו מוגדר כאמנה ולכן גם לא עבר אשרור רשמי בסנאט כמתחייב בחוקה האמריקנית. 

הדבר היחיד שנותן לו תוקף משפטי, אך לא בהכרח מחייב, הוא העובדה שהוא "אומץ" על ידי מועצת הביטחון בהחלטה 2231. ההחלטה הזאת מנוסחת כך שכל אחד יכול לפרש אותה כפי שהוא רוצה. הדבר היחיד שהחלטת מועצת הביטחון עשתה בפועל זה הסרת הסנקציות שהיא עצמה הטילה בהחלטות קודמות, כך שגם אם טראמפ יחליט לצאת מההסכם - החלטה אמריקנית לא תכריח שום מדינה אחרת לצאת ולא תחזיר את הסנקציות של מועצת הביטחון. אך היא כן תחזיר את ממד ההרתעה שהושלך הצידה לטובת דיפלומטיה חסרת מעצורים בעידן אובאמה. 

"הממשל הקודם הסיר את הסנקציות רגע לפני שהמשטר האיראני היה צפוי לקרוס באופן טוטאלי", אמר טראמפ בנאומו לפני כמה חודשים. "אנחנו לא נמשיך לצעוד בנתיב שבהכרח יוביל לעוד אלימות, לעוד טרור וליכולת פריצה גרעינית", הוא הדגיש. בניגוד לסוריה, שם טראמפ צריך רק להכיל את המצב ולאכוף את הקווים האדומים שלו, בכל הנוגע לאיראן, טראמפ לא מתכוון לתת לאחרים לומר את המילה האחרונה. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו