מכבי ת"א בכדורסל. מועדון הספורט הגדול בתולדות המדינה. הדבר הכי אירופי־אמריקני שידענו להצמיח כאן ב־70 שנות קיום. ככזה, נדבקו אליו אינספור שערוריות אבל הצליח, לפחות עד לאחרונה, לשמש מודל לחיקוי עבור כל הספורט הישראלי.
נבחרת ישראל בכדורגל. בסופו של דבר, היתה ועודנה (לצד ברצלונה בשנים האחרונות) קבוצת הכדורגל היחידה שמצליחה לאחד סביבה מדינה שלמה, ולא משנה אם אתם אוהדי בית"ר או שלא דרכתם במשחק כדורגל שנים.
יעל ארד ואורן סמדג'ה. האחראים הראשונים לכך שכולנו באובססיה על ענף ספורט שאיש מאיתנו לא מבין (ראו ערך גם גל פרידמן). אלפי ילדים ברחבי נדבקו בחיידק שהצמיח את אורי ששון וירדן ג'רבי וממלא את אולמות בתי הספר עד עכשיו. ותכף תיערך כאן אליפות אירופה, אם היתה חסרה לכם חותמת לשיגעון.
יעל ארד. רגעי קסם בברצלונה 92 // צילום: יאיר קליגר
גל פרידמן. מדליסט הזהב האולימפי היחיד בתולדות המדינה הוא כיום בכלל צלם חתונות. בפועל, עד היום לאיש אין מושג איך בדיוק זכה הגולש במשחקים האולימפיים באתונה, מה בדיוק התרחש שם ולמה לכל הרוחות (החזקות והחלשות) אנחנו עדיין צופים בספורט המוזר הזה.
בית"ר ירושלים. הגדולה ביותר, הגזענית ביותר, האלימה ביותר, היפה ביותר, הקבוצה של המדינה ושל השלטון. לא היה מועדון כדורגל בתולדות המדינה שעבר כל כך הרבה מהפכים בחייו: מאנדרדוג מוחלט לקבוצה שהצמיחה מתוכה נשיא.
שירים ושערים. הסיבה היחידה שהתאהבנו בכדורגל הישראלי. בטרנזיסטור הישן היה נדמה שמשחק בין צפרירים לשמשון הוא חצי גמר ליגת האלופות. כשהחלו שידורי הטלוויזיה הבנו איזה בלוף מכרו לנו.
מיקי ברקוביץ'. סיפורו של הספורט הישראלי באיש אחד: כבש את אירופה, עשה היסטוריה, נכנס לפנתיאון התרבותי של המדינה וסיים כמוכר ביטוחים צד ג'. בכל מדינה אחרת היו פסלים שלו ברחובות.
מיקי ברקוביץ'. כבש את אירופה // צילום: אלן שיבר
משפחת לוזון. המשפחה הראשונה של הכדורגל הישראלי. עמוס ואיציק, הידועים בכינויים "אוהדי מכבי פ"ת בכדורגל", הם סיפור הצלחה שחרג מכל פרופורציה והיד עוד נטויה. המשפחה השישית באירופה בחוזקה. רויאל פאמילי.
שירי אליפות. שלמה ארצי, יצחק קלפטר, יגאל בשן, חנן יובל. פעם להקליט שיר אליפות היה דבר מכובד והיסטורי. דמיינו לכם את קרן פלס שרה את שיר האליפות של הפועל ב"ש? כולנו היינו מסיימים כמו שיר צדק.
מבט ספורט. האם קיים ישראלי מעל גיל 30 שלא מסוגל לזמזם את נעימת הפתיחה של התוכנית הזו? טה, טה, טה, טה, טה (מעבר) טה, טה, טה, טה, טה טה.
פיני זהבי. "סופר אייג'נט", האיש שהחל במכירת אבי כהן ז"ל לליברפול והגיע עד לעסקת השיא של הכדורגל העולמי עם מכירתו של ניימאר. מי שלא ראה את משפחת טבס מתחננת אצלו לכרטיסים מחוץ לאולד טראפורד, לא ראה את גאוות נס ציונה בפעולה מימיו.
אבי כהן ז"ל במדי ליברפול. ימי חמישי בערב // צילום: גטי אימג'ס
ליברפול. הקבוצה הזרה האהודה בישראל עד להופעתה של ברצלונה, שנישלה אותה מהתואר. כהן ורוזנטל אבל גם ראש ודלגליש בימי חמישי בערב. ורק לחשוב על האפשרות שהיא תעלה לגמר ליגת האלופות בשנת העצמאות של מדינתה המאמצת.
אלכס גלעדי. מי שהחל את דרכו כשדרן ספורט הפך לאחד האנשים החזקים בספורט האולימפי, כזה שבטוקיו מחכים לתשובה ממנו אם כדאי להזיז את האצטדיון שמאלה או ימינה לקראת המשחקים ב־2020.
כרטיסי נוער. המוצר המבוקש ביותר בספורט הישראלי, חוץ ממגן שמאלי ורכז ראוי. תמיד נגמרים, תמיד אצל הספסרים. מישהו ראה פעם בחייו כרטיס נוער/חייל? ואיך הספסר השמן עם הכובע והמשקפיים שמגיע לכל המגרשים, תמיד מחזיק בכיס שלו את כל כרטיסי הנוער?
בני סכנין. שברה את תקרת הזכוכית של הפועל טייבה כאשר הפכה לשווה בין שווים ועוד לקחה גביע מדינה באצטדיון הלאומי. הרבה יותר מכדורגל, סיפורו של מגזר שלם. רק שמישהו ישדרג את התנאים בדוחא, בחייכם.
אנדיוני. עד היום שומעים את הזעקה // צילום: אלן שיבר
אצטדיון הטניס ברמה"ש. 70 שנות קיום ונראה שטניס כבר אין כמעט בישראל. גם טורניר גדול לא קיים כאן יותר מאז שמשולם ריקליס סגר אותו. ועדיין בכל פעם שעוברים ליד השדות והפרדסים שעדיין מקיפים את המגרש המיושן, שומעים לרגע את העצבים של עמוס מנסדורף, ההצגות של קונורוס וזעקת ה"אנדיוני". אם ממש מתעקשים, אפשר לשמוע את מריה שארפובה גונחת ואת שחר פאר צורחת.
נבדל פסיבי. המצאה ישראלית פרי פיתוחו הבלעדי של השופט צבי שריר ז"ל, שהעניקה להפועל ת"א אליפות בלתי נשכחת בשנת 1986. עוד השתתפו במאורע: גילי לנדאו ואלי יאני.
טבח הספורטאים במינכן 1972. אין מדינה ששילמה מחיר כבד יותר על השתתפותה באירוע הספורט הגדול בתבל. הצביעות העולמית, התקוות שנגוזו והתמימות שחלפה. והכל כמובן התרחש על אדמת גרמניה.
אריק הניג בפעולה. אין ישראלי שלא ביקש ממנו כרטיסים // צילום: עמי שומן
אריק הניג. מייקל ג'ורדן עבד אצלו, לברון ג'יימס רועד ממנו ואין ישראלי שלא ביקש ממנו כרטיסים למשחק באן.בי.אי. המסתורין סביב זהותו של העיתונאי/עסקן/קולנוען לא ייעלם לעולם. הקומישינר האמיתי של ליגת הכדורסל הטובה בעולם.
אצטדיון בלומפילד. בעיני רבים מדובר היה באחד האצטדיונים הטובים בעולם. ביתי, אינטימי ונוח לצפייה. השיפוץ יהרוס לו את כל הרומנטיקה, וספק אם יחזור להיות האצטדיון האהוב על כל חובבי הכדורגל הישראלי.
אסתר רוט־שחמורוב. אי אפשר שלא לבחור באישה שהיא כנראה הספורטאית הישראלית הגדולה בכל הזמנים. עם כל הכבוד לג'ודו ולשיט, מלכת הספורט שלנו היא האצנית האמיתית היחידה שצמחה כאן. אגדה שהיתה באמת.
אבא של שחקן. זאב של איל ברקוביץ', דובי של שחר פאר, שמעון של עומרי כספי, יעקב של מאור בוזגלו. לא מאמינים בשיטה, מזלזלים במאמן הישראלי ורוב הזמן צודקים בהחלט ובשאר הזמן רק צודקים ממש. את דור ההמשך של אותם אבות אפשר לראות בשבתות בבוקר בליגות הכדורגל או במהלך השבוע במגרשי הכדורסל. בתפקיד הקורבן כמו תמיד: מאמן הזאטוטים, המקצוע המסוכן ביותר בספורט הישראלי.
ניסים קויתי. השדרן הכי אנדרייטד בתולדות התקשורת הישראלית // צילום: משה שי
"תביא סדרן". נכון, התופעה הזו חולפת לאט מהעולם באופן סופי, אבל עד לא מזמן אף אחד בישראל לא ישב באצטדיוני הספורט במקום שצוין לו על הכרטיס. אם זה לא היה מסתיים במכות הדדיות, אז כולם היו מכים יחד את הסדרן האומלל שניסה לעשות סדר.
כדורעף בקיבוצים. ענף הספורט הגוסס הזה חייב את ליטרת החיים שלו במדינה הצעירה לתנועה הקיבוצית. אבל גם היא קרסה ולכן היה משהו צובט בלב כאשר אפילו מטה אשר הגדולה נאלצה להוסיף לשמה את עכו כדי לקבל עוד כמה גרושים.
מרכזי הספורט. המקום היחיד בעולם שעדיין מנוהל בשיטת הפיפטי־פיפטי. "מכבי", "הפועל", כולם חברו יחד להרס הספורט הישראלי ועושים זאת בהצלחה עד ימינו אנו. לא של חמישים־חמישים, אלא של מאה אחוז.
נסים קיוויתי. שילוב נדיר של ידע, רגעים היסטוריים ונחמדות בלי קץ. כנראה השדרן הכי אנדרייטד בתולדות התקשורת הישראלית.
המסך המפוצל. מכבי קריית גת מפרקת את מכבי חיפה 4:0 עם גולאסו של עופר אלקובי מ־40 מטר, ובמקביל קפה מומנט מתפוצץ לחתיכות באחד האירועים הטרגיים של אותה שנת 2002. לא שפוי אפילו במושגים שלנו.
אלי אוחנה. שיא הרגש // צילום: אלן שיבר
אלי אוחנה. תנועה מגונה לקוון באוסטרליה, השער המרגש מול הגנת אוסטרליה, גביע אירופה היסטורי עם מכלן, תארים בישראל וכריזמה בלתי נגמרת. הכדורגלן הישראלי הכי לא ישראלי שנולד כאן.
ברצלונה. נדמה שרק ליונל מסי מסוגל לנצח באקלים הנוכחי את בנימין נתניהו בבחירות לראשות הממשלה. השחקן האהוד ביותר בישראל, וכנראה חולצת הספורט הפופולרית ביותר במדינה: משוהים בלתי חוקיים ועד אבא שלכם. שמישהו יאזרח אותו כבר.
אלונה ברקת. האישה ששינתה תדמית של עיר שלמה דרך כדורגל. הפועל ב"ש היא כבר מזמן לא קבוצת כדורגל אלא סטייט אוף מיינד. מי היה מאמין? בטח לא שלום אביטן.
טל ברודי. ברודי הוא לא המצאה שלנו, אבל הוא פתח את הצוהר לטריק היהודי הכי ישן בספר: מאלישע בן אברהם הלוא הוא אולסי פרי ועד טיילור רוצ'סטי, שלא יזהה בית כנסת גם אם יקימו אחד בבקבוק מתחת לסל.
כדוריד בראשון לציון. איש לא מתעניין בכדוריד ישראלי כמו בראשון לציון. כדורגל? אליפות בכדורסל? בראשל"צ מתעניינים אך ורק בכדוריד. הפועל נגד מכבי וליגה שלמה שמשמשת כתפאורה. מה זאת אומרת מה זה "פסיב"'?
רלף קליין. הישראלי החדש והישן המקומי // צילום: אלן שיבר
סלבה איוונובסקי. לרובכם השם לא אומר דבר. מדובר במרים המשקולות שייצג את ישראל באטלנטה 1996 ודחק אפס קילו. הוא חותן בחופזה כמה חודשים לפני המשחקים עם פרוצה מקומית עבור אזרחות ישראלית ונבעט חזרה לארצו לאחר הכישלון האולימפי. סטייל כחול־לבן.
סמולר דה השפלה. הרבה מערכונים נכתבו על הספורט הישראלי. נשרק'ה של הגשש, לה מרמור של חבורת לול, אבל הניתוח החד והמדויק ביותר של הספורט המקומי התרחש דרך דמותו של פלדרמהאוס (מנשה נוי) והחמישייה הקאמרית, שבסך הכל ביקש "פייפ מור מיטרס" מהשופט הגרמני הרשע.
להתחרות ביום כיפור. במשחקים האולימפיים בסיאול 1988, המשלחת הישראלית שברה שיאי קומבינה. חלק רחב מהמשלחת ידע מראש שסיכוייו להצליח במשחקים נמוכים לנוכח העובדה שימי התחרות נפלו על יום כיפור, אבל למה לא לעלות על המטוס. האחים טורטן התעקשו לצאת למים במסגרת תחרויות השיט ונפסלו לכל החיים ואפילו הוחזרו הביתה. בשנים האחרונות יותר ויותר ספורטאים מתחרים ביום הכיפורים וזה, אם תרצו, סממן חדש של נורמליות.
אירה ויגדורצ'יק. לא צומחים מאמנים כאלה בישראל // צילום: אלן שיבר
אירה ויגדורצ'יק. כמובן שלא מדובר בהמצאת ישראלית, כי לא צומחים מאמנים כאלה בישראל. אבל דווקא בגלל שהיא כל כך שונה וחריגה בנוף המקומי, ברור שיתעללו בה ויעשו לה את המוות. תברחי אירה.
רלף קליין. כשרלף קליין החליט ללכת לאמן את נבחרת גרמניה בכדורסל, התקיים דיון מיוחד בכנסת אם הדבר ראוי. הוא היה הישראלי החדש והישן בכפיפה אחת. גאון כדורסל שספק אם יצמח כאן עוד פעם, ובעיקר סמל לתקופה שלא תחזור.
אברהם גרנט. שמעתם פעם על האשראם של אליהו "לילו" עופר? בוודאי שלא. אברהם גרנט במקצועו הוא מאמן כדורגל, אך ביומיום הוא האדם היחיד שיכול לשים בחדר סגור את גיא גת, אהוד אולמרט, נובאק ג'וקוביץ' ומריה קארי ולהבטיח לכולם כרטיסים לבני יהודה - הפועל חיפה לתא הכבוד בשכונת התקווה עם קייטרינג של ג'פניקה.
אברהם גרנט. עם קייטרינג של ג'פניקה // צילום: אי-פי
הספורט הפראלימפי. פעם מזמן ישראל היתה אימפריית ספורט פראלימפית שאפילו אירחה את המשחקים הפראלימפיים. יש הרבה הסברים לכך שגם כאן הידרדרנו, אבל דווקא הדלקת המשואה של נועם גרשוני מזכירה לנו שאימפריה אמיתית לא נמחקת כל כך מהר.
הספורטאים הצעירים. ספק אם היתה סדרת ספרי ספורט לבני נוער טובה יותר בעולם. פועה ושועה וניצחון היסטורי על מצרים, שעלתה ללא מוחמד סאלח. ספרי כדורגל לילדים הם לא המצאה מקומית, אבל ספק אם נכתבה אי פעם יצירה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
