גברת טלוויזיה

כמה חודשים לאחר שהחלה לעבוד בטלוויזיה הישראלית, לפני 50 שנה, הלכה דליה מזור לקולנוע עם הוריה. "הם לקחו אותי לסרט בקולנוע פאר בתל אביב. איך כשנכנסנו היה מין גל כזה, כמו במגרשי כדורגל. שורות־שורות בקהל הסתובבו אחורה והפנו אלי את המבט. הסתכלתי על עצמי וחשבתי, מה לא בסדר איתי? אולי החולצה שלי קרועה? אולי משהו בהופעה שלי לא בסדר?

"לא קלטתי בכלל שכולם פשוט מזהים את הפנים שלי. כשיצאנו מהאוטו והלכנו למכונית, שוב נעצו בי המון מבטים. נכנסתי לאוטו ופרצתי בבכי תמרורים. שם נפל לי האסימון: החיים שלי השתנו לתמיד". 

בגיל 68, דליה מזור נראית נפלא. היא פותחת את דלת ביתה המטופח בהרצליה בחיוך המוכר והעיניים הכחולות היפות. גם השיער הקצר והמוקפד, שהפך לסמלה המסחרי, עדיין שם. אחרי שעות על מגרש הטניס, במגרשי אכדיה בהרצליה, כמנהגה מדי יום, היא מתיישבת בכורסה הנוחה בסלון עם פלחי תפוח עץ, ונראית מאוששת לגמרי. 

הטלוויזיה הישראלית, מה שכינו עד השנה שעברה "הערוץ הראשון", מציינת 50 שנה להיווסדה, ומזור היתה אחת מעמודי התווך. אחת שהשאירה חותם בהגשה, בסגנון הלבוש ובמראה החדשני, הפנים היפות של הטלוויזיה בשליש האחרון של המאה הקודמת. 

בשידור הבכורה, במצעד יום העצמאות 1968, היא היתה חיילת, שדרית בגלי צה"ל ("חיים יבין היה מהבוחנים שקיבלו אותי לתחנה ב־1967"), ונתנה סיוע קולי לשדרי הטלוויזיה הנרגשים, יורם רונן ואריה אורגד. "אמנם לא ראו אותי על המרקע, אבל שמעו אותי בטלוויזיה בפעם הראשונה", היא מספרת.

כעבור שנה וחצי נבחנה להגשה טלוויזיונית. "יום אחד שחיתי בבריכת גורדון, ואחד מטכנאי גלי צה"ל פגש אותי ושאל, 'מה את עושה כאן? כולם נסעו לבחינות בטלוויזיה, לא ראית שתלו פתק בתחנה?' אמרתי שלא, והוא אמר שיסדר לי בחינה בנפרד, כי הוא הכיר מישהו שם. ככה זה היה אז, כולם הכירו את כולם".

כך מצאה את עצמה מזור, סמלת עם שיער בלונד קצר, באולפני הטלוויזיה ברוממה, בבחינה הגדולה שלה. הבוחן היה אריה אורגד. 

"לא הבנתי אז מה זה יעשה לחיים שלי. אני בכלל חשבתי שאם אתקבל, זה יהיה נחמד לעבוד בטלוויזיה תוך כדי לימודים באוניברסיטה. חשבתי שצריך לדאוג למקצוע אמיתי בחיים, וחלמתי להיות אוצרת במוזיאון. אחרי השחרור באמת למדתי תואר ראשון בתולדות האמנות וארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית". 

מה היה בבחינה?

"התיישבתי על דוכן קטן עם מיקרופון, והייתי צריכה להסתכל למצלמה. לא היה עדיין טלפרומפטר, אז קראתי טקסטים מהכתב. כולנו קראנו ברי"ש לשונית מתגלגלת, כי כך הכריחו אותנו לדבר גם ברדיו. אני זוכרת את עצמי יושבת בתקופתי בגלי צה"ל עם עיתון וקוראת: רררימונים, רררימונים ועוד פעם רררימונים".

גם הבוחן הכי קשוח לא היה יכול להתעלם מהקסם ששפע מהצעירה הפוטוגנית. בינואר 1970 התבשרה מזור שהתקבלה לטלוויזיה הישראלית. "זו היתה תקופה מאוד מיוחדת. בבוקר שידרתי כחיילת בגלי צה"ל ביפו, ובערב הופעתי על המרקע מירושלים". 

בתחילת דרכה ברוממה היא שימשה קריינית רצף, "הייתי יושבת ומספרת לעם ישראל מה נראה הערב. היה משהו מאוד משפחתי במסדרונות הטלוויזיה בתקופה ההיא. היינו מסיימים לשדר בעשר, ומייד יוצאים לבית קפה ירושלמי, יושבים ומפטפטים. בחבורה שלנו היו רון בן ישי ועמירם ניר, עליו השלום, שגדל איתי בגלי צה"ל, והיינו חברים מאוד קרובים. היה הווי מאוד חברי, מפרגן, עם כיף גדול".

•  •  •

היא נחשבה לעובדת מסורה, דייקנית וקפדנית, להוציא את הערב המוזר והבלתי נשכח מבחינתה, שבו יצאה לבלות בקולנוע במקום להופיע למשמרת בטלוויזיה. הפעם היחידה ב־42 שנות קריירה שהיא פשוט פישלה. "הייתי בסרט, כי התבלבלתי בימים, ולא זכרתי שבאותו ערב אני אמורה להגיע לעבודה ולהגיש. צלצלו אלי הביתה מרוממה בדאגה ושאלו את אמא שלי איפה אני. רק כשחזרתי, הבנתי איזו פדיחה עשיתי. בגללי היו צריכים להזעיק מישהו אחר בבהילות מהבית. 

"הייתי בהלם טוטאלי. אני מאוד מחמירה עם עצמי, והיה לי קשה לקבל את הפשלה האיומה הזאת. מי שהרגיע אותי היה צבי גורן, אז מנהל מחלקת ההגשה, איש עם פתיחות גדולה והרבה חוש הומור. הוא אמר לי, 'תעזבי, אל תלקי את עצמך, פשוט טעית, וזה אנושי. אני משוכנע שזה לא יקרה לך שוב'". 

בשנות ה־80 הפכה מזור מקריינית רצף למגישה של "מבט", לצד גברים שהובילו את המהדורה - חיים יבין, דניאל פאר, מנשה רז, אריה אורגד, דוד גלבוע. 

"אני יכולה לומר על עצמי, בצניעות, שהכנסתי לעמדת המגישה סגנון לבוש מסוים, עם ז'קט מחויט ושיער קצר ותכשיטים. נשים הלכו אז למספרות וביקשו מהספר שיעשה להן תסרוקת דליה מזור. אנשים הלכו לצורפים וביקשו שיעשו להם תכשיט דליה מזור, כי היה לי תכשיט מיוחד ויפה לצוואר. בניגוד להיום, לא היה אז מי שינחה אותנו ויכתיב לנו איך להופיע על המסך. בכל יום נסעתי למפעל גוטקס בתל אביב, שם הכינו לי ארגז בגדים, שאותו החזרתי ביום שלמחרת. אל תשכח שזה היה בעידן השחור־לבן. לא משנה מה לבשנו - זה תמיד נראה אפור על המסך.

"גם התאפרתי בעצמי, ככה 42 שנים. להתאפר עם מאפרת לוקח 45 דקות. לי זה לקח 10 דקות, לפעמים 7. לא רציתי להעליב מאפרות, אז החלטתי לעשות הכל בעצמי - וכך זה נשאר כל השנים".

"הייתי כבר באינדונזיה, בקירגיזסטן ובאתיופיה, ובעוד חצי שנה אטוס ליפן". מזור // צילום: עופר חן

אבל לא כולם פרגנו למראה הזוהר שלה. "אדם ברוך כתב שהמראה שלי נראה לו 'זוהר מזויף'. נפגעתי מזה מאוד. לא הבנתי למה אני 'זוהר מזויף'. כי אני בלונדינית עם שיער קצר? זה זיוף? מישהו התעסק אז בשאלה איך הגברים מופיעים? איך הם נראים?

