בצלאל סמוטריץ' נשאל ב"יומן הצהריים" של "כאן ב'" השבוע, האם אין ללכת אחרי הציווי התנכי הקורא לתמוך בגֵרים. "על מה אתה מדבר", התקצף הח"כ, הגרים הם גויים שקיבלו על עצמם את היהדות ואת מצוות הדת. ברור שצריך לעזור להם. מה הקשר למסתננים שאין להם קשר ליהדות?
התשובה של סמוטריץ' מעידה על אחת מהשתיים: או שהוא לא היה העיפרון הכי חד בישיבה, או שהוא משתמש במצוות היהדות ובמוסר התנכי לפי צרכיו. בסך הכל פוליטיקאי, לא כן?
בסך הכל פוליטיקאי. סמוטריץ' // צילום: אורן בן חקון
וזו תמונת הדברים. בתנך מופיעה המילה גֵר על נטיותיה 92 פעמים. פרט לשלושה מקרים הכוונה ברורה: הגר אינו תושב ואינו אזרח, אינו שייך לעם שבתוכו הוא יושב, ובוודאי שלא הצטרף אליו. ועם זאת, הציווי המוסרי לגביו ברור:
וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר אתכם, ואהבת לו כמוך, כי גרים הייתי בארץ מצרים (ויקרא יט 34-33).
גר יתום ואלמנה לא תעשוקו (ירמיה ז 6)
ואתם ידעתם את נפש הגר (שמות כג 9)
ואהבתם את הגר (דברים י 19)
כגר כאזרח יהיה (ויקרא כד 22).
הגֵר עליו דיבר סמוטריץ' הוא הגֵר המשנאי-תלמודי. בתלמוד זכתה המילה 'גר' למשמעות חדשה. גר הוא גוי שקיבל על עצמו את עול המצווות. התלמוד מבחין גֵר צדק, נוכרי שקיבל את דת ישראל מתוך הכרה, לבין גר תושב, נוכרי שקיבל על עצמו את שבע מצוות בני נוח, ומקבל את השלטון היהודי בארץ ישראל. הגר התושב מופיע בשלושה פסוקים בתנ"ך. נראה על פי דיוני החכמים שהם הוטרדו מנדיבות היתר של התנ"ך כלפי הגרים ונסוגו ממנה. התנ"ך, המדבר על חיים ומציאות ארץ-ישראלית ולא על הלכות בחברה לא ריבונית ומסתגרת ברור ופשוט: יש לקבל את הגר, הזר היושב בתוכך, לתמוך בו, להעניק לו מטרייה משפטית ומוסרית, ואפילו לאהוב אותו.
ומותר לאהוב. הפגנה נגד הגירוש // צילום: יהושע יוסף
הסקירה הממזגת כעינוי סיני
השבוע כתבו מאה מורים ללשון מכתב למפמ"ר הלשון, ובו הם כותבים על קריסת המקצוע. הם מוחים בעיקר על העומס ועל אי ההתאמה של תכנית הלימודים לכלים הניתנים להם להוראת המקצוע, ולעולמם של התלמידים והידע שלהם.
המכתב שלהם חושף שאלות מהותיות יותר. מורי הלשון מגלים שבעצם לא השתנה כמעט דבר בתחום. הלשון העברית אהובה וקרובה ללבו של כל אדם, בכל גיל. לימודי הלשון היו שנואים בעבר וממשיכים להיות שנואים על התלמידים. את דעתי בנושא וכן הצעות לשינוי מהותי של התחום פרסמתי במאמר המופיע באתר הזירה הלשונית.
להלן כמה הערות בנושא:
ההמצאה החדשה הקרויה "סקירה ממזגת" עומדת בלב טענות המורים. השאלה הפשוטה היא מה לה וללימודי לשון? מדובר, כפי שהוסבר לי על ידי המורים, בעיבוד חומרים הרחוקים מעולמו של התלמיד באמצעות טבלאות כדי ליצור מהם טקסט אחד. זוהי פעולה החשובה לסטודנטים העורכים מחקרים על בסיס טקסטים, מה הקשר בינו לבין הוראת הלשון העברית? מה אירע לקונספט הישן והטוב של "הבעה בכתב", יכולת של תלמיד להביע את רעיונותיו שלו בדרך קוהרנטית ובנושאים הקרובים ללבו?
השער המרכזי ללימודי הלשון הם עדיין תורת הצורות והתחביר. התחביר הוא תחום חשוב בחקר הלשון, אבל העיסוק בתחביר בתיכון מופרז ובחשבון אחרון אינו מוסיף לתלמידים כמעט דבר. הוראת התחביר כפי שהיא נעשית אינה משפרת את הידע הלשוני, אינה מסייעת לכתיבה רהוטה, ומייבשת כל לחלוחית מן השפה החיה. המשפטים המוגשים לתלמידי לניתוח בחוברות ובמבחנים הם מסוג משפטי המורה לעברית מ"ארץ נהדרת", חסרי משמעות, מלאים מהמורות ומגוחכים. די בכמה מונחי יסוד בתחום, ולהשאיר את התחביר המלא, אם בכלל, ללימודי ההתמחות (חמש יחידות בלשון המשרדית). בעיה דומה יש לתורת הצורות, אך כאן השערים לשפה ולשיפורה פתוחים יותר. אלא שתורת הצורות טובעת במערכת מינוחים ושינונים של גזרות ונטיות, בעוד שליבת תורת הצורות העברית היא הקשר בין השורש והמשמעות.
הדיבורים על הוראת רטוריקה מנסרים בחלל כבר שנים רבות. פה ושם נעשים מהלכים, אבל הרטוריקה לא הפכה מרכיב מרכזי ומחייב בתוכנית הלימודים, הדורש הכשרת מורים מתאימה. האדם הוא קודם כל יצור מדבר, דיבור רהוט וקוהרנטי חיוני לאיש תרבות ומי שיידע לדבר באופן ראוי, גם ידע לכתוב באופן ראוי.
לימודי הלשון אמורים לפתוח את הלשון דרך שערים הקרובים לעולמו של התלמיד, ומהם להגיע לכל מקום: לתורת הצורות, להיסטוריה המרתקת של השפה העברית וגם לתחביר. השערים ידועים: המילים, מטבעות הלשון, המשחק הלשוני, השימוש הלשוני בחיי היומיום, ברשת, במוזיקה. יש להפוך את הפירמידה, לצאת מהקרוב אל הרחוק, מהחי אל המופשט, מדמותה השלמה של השפה אל הניתוח. זה אפשרי בהחלט, אבל במקום שהשערים האלה יהיו ליבת הלימוד הם נפתחים רק ביוזמות מקומיות, וכמובן, אין בהן תועלת להוד מעלתה, בחינת הבגרות.
הגיע הזמן לשינוי מהותי // צילום: getty images
למצוץ כמה גרושים
מנחם תלמי הלך לעולמו. בשנות השבעים הוא היה גיבור תרבות, כאשר חשף, עיצב ואפילו המציא את שפתם של אנשי יפו, אנשי "הפריפריה", הסוחרים, העבריינים הקטנים, אנשי השוק, בדרך כלל מזרחיים. תלמי היה בין הראשונים שזיהו את העברית המזרחית. קראו לו "דמון רניון הישראלי", וכמן דמון רניון הוא המציא מערך לשוני שלם וגילה לנו שאין עברית אחת. יש עבריוֹת. ולהלן מקבץ דוגמאות מתוך "תמונות יפואיות".
משפטים יפואיים, במבנה המזכיר את "הניב המזרחי" שהוצג גם באתר בעבר:
• בא מושון הביתה – אין אישה.
• בן אדם מה שנמאס לו מהחופש.
• התחילו הפצעים לרדת מהפנים של חיים פצע.
• סוגר במכה אחת את התריס ברזל. רק צריך לקרר לו את הדם והראש בטון ייפתח לו.
• לאה הצולעת... לא היתה יכולה לעשות שני צעדים בלי מקל. פחד איך צלעה.
• הייתי מפחד יותר לתפור מִשֶלחתוך.
• נהיה אילם מרוב התפחדות. כשאנחנו נזכרים בבטן של מרסנדה, בא לנו לבכות מרוב התגעגעות. הלב שלי מלא התפוצצות של הצטערות.
גיבורי תלמי אוהבים פעלים מסוימים החוזרים שוב ושוב בדיאלוגים: אכל, לקח, נתן, שכב, שם:
• חסר רק איזה סיפור מעניין שיאכל את הזמן בכיף; מברוק לעקילה מה שאכל חמישייה מלאה בפרנקפורט.
• לקח את המדרגות בסחיבה אחת.
• עכשיו אתה נותן סחיבה ימינה, עובר את הקפה אספרסו.
• שוכבים כל מיני סיפורים מאיפה בא לה הכסף.
• התחלתי לשים לה דיבורים של דבש באוזן.
צליל הלדינו המיוחד משולב במילים מהלקסיקון הספניולי עולה מן הדיאלוגים ומזכיר מאוד את הגששית:
• אולי אפשר למצוץ מהפוסטמה הזה כמה גרושים?
• איזה יופי מכינה דה מוארטוס. תרגום: מכונית המוות שלחברה קדישא.
• אתם מתכוננים לעשות פה אצלי איזה טורניר קטן?
תלמי מתעד מילות סלנג רבות. חלקן נעלמו מן השפה:
• בא הגבר מלא מלא הביתה – ואין ציפור (תרגום: הגבר בא חרמן, האשה איננה).
• יה עקרוט, יה צ'ורה!
• מדביק לה הרצלים (שטרות של מאה שקל) על הבונבונים (הפטמות).
• נוסעים פנאן.
• יוסף חליווה, מה שעומד סבאבה אחד מול שלושה.
• לנגב חומוס = לאכול חומוס בתנועת ניגוב.
• מכינים כמה צינגאלאך (סיגריות חשיש) לעישון.
• אני עוד אתפוס את האבן-שראמיט הזה.
הדמויות היפואיות זוכות למגוון כינויים, בדרך כלל המרמזים על תכונות הדמות. מזכיר מאוד את מקבץ הכינויין הדמון-רניוני:
• אלימלך קוקוריקו.
• ברכה אמבולנס (אחת שקוראים לה כדי לספק צורכי גבר רעב למין).
• חיים אכספורט / חיים היצואן / חיים ארויס ווארפר / חיים הזורק החוצה (כינוי לבריון הנוהג להשליך טיפוסים לא רצויים מבארים).
• לופו שקשוקה – אחד שיש לו קול של ילדה.
ויש גם סלנג עבריינים, חלקו התיישן:
• הכספת של רמלה - בית סוהר.
• התנחלויות – ישיבה בכלא.
• חמש עשרה גדולות ברוטו, עשר גדולות נטו - מספר השנים בכלא.
• שלישייה קטנה - שלושה חודשים בכלא.
• חוואסים - דמי חסות.
• פוסטה – מכונית אסירים.
תלמי וגיבוריו חובבים דימויים:
• אומרים עליו שהוא יכול לחתן חוט ברזל עם נחש.
• יש לו ביצים משיש.
• איזה גבר של ירח! צהוב ושמן כמו הבפנים של ביצה של ברווז!
• איך הבנאדם קטן ורזה. לא שוקל נוד של חתול מת.
• ואיך תופרת! המודה האחרונה הולכת על ידה לישון.
• שלושה חודשים (בכלא) זה פחות מצפצוף של יתוש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו