הירח כבר עמד בשליש השמים כשהסקייהוק שלו הנמיך צפונה, חולף מעל אורותיה הזוהרים של קריית גת, בדרכם הביתה.
"רימון-שלוש גלגלים נעולים. מבקש רשות נחיתה."
"רימון-שלוש, רשאי לנחות!"
"רות רשאי, רימון-שלוש."
ואז, ממש לפני הנחיתה, כשאורות המסלול קורצים אליו, שמע באוזניות קסדתו את קריאת הפקח:
"רימון-שלוש, לך סביב!! רימון-שתיים חטף תקר בגלגל ימין והוא תקוע באמצע המסלול!"
מיד הבחין כי אורות האדום-ירוק-לבן המנצנצים במטוסו של בן-עמי עצרו במחצית דרכם ואינם ממשיכים, כפי שציפה, לרוץ אל סופו של המסלול.
"מה שנכון נכון," הפטיר לעצמו בקול והחל בתהליך ביטול הנחיתה:
"רימון-שלוש הולך סביב!" הכריז בקשר.
בתנועה החלטית ונמרצת דחף קדימה את המצערת. המנוע ניעור לחיים, והתאוצה הדביקה אותו למושבו. הוא הפנה את המטוס אל שמי הלילה, וכבר תכנן את ההקפה שעליו לבצע כדי לשוב ולנחות, ובשתי אצבעות הרים ידית קטנה וקיפל את הגלגלים, שכבר היו מוכנים לנחיתה.
הזעזוע שטלטל את המטוס הפתיע אותו בעוצמתו:
קסדתו הוטחה בחופת הפרספקס השקופה, חורצת בה סימנים לבנים, ונבלמה באלכסון מכאיב על אפו, שנדחס למסכת החמצן. רעידות עזות, מלֻוות בגרגור אלים של מתכת נגרסת, בקעו מאחורי כיסא-המפלט. תאו התמלא אבק שזהר באור הירח.
...הלך לי המנוע?!..
להבה גדולה השתקפה אליו מהמַרְאות שבתא הטייס, צובעת את כנפי המטוס בכתום-צהוב מאיים. נורת-האזהרה 'אש-מנוע' דלקה באור אדום מבשר רעות.
...רק לא לעשות טעות! רק לא לפשל... יובש עז עמד בגרונו וליבו הלם בהתרגשות.
"רימון-שלוש, התפוצץ לי המנוע!" מצא את עצמו צועק בקול גבוה, השונה מאוד מקולו הרגיל, הנמוך והסמכותי.
כריכת הספר
בתנועה אינסטינקטיבית סגר את המצערת כדי לכבות את המנוע הסורר. אך התַיִל השולח את האות - 'הפסק-דלק-מנוע' - כבר היה שרוף. הרעידות התעצמו והאש לעגה לו. הוא התאמץ להביט אל האופק מבעד למרווח הצר שנותר בין הקסדה השמוטה לבין מסכת-החמצן ופנה בבהילות מערבה, הרים את חרטומו לכוכבים והרחיק את המטוס הבוער מהאדמה ומיושביה.
הוא לא המתין לאישור מאף אחד כשהחליט, בגובה חמישים מטר, לנטוש את מטוסו הבוער, וצעק בקול ניחר:
"אני נוטש!!!"
בשתי ידיו משך בכוח בידית ההפלטה השחורה-צהובה שמעל לראשו. וכך, כשהמנוע פולט להבה ארוכה אל שמי הלילה, נפרד ממטוסו שבגד.
החופה החרוצה בסימני הקסדה הועפה ראשונה. אחריה הזניקה רקטת ההפלטה את כיסאו כזיקוק גדול ומוזר. מיד אחר כך נפתח המצנח בחבטה עזה.
האדמה השחורה התקרבה אליו במהירות.
...מה זה!?!...
הוא הִטלטל בפראות, מנסה להיטיב את אחיזתו ברצועות, אך כל ניסיונו כצנחן לא עמד לו.
מכת הפגיעה בקרקע היממה אותו בעוצמתה, והוא לא היה יכול לקום.
המצנח התנפח כמפרש והחל גורר אותו על בטנו. מסכת החמצן נתלשה מהקסדה, רגבי האדמה היבשה שרטו בפניו, כפות ידיו נחבלו, שעונו נותץ, ופיו נמלא עפר.
"אני מוכרח להתעורר, זה רק חלום רע!" ניסה לצעוק, אך קולו בגד בו. הוא המשיך להיגרר חסר ישע בעוצמה עיוורת אל גדר התיל של הבסיס.
יללות מכוניות כיבוי האש העירוהו מעלפונו.
"אני מוכרח להתנתק מרצועות המצנח!" ניסה שוב לצעוק. ואז, בבת אחת, חש בכאב איום המפלח את שיפולי גבו. לפתע לא הרגיש עוד את רגליו בנעלי הטייסים הכבדות.
האוויר התקרר.
רוח קלה החלה מרפרפת בצמרות האיקליפטוסים, וירח בוהק נתלה בשמים המכוּכָבִים. במערב, בין חורבות כפר מע'אר, בערו שברי מטוסו עוד שעה ארוכה, מלווים בפיצוצי תחמושת עמומים.
בעתיד ילמד כי חוליות גבו נמעכו זו אל זו ומחצו את עצבי רגליו וידיו.
****
פלאפל
ואז, ראה אותה.
היא פתחה את ארנקה ליד דלפק האוכל, ולפתע התעופף ממנו שטר ירקרק. במסלול מזוגזג שהנחתה אותו הרוח הוא צנח לתוך זרם המים החום שהציף את השדרה וזרם ממנה אל פתחי הניקוז שבצומת.
לפני שהספיק לשקול את מעשיו, זינק אל השטר המתעתע, אך לא הספיק להצילו קודם שהפך לעיסה רטובה במים העכורים.
בחיוך ניצחון מבויש אחז בשטר הרטוב והגישו לה.
"תודה רָ'בה, שׁיֶיה-שׁיֶיה, מיסטֶר. תֶ'נק יוּ!" הצטחקה אליו בחיוך חרסינה, חושפת שני טורי שיניים צחורות, תואמות ומעוטרות בחניכיים כהות. הוא הבחין בקמטי ההבעה בעיניה ובזוויות פיה הקטן, בשְׂער העורב החלק, בעורה הלבן ובמבט השובב שבעיניה הצרות והכהות.
"אִיט אִיז אוֹ-קֵיי, מִיס. נוֹאוּ פּרוֹבּלֶם," פלט כמעט בלי משים. "שׁיֶיה-שׁיֶיה?" פקח אליה את עיניו במבט תמיהה מבודח.
"זה תודה בצ'יינה... אני מדבר'ת עבר'ית, אדוני. לא צר'יך אינגליש פּליז." זרקה בנחמדות, ממתינה למומו שיניח את שקית הפלאפל החומה במתקן הנירוסטה המרובב.
יצחק ניר (צילום: גדעון מרקוביץ')
גבוהה, נעליים שחורות מבריקות ושטוחות, מכנסיים אפורים, חולצה לבנה וז'קט אפור תואם, נערית, דקה, חזה קטן וזקוף. "נאה מאוד ומסתורית משהו" סיכם לעצמו כדרכם של טייסים, אך עדיין השקיף מהצד. תמיד הרגיש מורך לב מול אישה יפה. וככל שיפתה, כן צנח ביטחונו העצמי בקסמו הגברי. הוא המשיך לנעוץ את מבטיו בצדודיתה הנאה ובגזרתה הדקה, באוספה את מנת הפלאפל שזה עתה הוכנה עבורה. התאווה לחבק את מותניה הצרים ולהניח את לחיו בשיפולי צווארה, שואף את בושמה, נאהב ומוגן. בחיוך מהוסס ובקול נמוך הושיט את ידו אל ידה הפנויה:
"היי, אַיי אֶם ג'רִי!" שמח על שהוא חמוש היטב בשפמו ובפאת השיבה המהודרת.
היא השיבה בלחיצת יד יציבה: "אני לִי-לאן."
הוא חש בכפה החמה ובאצבעותיה הארוכות והנאות האוחזות בידו.
"אָר יוּ אֶ טוּריסט?"
"לא, אדוני. תודה על כסף שלי מציל אותך ממים. אני דיפלומט. שָגר'יר'וּת סין." הצביעה דרומה בידה הפנויה עם שקית הפלאפל, אל עבר רחוב בן יהודה המוצף.
כך עמדו שניות ארוכות, ידה בכפו וסוכך הבד מגן עליהם מעט מהרוח ומהגשם. הוא הרגיש כי לכף ידו יש חיים משלה, והיא מבקשת להמשיך עוד ועוד את אחיזתה בידה.
"סוֹאוּ," ניסה שנית, "יוּ אָר אֶ דיפלומט..."
"יֶס, כן. אני אָטָשֶה קומֶר'ס ואיקונומִיק בשבילכם. צָ'יינה תל אביב." המשיכה לחייך.
הוא חש כאילו ידה מגבירה מעט את לחיצת הנימוסין ואיננה מבקשת לסגת.
"רִילִי? באמת? כמה זמן את בארץ?" ניסה לעבור בזהירות לעברית קלה.
"אני כבר שבעה שנים באִיסאלִיָה. איזרָ'אֶל."
מצא חן בעיניו מבטאה המשובש, כשה'אְָר' האמריקאי נשמע בפיה כמעט כ'אֶל'.
"את באה הרבה ל'פלאפל מומו' בהפסקות צהריים?" ניסה למשוך את הרגע.
"יֶס, כן. אני אוהבת פלאפל. הכי טוב מומו."
"סינים אוהבים פלאפל?" שאל, עוד בטרם הספיק לחוש בחוסר הרגישות שבשאלתו, וכבר הצטער על גסותו.
"אַיי אֶם נוֹט 'סינים', מיסטר! אֶנד אַיי לייק וֶר'י-מָאצ' פלאפל," ענתה מניה וביה, מצמצמת את עיניה לחרכי ירי ויורה בו מבט מתגרה. הרפתה מעט את לחיצתה, אך עדיין לא נסוגה, כביכול משימה עצמה ילדה אהובה ונעלבת המבקשת להאריך במשחק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