"בכלל, היה אז שוביניזם מטורף בטלוויזיה. לנשים היה אסור להגיד 'שלום וערב טוב' או 'שלום וחג שמח'. נשים כמוני, וכמו שרי רז וענת שרן, היו מפציעות במהלך המהדורה, והיה ברור שהגברים שולטים במסך. הם ניווטו, ראיינו, עשו הכל. כשאני חושבת על זה היום - זה מטורף לגמרי. היינו ממש עציץ שם".

גם היום נשים על המרקע מקפידות על לוק מושך.

"היום, כל המגישות המובילות הן נשים, והן מצוינות אחת־אחת. תמר איש־שלום, יונית לוי, גאולה אבן, וכל הנשים שמגישות ומופיעות בתוכניות השונות. אין אחת שאני לא מעריכה. אילנה דיין, למשל,  היא שומרת הסף של הדמוקרטיה. האומץ והנחישות שלה לאורך השנים מעוררים התפעלות

"הנשים כבר מבינות שאפשר אחרת, שהן ראויות להוביל. אנחנו לא היינו במקום הזה, ובעצם קיבלנו את השוביניזם המטורף. לקח דור עד שהבנו שאפשר גם אחרת. ואם העזתי להתקומם על זה - נתנו לי מייד מכה בראש. בימים ההם הקטינו נשים ברשות השידור באופן גורף. 

"כשהיה איזה מבצע של צה"ל בצפון, או חלילה מלחמה, המגיש הראשי היה יוצא לשטח, ואז היו ימים שהייתי המגישה הראשית של המהדורה. אבל ברגע שזה נגמר, מייד חזרתי להיות מגישת משנה".

"לא אשכח איך יום אחד שלחו אותי שני עורכים להכין כתבת המשך לכתבה של מישהו, כי הוא עצמו לא היה יכול להתפנות אליה. חזרתי עם הכתבה, ערכתי אותה, וקראתי לשני העורכים, שיראו. הם הביטו זה בזה בפליאה - איך אני, אישה, עשיתי כתבה הרבה יותר טובה מזאת של הגבר.

"זה לא היה קיים בתודעה של הגברים, והם נתנו לנו להבין שעושים לנו טובה גדולה שאנחנו בכלל שם. לא בגלל שאנחנו טובות וראויות. כלומר, עצם זה שאנחנו, הנשים, מופיעות על המסך, הוא כשלעצמו דבר גדול, שאנחנו צריכות להכיר עליו תודה".

גם עניין ההטרדות המיניות בעבודה לא פסח עליה. "במהלך השנים נאלצתי להדוף פיזית אנשים", היא מספרת. "זה היה במסדרון ובמקומות אחרים: להתנפל ולנסות לחבק ולנשק, ללחוש באוזן 'למה שלא נעשה את זה ואת זה'. עשו לי את זה אנשים מוכרים, חלקם כבר אינם בין החיים".

השאיר בך צלקות?

"לא. צריך לזכור שהתקופה אז היתה שונה לחלוטין, וזה היה הסטנדרט, להגיד 'מיידלע' לנשים ולטפוח להן על הישבן".

התלוננת? 

"לא היה בפני מי להתלונן. אנחנו מדברים על שנות ה־70. החוק נגד הטרדה מינית חוקק רק ב־1998, והיום כבר יש במקומות העבודה כתובת לתלונות. אני התמודדתי עם זה לבד. אבל לא היה בזה משהו שלא התגברתי עליו. 

"אני חושבת שצריך לראות את מה שקרה אז כמכלול שלם של מעמד האישה. מעמד האישה היום שונה לחלוטין. ברור שאני לא מצדיקה שום התייחסות מחפיצה לנשים, וברור שיש עוד לאן להתקדם. עוד לא הגענו למחוז חפצנו, והמצב לא אידיאלי. אבל הוא השתנה לטובה". 

נגד חיים יבין, שהגיש איתך את מבט, נטען שהוא הטריד מינית נשים. הוא הכחיש את זה.

"חיים יבין התייחס אלי בכבוד מוחלט וטוטאלי. היינו עמיתים לעבודה, והיה לנו יחס הוגן האחד כלפי השני".

•  •  •

מזור סבלה גם מהטרדות של מעריצים. "כשעוד הייתי מגישת רצף, היה בחור שנהג להתקשר למרכזייה בטלוויזיה ולבקש לשוחח איתי. תמיד הסבירו לו שזה בלתי אפשרי, אבל הוא לא ויתר. הוא היה מעורער בנפשו וטען שאני מדברת אליו אישית בכל ערב דרך מסך הטלוויזיה. 

"יום אחד הוא הגיע פיזית לבניין הטלוויזיה, עם סכין, מאוד כעוס, ודרש להיפגש איתי. הזמינו מייד את המשטרה, והוא נעצר. 

"במקרה אחר קניתי פעם בסופר, ואישה ניגשה אלי וביקשה שאוציא את המסטיק מהפה, כי 'זה לא יאה' שמגישה בטלוויזיה תיראה לועסת מסטיק בציבור. גם זה היה לא נעים".

מה החזיק אותך בעבודה, עם כל הקשיים?

"אהבתי את זה. נהניתי מההגשה, והרגשתי שאני טובה במה שאני עושה. היו לי יחסים טובים עם כל המגישים שאיתם עבדתי. עם דניאל פאר ויעקב אחימאיר הייתי ביחסי חברות. דני ואני הנחינו במשך שנים את שידורי העצמאות של הערוץ הראשון, היינו באולפן 24 שעות ברצף. באחד השידורים האלה מצאתי את עצמי נזרקת על רצפת האולפן בלילה ופשוט ישנה שם.

"במהלך השידור של 'מבט', כששודרו הכתבות, היינו מנהלים בינינו סמול טוק על החיים".

מהדורת "מבט" אחת מינואר 91', ימי מלחמת המפרץ הראשונה, זכורה לה במיוחד. "הודענו שנפל טיל עיראקי בישראל. הצנזורה אסרה לומר איפה נחתו טילים, אבל מהמערכת ידעתי שזה קרה מול חופי הרצליה, קרוב להרצליה פיתוח - שם גרתי עם בעלי ושני ילדיי.

"אני יושבת מוגנת באולפן, המשפחה שלי נמצאת בבית, ואני יודעת שנפל לידם טיל. והדבר הכי מלחיץ הוא שאין לנו מושג אם ראש הנפץ הוא רגיל או כימי. השתגעתי מדאגה.

"בסוף המהדורה יצאתי בסערה מהאולפן, תפסתי טלפון קווי בחדר האיפור והתקשרתי הביתה. בעלי ענה ואמר: 'מה את מודאגת? הכל בסדר'. נשמתי לרווחה".

והיו, כמובן, התקלות. "תמיד התמודדנו עם זה שצחקו על התקלות שלנו באולפן ברוממה, בעיקר בעיות הסאונד", היא אומרת. "בסך הכל אני חושבת שעשינו עבודה עיתונאית מקצועית וטובה, למרות כל הבעיות.

"המהפך הגדול קרה ברגע שערוץ 2 עלה לאוויר ב־1993. ואז הערוץ הראשון נכנס לשאלה הקיומית שלו: איך הוא מתמודד עם העניין".

"לא הבנתי למה אני 'זוהר מזויף'". כחיילת

אחת ההחלטות שהתקבלו מעל לראשה של מזור היתה להעניק לחיים יבין את ההגשה הבלעדית של "מבט". "ברור שנעלבתי, זרקו אותי מהמהדורה. אבל לא רק אותי זרקו. זרקו גם את דני פאר, שהיה מגיש מצוין, ואת מנשה רז, דודו גלבוע, שרי רז ואחרים.

"הזיזו אותי להגשה של תוכניות בוקר, והרגשתי שזה לא הוגן. אני זוכרת שיום אחד פגשתי בחדר האיפור את מוטי קירשנבאום, שהיה אז מנכ"ל רשות השידור, והוא אמר לי: 'אל תדאגי, את נכס לטלוויזיה'. מאז הוא לא התייחס אלי יותר בשום צורה".

לא הרשית לעצמך לדעוך. 

"בסופו של דבר, ההתנסות הזאת היתה נפלאה עבורי. זה פתח לי את הפריזמה, גרם לי להתפתח לכיוונים נוספים. גם הגשתי את תוכנית הבוקר וגם ערכתי אותה. יצאתי לשטח ועשיתי כתבות מכל הארץ. עבדתי בכל מוצאי שבת במבזקי חדשות, והייתי כתבת ומגישה ב'רואים עולם'. עשיתי כתבות ל'יומן'. 

"דווקא מה'נפילה' הגדולה שלי, צמחתי וגדלתי. יצאתי מהאגו והצלחתי לגדול ולהתפתח מקצועית. נשארתי סקרנית ומחוברת, ובעיקר רלוונטית על המסך, ועם הרבה תוכן חדש ומעניין בעבודה שלי".

בשנותיה האחרונות בטלוויזיה, עד שפרשה סופית במאי 2011, הרגישה מזור שמצבה של רשות השידור, ביתה במשך עשרות שנים, מחמיר מיום ליום.

"ההתמודדות נעשתה יותר ויותר קשה. היתה תביעה לסגור את הרשות בכלל, ושנאו אותנו בגלל עניין האגרה. היו טענות שממילא איש לא צופה בנו, אז ייבשו אותנו. כבר היה ממש קשה לעבוד. 

"בשנים האחרונות שלי שם הגשתי תוכנית כלכלה יומית בשם 'מדד יומי', שבה הכל עבד על בסיס של טובה אישית. לא העבירו לנו חומרים מצולמים מירושלים לתל אביב, מסיבות של תקציב וענייני ועד, ולא היו תחקירנים. ממש סחבנו את התוכנית על הגב לבדנו. היתה הרגשה של עליבות של הערוץ". 

•  •  •

ההחלטה לפרוש מהמסך קרעה אותה מבפנים. "היה לי קשה מאוד, אבל הרגשתי שאני פורשת בשיא. עד היום אנשים מזהים אותי ואומרים לי שהם מתגעגעים אלי, וזה הוכיח לי שצדקתי.

"פרשתי כשחתמו על הרפורמה ברשות השידור, עם תנאי פרישה שהיו אמורים להיות יותר טובים, אבל בפועל היו מבישים. תמיד נטען נגדנו שהיו לנו תנאים מעולים ושכר גדול. אלה שטויות, סליחה. רחוק מזה כרחוק מזרח ממערב. הייתי נמלה קטנה ועמלנית כל השנים, ואחרי 42 שנה פרשתי בתנאים מצחיקים.

"ב־28 במאי 2011 שידרתי את 'רואים עולם' בפעם האחרונה, עם יעקב אחימאיר, ונפרדו ממני. עשו לי קליפ פרידה מרגש, עם השיר 'אינך יכולה' של החלונות הגבוהים. אחימאיר אמר לי שתמיד הייתי זוהרת ומזהירה. זה היה מאוד מרגש, חתם פרק מאוד משמעותי בחיי. אבל בסופו של דבר, הייתי שלמה עם הפרידה". 

ואחרי שש שנים נסגרה כל הרשות.

"אני חושבת שזאת היתה טעות קשה. היו צריכים להפעיל אותה במתכונת חדשה ולא לסגור. במקום זה החליטו פתאום להקים את התאגיד. אני מכירה מאות אנשים מרשות השידור שעד היום לא מצאו לעצמם עבודה חדשה.

"התייחס אלי בכבוד". יבין // צילום: יואב ארי דודקביץ

"אין מקום לכל כך הרבה ערוצים מסחריים במדינה הקטנה שלנו. אני רואה מדי פעם את שידורי התאגיד. הם עושים עבודה טובה, יש להם את השעשועון 'המרדף', שהוא טוב וחכם, וגם החדשות ברמה נאותה.

"אבל אני לא חושבת שהייעוד של התאגיד הוא לתפקד כערוץ מסחרי. הוא לא יכול ולא צריך להתמודד עם רייטינג מול שאר הערוצים המסחריים". 

לא ראית את עצמך משתלבת בתאגיד? 

"לא, אני כבר לא במקום הזה. זה עולם ששייך לצעירים. אני רואה איך הם עובדים, זמינים, ואני כבר בת 68, מעניינים אותי דברים אחרים. סדר היום שלי מורכב מילדים ומנכדים ומשלל עיסוקים אחרים, שאני מאוד נהנית לעשות. ההנאה הכי גדולה בפרישה היא לחיות בלי מחויבות. לעשות רק מה שעושה לך טוב. ירדו לי טונות מעל הכתפיים, ואני לא צריכה להיות מעודכנת, מחוברת, לרדוף אחרי מרואיינים ואייטמים". 

יעקב אחימאיר ואריה גולן, שניהם מהדור שלך, עדיין שם.

"אני חושבת שהם היחידים. והם באמת אנשי מקצוע שאין כמותם. שניהם מאוד אוהבים מה שהם עושים".

באיזה ערוץ את צופה בחדשות?

"בדרך כלל עשר. זה עניין של הרגל, אני אוהבת את מבנה החדשות שם ואת ההגשה של תמר איש־שלום, מאוד אוהבת את נדב איל, מתן חודורוב, רביב דרוקר ונגה ניר נאמן. 

"אני מכירה גם את המהדורות האחרות. מעריכה מאוד את יונית לוי וגאולה אבן וגם את גיא פלג. כל המהדורות מאוד מקצועיות. אם אני לא בבית בשעה 8 בערב, אני מקליטה את החדשות ורואה בלילה. אתה מדבר עם אישה שאפשר להוציא אותה מהחדשות, אבל אי אפשר להוציא את החדשות ממנה".

ומה דעתך על הרמה הכללית של הטלוויזיה היום?

"בתקופה שלנו התפיסה היתה שטלוויזיה היא דבר מעשיר, מלמד, תורם לידע אמיתי. המטרה היתה להעלות את הצופה לרמה גבוהה יותר. היום זה הפוך. הטלוויזיה לא ברמה שהיתה. כל תוכניות הריאליטי הן דבר מציצני, צהוב. זה הופך אנשים לסלבריטאים בן־לילה, בלי סיבה אמיתית". 

את בעצמך השתתפת ב"רוקדים עם כוכבים" ב־2011, אפילו הגעת עד חצי הגמר. 

"זה היה משהו אחר לגמרי. אתה לא יכול להכניס לאותה קטגוריה את 'רוקדים עם כוכבים' ואת 'האח הגדול', למשל. ב'רוקדים' היתה עבודה קשה, פיזית ונפשית, אתגר אישי מטורף. עד היום אני לא מבינה איך עמדתי בזה ואיך למדתי את כל התנועות והריקודים באינטנסיביות הזאת. 

"באתי לשם כדי להעביר מסר חשוב - שגם נשים בגיל 60 פלוס יכולות לרקוד וללמוד ולהופיע. זה דרש אומץ ותעוזה. בזמן התוכנית ניגשו אלי נשים בגילי ואמרו לי שאני נותנת להן השראה. זה היה מרומם נפש.

"הפתיע אותי שהגעתי עד חצי הגמר. אני חושבת שאנשים הצביעו להשאיר אותי בתוכנית כי הם אהבו לראות אותי בלי מסכות, בלי הקורקטיות והרשמיות. עד אז הייתי ראש מדבר, ופתאום אני לא באזור הנוחות שלי. היה בתחרות הזאת קסם גדול עבורי".

באילו תוכניות את צופה בטלוויזיה?

"אני רואה הרבה סדרות ב־VOD ולא מפסידה את לונדון וקירשנבאום".

החיים האישיים לא תמיד קסמו לה. בגיל 23, אחרי שסיימה תואר באוניברסיטה וכיכבה כקריינית רצף, התחתנה לראשונה. בתה שלי נולדה אחרי שנה וחצי, כשהיא סובלת מדיסאוטונומיה משפחתית - מחלה תורשתית חשוכת מרפא, הפוגעת במערכת העצבים. "מהרגע הראשון ידעתי שמשהו לא בסדר. היא לא היתה מסוגלת לשתות נוזלים, ובמשך חודשים טפטפתי לה חלב לתוך הפה. בשיטה הזאת הצלחתי להביא לכך שהנוזלים יגיעו לקיבה שלה ולא לריאות, כי זה היה חלק מהבעיה שאיתה נולדה. לא ישנתי חודשים שלמים. 

"שלי היתה תינוקת יפהפייה, ילדה מושלמת ממש. לא יכלו לראות מה יש לה. לא היו שום סימנים חיצוניים, והיא התפתחה יפה.

"בגיל חצי שנה היא סבלה מדלקת ריאות, ושוב בגיל שנה וחודשיים. החלטתי לקחת אותה לתל השומר. הרופאים המקסימים שטיפלו בה שברו את הראש ממה היא סובלת. עשו לה את כל הבדיקות, ואז גילו שזאת דיסאוטונומיה משפחתית - מחלה תורשתית חשוכת מרפא, שפוגעת במערכת העצבים. מייד חיברו אותה להנשמה. זה היה מזל גדול שהחלטתי לקחת אותה לבית החולים, כי היא היתה עלולה למות בבית. אני חושבת שאין מחלה נוראית מזאת. מייד הבנתי שזאת מחלה סופנית. עד אז הייתי משוכנעת שילדים לא מתים. וזה הדבר שהיכה בי בעוצמה אדירה והיה הכי קשה. ששלי שלי לא תחיה. שהיא תמות". 

מזור לא משה ממיטת בתה בבית החולים במשך ארבעה חודשים. "הייתי שם יום ולילה. בחודשים הראשונים בכלל לא עבדתי, ורק אחרי שלושה חודשים חזרתי לטלוויזיה במינון נמוך. שלי כל כך סבלה. זה היה הדבר הכי קשה בעולם, לראות את הבת שלי, את התינוקת הראשונה שלי, שהפכה אותי לאמא, במצב כל כך קשה. מתענה ממש. זה הרס אותי". 

אחרי ארבעה חודשי אשפוז, כשהיא בת שנה וחצי, הלכה שלי לעולמה. "מצד אחד היתה לי תחושה של עצב גדול, ומצד שני הוקל לי שהיא לא תסבול יותר. הטרגדיה הגדולה השפיעה על הנישואים שלי, ועל הגירושים מבעלי הראשון. המחלה הזאת תוקפת רק אם שני בני הזוג הם ממוצא אשכנזי ואם שניהם נשאים. זה היה המצב לגביי ולגבי בעלי הראשון. גם אז, לפי הסטטיסטיקה, נולד ילד חולה רק באחת מתוך ארבע לידו

היום פעילה מזור בעמותה הישראלית לדיסאוטונומיה משפחתית. "חשוב לי לתרום להעלאת המודעות למחלה ולאפשרות למנוע אותה בבדיקות גנטיות, לפני כניסה להיריון וגם במהלך ההיריון עצמו, אם חלילה מתגלה הבעיה בעובר".

מזור נישאה בשנית, והתגרשה שוב לפני 14 שנה. יש לה שני ילדים: איתי (38), עורך דין במקצועו, וגיא (33), שעובד בחברת סטארט־אפ שמתמחה בגיימינג.

"מאיתי יש לי כבר שני נכדים - היילי בת ה־7 וחצי, ואריאל בן ה־5. גיא עומד להתחתן בקרוב, ואני מאושרת מזה. אני סבתא מאוד מעורבת. מטורפת על הנכדים, רוצה להסניף אותם בכל רגע. מבלה איתם בכל מקום אפשרי. זה אדיר שאני יכולה להיות איתם כאוות נפשי, בלי המתח של העבודה בטלוויזיה".

"לא יכולה לשפוט". גלעדי // צילום: גדעון מרקוביץ

לפני כשש שנים ניהלה רומן קצר ומתוקשר עם אלכס גלעדי. "הכרנו לפני שנים ברשות השידור. אני הייתי ילדה בת 22, והוא עבד במחלקת הספורט. היינו אומרים שלום במסדרון ובקפטריה, לא מעבר לזה. אפילו הייתי בחתונה שלו, יש קטע וידאו שבו רואים אותי. לפני שש שנים הוא שלח לי פתאום הודעה וביקש שניפגש. אחר כך סיפר לי שזה בעקבות כתבה עלי שהוא ראה בעיתון, בזמן טיסה. נפגשנו, והתחלנו לצאת".

כמה זמן הייתם יחד?

"ארבעה־חמישה חודשים. נפרדנו כי לא התאמנו. אפילו נפגשנו אחרי הפרידה. 

"אני מודעת להאשמות של נרי ליבנה ואושרת קוטלר נגדו (השתיים טענו לתקיפה מינית ולהטרדה מינית מצידו, גלעדי הכחיש ואף הגיש נגדן תביעת לשון הרע; ע"נ). אני חייבת לומר ביושר שאני לא הייתי במקום שלהן. לא באתי לחפש אצלו עבודה, ואני לא יכולה להעיד על הדברים שעליהם הן דיברו".

איך הרגשת כששמעת על ההאשמות? 

"ברור שזה לא נעים לי, עצוב לי ומצער אותי. אבל אני לא הייתי בסיטואציה הזאת עם אלכס, ואני לא נמצאת במקום שאני יכולה לשפוט".

לדבריה, היא כמהה כבר תקופה ארוכה לזוגיות חדשה ולאהבה.

מחזרים אחרייך?

"לא, ממש לא. האמת היא שאני לא יכולה להבין למה, וזה חסר לי מאוד. אני מרגישה מצוין, מאוד פעילה, קשה לי לתפוס שאני אוטוטו בת 70.

"כשאני נפגשת עם חברים וחברות, אני מבקשת מהם שיכירו לי, אבל משום מה זה לא יוצא. אני לא יוצאת לדייטים, וכבר מזמן אני לא בשום אתר היכרות. אני לא בודדה וגם לא לבד, יש לי חיים מלאים ומספקים, יש לי חברים רבים ואני מאוד עסוקה, אבל אשמח לאהבה ולזוגיות חדשה". 

•  •  •

בשנים האחרונות היא הפרזנטורית של רשת מרכזי הטיפוח והאסתטיקה הרפואית של רונית רפאל - מדע היופי. "יש כאן קמפיין עם אמירה ברורה, שהמוטו שלו הוא 'להרגיש טוב עם הגיל שלך'. המון נשים פוגשות אותי ברחוב, ואומרות לי, 'וואו, את נראית במציאות כמו בקמפיין'. 

"כלומר, אין כאן עניין של פוטושופ, וזה מאוד חשוב לי. הן גם מתייעצות איתי בענייני טיפוח, וזה מאוד משמח אותי".

חוץ מזה, היא מרצה מבוקשת על "תובנות מסיפור חיי", מנחה ערבים, אירועים וטקסי זיכרון, חברה באקדמיה לתיאטרון, וגם מתרוצצת אחרי שני נכדיה בפארק ובגינות ציבוריות, לוקחת אותם לבלות ומארחת את המשפחה בביתה. אם צריך, היא גם בייביסיטר.

"הטרגדיה של מות בתי השפיעה על הנישואים שלי, ועל הגירושים מבעלי הראשון". מזור  // צילום: עופר חן

ביתה של מזור גדוש ציורים ופסלים. המרפסת המרווחת מלאה בעציצים ועצים קטנים, שאותם היא מגדלת לתפארת, וגם מנגל יש, "כל הקיץ אני עושה כאן על האש עם המשפחה". 

"לא תאמין, אחרי שפרשתי מהטלוויזיה יצאתי בפעם הראשונה בחיי לטיול שאחרי צבא בחו"ל. מה שהצעירים עושים בגיל 21, אני עשיתי בגיל 62. נסעתי עם חברות לחודש ימים בפטגוניה שבדרום אמריקה. עם תרמיל גב וטרקים קשים. 

"מאז הייתי כבר באינדונזיה, בקירגיזסטן ובאתיופיה, ובעוד חצי שנה אטוס ליפן. ישנתי באוהלים וחוויתי חוויות מופלאות ומסעות מטלטלים. הכי רחוק מהאולפן הסגור של רוממה".

erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו