כתבה אמילי דיקנסון: "מילה מתה, בעת שנאמרה / יש אומרים - / אני אומרת ביום זה / רק נולדה" (מתוך "אולי הלב", מאנגלית: לילך לחמן; רסלינג). לידה ומוות היו עמודי התווך של שירת דיקנסון: שמונה משיריה בלבד פורסמו בחייה ואלפים אחרים, בני תהילת עולם, ראו אור רק בשנים שלאחר מותה. בעודה מתבודדת בביתה, תימהונית מרצון, היא לא חשה אף לא קצה של החמצה על כתיבתה, שהיתה נטולת הד קוראים משמעותי. בשיר אחר התריסה: "אני אף אחת! מי אתה? / גם - אתה - אף אחד? / אם כך אנחנו זוג! / אל תגלי הם יתפקעו - הרי! / מה משמים - להיות - מישהו! / מה פומבי - כמו צפרדע - / לקרקר את שמך כל רגע לאור - / מול ביצה מפרגנת!"
אופן הדיבור אינו מקביל לכתיבה. המילה הפורחת לאוויר מתפוגגת עם הברתה האחרונה, ואילו חקיקתה על הדף מקנה לה תוקף־עד. זו אחיזת עיניים של נצח. הספר הוא לעיתים מאוזוליאום לגופות של מילים. הן חנוטות מול עינינו ימים ושנים, חלולות ממשמעות וכפופות לפגעי הזמן. אבל הן עודן שם, כמו תמרור עצור בצומת נטוש במדבר.
המילה המתה אינה מחכה לימות המשיח. היא עשויה לשוב לחיים ולפרוח שוב באוויר, להשפיע ולשפע. לעולם לא נדע מתי נשוב אל ספר, ולאיזה ספר. כל יצירה עלולה לצלול לתהום ובדרך לא דרך, בזכות יד המקרה או אזכור או תקופה משתנה, לטפס כל הדרך חזרה אל התודעה. לכן רגע מותה של המילה הוא גם רגע לידתה: האפשרות שלה לשוב ביום מן הימים אל האדם שרירה וקיימת כל הזמן.
אין לרדוף אחר הנצח. הוא רודף אחרינו. האדישות של אמילי דיקנסון לפרסום ולהכרה עוד בחייה - שורשה בהפנמת התובנה הזו. הכרה במעגליות של הדברים, בנזילותם, באופן שבו אנחנו שוכחים ונזכרים בדברים. "אם הזמן אינו מציאותי", כתב הרמן הסה, "אז גם הקו המפריד בין העולם הזה לבין הנצח, בין סבל לאושר, בין טוב לרע - אף הוא אשליה".
הספרות מציעה את האשליה הזו: רק כביכול היא נתפסת לעיתים כהוראות שימוש לחיינו. אין לה יומרה כזו. בפועל היא חרך הצצה אל מולדת הבדיון והאוטופיה. טריטוריה בלתי מושגת, נכספת, ולעיתים אסורה. רגליו של הקורא המציץ נותרות נטועות באדמת המציאות, ראשו תחוב בעולם אחר. הוא לומד ומקשיב, רואה ומפנים. אבל כשהחרך נסגר הוא שוב ברשות עצמו. המילים הן רק עקבות שנותרו מאחור.
