"נערים מחו"ל חוזרים מאושוויץ ישראלים יותר, והישראלים חוזרים יהודים יותר"

בשיחה עם הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו, ניצול שואה, הוא מספר על מצעדי החיים: "לא היה מצעד אחד שלא השתתפתי בו; אני מתרגש מאוד ממספר המשתתפים הגדול" • על החוק הפולני: "מוטב שלא היה בא לעולם"

הרב במצעד בשנה שעברה, מלווה ברמטכ"ל ובשר החינוך // צילום: יוסי זליגר // הרב במצעד בשנה שעברה, מלווה ברמטכ"ל ובשר החינוך // צילום: יוסי זליגר

"עוד לא היה מצעד חיים שלא השתתפתי בו, מהראשון ב-1988. שלושים שנה. עד היום לא פספסתי", אומר הרב ישראל מאיר לאו, הרב הראשי לשעבר, יו"ר מועצת "יד ושם" וניצול שואה, בשיחה ל"ישראל היום", שעות ספורות לפני תחילתו של יום השואה באופן רשמי. 

על רקע חוק השואה הפולני השנוי במחלוקת, הוא מתכוון לצאת שוב למצעד שבו ישתתפו אלפים, זאת אם בריאותו תאפשר לו, ונזכר במצעדים הראשונים.

"במצעד השני או השלישי היה אדם בשם מנדל קפלן, ששימש כיו"ר ההסתדרות הציונית ומנהיג הקהילה הציונית בדרום אפריקה. ראיתי אותו באושוויץ כשהוא עטוף טלית צהובה מזוקן, בשעה מאוחרת של היום. כשקראתי לו הוא סיפר שאבא שלו היגר לקייפטאון מליטא, ושזו הייתה הטלית שלו. 'אני חושב שיהיה לו נחת בגן עדן שאני מביא את הטלית ומברך עליה דווקא כאן', הסביר לי. ראיתי בזה משהו סמלי שמבטא את הקשר בין הדורות", הוא מספר כדי להמחיש מדוע גם כיום המצעד כל כך חשוב.

ממצעד החיים // צילום: יוסי זליגר

 

"לא מכין את הנאום מראש"

"אני אף פעם לא מכין את הנאום קודם. תמיד זה לפי הקהל, לפי מי שדיבר לפני. הם נותנים את ההשראה, את זכות לשזור את המילים הלאה. את הנאום שלי פתחתי בפעם הראשונה בפרקי תהילים, וראיתי בנות מהקבוצה הישראלית מכסות את ראשיהן בכאפיות. אלו היו בנות כיתה י"א. פגשתי אחת מהן בקרקוב והיא הסבירה שהיא ראתה שאני נושא תפילה, ושהיא הבינה שכשנושאים תפילה נשים צריכות לכסות את הראש. זאת הייתה הבת של שר בכיר שלא היה ידוע באהדתו ליהדות. התחושה הספונטנית של נערה שלא גדלה בבית דתי, לשון המעטה, שהרגישה באינסטינקט שזה משהו דתי. היא עמדה בבירקנאו וכיסתה את שערה", הוא אומר בהתרגשות.

"כבר אז נשאלתי מה אני חושב שהמצעד הזה יתרום, מה הוא ייתן. הסברתי שלהבנתי הערך הוא שהצעירים מחו"ל יחזרו מכאן יותר ישראלים, והישראלים יחזרו הביתה יותר יהודים. המשפט הזה הולך ומתחזק מדי שנה. ככל שהמרחק מהשואה הולך וגדל. שרידי השואה הולכים מן העולם ונפטרים מחייב אותנו לעשות יותר מעשים ופעולות למען לא לתת לשואה להישכח. כל פעולה שהיא", הוא מדגיש.

