אף שאירועי שישי האחרון על גדר הגבול ברצועה היו אלימים פחות מהשבוע שקדם לו, בצה"ל מוטרדים מהדינמיקה שמתפתחת בשטח ומחפשים דרכים להרתיע את חמאס כדי למנוע הסלמה.
האירועים שלשום היו צבאיים יותר במהותם, ובמשתמע - פחות אזרחיים. השתתפו בהם הרבה פחות מפגינים־אזרחים (אלפים בודדים לעומת יותר מ־40 אלף בשבוע הקודם), והרבה יותר פעילי חמאס. גם החלוקה בשטח היתה שונה; אם בשבוע הראשון להפגנות נשלחו האזרחים להתנפץ על הגדר ולפגוע בתשתיות, שלשום הם נשארו כמה מאות מטרים מהגדר, ומי שהתעמת עם כוחות צה"ל וניסו לבצע פיגועים - מטענים, ירי ורימונים - היו פעילים של הארגון.
השינוי הזה עשה את החיים קלים יותר לצה"ל. זה אפשר לנהל את האירוע עם פחות כוחות, ולפגוע בדיוק רב יותר במי שאיימו לפגוע בגדר או בעבודות על המכשול שמוקם לאורכה. ועדיין, על צה"ל לבדוק את עצמו לפחות בשני מקרים - הרג הקטין בן ה־13 והרג העיתונאי הפלשתיני - כדי שיוכל להמשיך ולקבוע כי הוא פועל סלקטיבית נגד מוקדי האלימות. כצפוי, חמאס החל לעשות שימוש בנתוני הנפגעים (9 הרוגים ומאות פצועים) כדי למקסם את הישגיו, ולטעון כי מדובר בהמשכה של המחאה האזרחית נגד המצור על הרצועה.
אף שמדובר בשקר, בינתיים נוחל הארגון הצלחה לא מבוטלת בזירה הבינלאומית, אבל הצלחה חלקית ביותר בזירה הפלשתינית: ניסיונותיו לסחוף גם את יו"ש להסלמה כשלו לחלוטין, ולהפגנת ההזדהות עם עזה שאורגנה ביום שישי ברמאללה הגיעו פחות מ־400 איש, עדות לכך שאבו מאזן ומנגנוני הביטחון הפלשתינים מגלים התלהבות מעטה ממתן פרסים לחמאס.
ספק אם יו"ש תוכל לעמוד מנגד לאורך זמן. האירועים הבאים כבר יגעו במישרין בתושבי הגדה, בדגש על יום האסיר, יום הנכבה והעברת השגרירות האמריקנית לירושלים. צה"ל יידרש אז להימתח בין שתי גזרות (שלא לדבר על האפשרות להסלמה גם בזירה הצפונית, שמתוחה תמידית), ולמצוא דרכים להרתיע - גם ביו"ש, ובעיקר בעזה, כדי להגדיל את הדילמה של חמאס אם להמשיך בפעילות היזומה על הגדר.
אבל אסור שהנטל יהיה רק על כתפי הדרג הביטחוני. זאת צריכה להיות משימה של הדרג המדיני, שחייב למצוא דרכים לצנן את חמאס. זה מחייב פעילות מדינית־דיפלומטית־כלכלית־ביטחונית, שבשלב הזה לא מתקיימת. טוב יעשה הקבינט אם יקדיש לכך זמן השבוע - לא לפתרונות טקטיים כמו בפגישתו האחרונה, אלא לדיון אסטרטגי אמיתי - לפני שהאירועים ייצאו משליטה ויגררו את הצדדים להסלמה לא רצויה.