הרב לאו מתייחס לתופעות של השתוללויות בבתי המלון בפולין בעת משלחות בני נוער מישראל. "ברור שאני לא רואה את התופעה הזו בעין חיובית", הוא מבהיר. "זה עניין של חינוך – גם בבית וגם בבית הספר. אני מאשים במידה רבה את ההורים והמחנכים, שלא נתנו את דעתם שהבן או הבת שצריכים לחזור הביתה הרבה יותר מפוכחים".

הרב לאו עם הרמטכ"ל ושר החינוך במצעד החיים // צילום: יוסי זליגר

 

"נערים לא יהודים חזרו מבוישים"

כדוגמה לשינוי הלך הרוח כתוצאה ממסע, הוא מביא דווקא דוגמה של קבוצת נערים לא יהודים שראה פעם נכנסת למוזיאון שואה קטן בבודפשט. "הם נכנסו כשבת צחוק על פניהם, חלקם עם סיגריות או אפילו עם משקה. כשהם יצאו הם נראו שפופים, עם האף באדמה. כששאלתי אחד מהם איך הוא התרשם הוא סיפר שהוא מבויש, שהוריו וסביו ראו את חלק מהזוועות, שידעו מה התרחש במה שמכונה הפתרון הסופי. שלא הגיבו. אמר שהוא מלא בושה מכך שאנשים יכולים לרדת לשפל כזה. מדובר בנער לא יהודי, במדינה שלא מחנכת לתודעת השואה. זה מה שהוא למד בשעה. חזר עם השקפת עולם חדשה".

ומנגד ישנם לא מעט גילויי אנטישמיות, מה שמלובה על ידי חוקים, כדוגמת החוק הפולני שקובע עונש מאסר אם מאשימים פולנים ברצח יהודים בשואה.

"ממשלת פולין והפרלמנט ירו לעצמם ברגל בכל הקשור לניסיון לקבוע חוק כזה הלכה למעשה. עד לפני חודשיים לא שמעת בעולם על העיר זבנה או קלסה. אלה מקומות שאין בהם ספק שהרוצחים היו חלק מהעם הפולני. חלק קטן, אבל בהחלט פולנים. יהודים חזרו מהמחנות ו-47 מהם נטבחו באופן ברוטלי על ידי שכניהם הפולנים. עכשיו במזרח הרחוק ובקצות תבל מדברים על החוק הפולני וההתנגדות של מדינת ישראל. מעוררים מרבצם את כל השדים האפלים האלו. למה הייתם צריכים את זה?

"מי ששיחק לידם הוא הנשיא אובמה, שבצורה מאוד לא זהירה השתמש בביטוי 'מחנות ההשמדה הפולניים'. הוא טעה. מחנות ההשמדה היו יציר כפיה של הנאצים. החוק הזה כפי שהוא רק מזמין את העולם כולו לראות שבין הפולנים היו רבים שהיו ההפך מחסידי אומות העולם. אגב, מתוך 26 אלף חסידי אומות העולם, הפולנים מהווים 6,700 איש. הגרעין הלאומי הגדול ביותר. אלו נעלמו מהידיעה ומההשכלה הכללית. הממשלה הפולנית הייתה צריכה לעשות את הדברים אחרת, אם בכלל".

בעוד פחות מ-24 יצעדו אלפים במצעד החיים. אתה עדיין מתרגש ממצעד אחרי 30 שנה?

אני מתרגש מהמספרים הגדולים. התחלנו ב-700 צועדים והגענו לעשרות אלפים. כשאתה רואה את ההמונים זורמים מהונג קונג, ממלבורן וממדינות רבות בכל קצוות תבל. זורמים אנשים שאף אחד לא הכריח ופיתה אותם להשתתף. זה דבר מרגש מאוד. הם יוצאים ממיידנק מתאי הגזים האותנטיים. שעדיין שם. אתה רואה את ההתרגשות, הדמעות של הבנות וגם הבנים, בלי בושה. בוכים בקול. זה צובט וזה נותן את ההרגשה כאילו זה קרה רק אתמול. כאילו זה קרה למשפחתי ולי".

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר