"חששתי שילדים יתייחסו לשואה כהיסטוריה עתיקה"

משפט אפריקני ידוע אומר: "אם האריות הזקנים לא ידברו, כל התהילה תלך לציידים". ספק אם מייקל (מיכאל) בורנסטין (78) הכיר את המשפט הזה כאשר גמלה בליבו ההחלטה הלא קלה לספר את אשר חווה ואת אשר ראו עיניו.

בורנסטין היה הילד הכי צעיר באושוויץ שגם הצליח לשרוד את המחנה. בצילומי הארכיון המוכרים בשחור־לבן, פרצופו חוזר ברוב הסרטים וספרי ההיסטוריה, נוכח העובדה שהחומרים שצילמו החיילים הסובייטים היו בין החומרים הבודדים של הילדים במחנה האיום, והוא מונצח גם בווידאו. כבר בשנת 1940, כשהגיח לעולם בגטו ז'רקי בפולין, הוא נולד למצב מלחמה. העובדה ששרד את אושוויץ היתה כמובן טעות סטטיסטית.

הוא לא היה אמור לשרוד בכוכב הלכת הנורא ביותר למעלה משבועיים, הזמן הממוצע לחיי ילד במקום, אבל אחרי שש שנים כבר עשה את דרכו לארה"ב יחד עם אמו, בדרך לגורל אחר. הוא מעיד על עצמו, כמו רבים אחרים, שמעולם לא סיפר את סיפורו. הוא לא רצה לחזור, לא פיזית ולא נפשית, לאשר התרחש. לא לזיכרונות ולא למקומות. אבל אז משהו השתנה כאשר הבין שאולי יש משמעות בעייתית לשתיקות הללו, כאשר יותר ויותר מכחישי שואה צצים להם, הוא הבין שיכול להיות שכך הוא אולי משתף פעולה עם ההכחשה הנוראית.

עתה, כשהבין שהזמן הולך ואוזל, הוא התיישב לכתוב את סיפור חייו יחד עם דבי, אחת מארבעת ילדיו ומפיקת חדשות במקצועה. לאחר מסע מטלטל לשני הצדדים, שכלל רגעים לא קלים עבור כל אחד מהצדדים, זכה הספר, שאותו ראו קודם כל כמוצר משפחתי, להצלחה מטאורית.

"מועדון הניצולים", אשר ראה בימים אלו אור בהוצאת כנרת בגרסה העברית, נקרא בנשימה עצורה. הספר כתוב אמנם ב"אמריקנית", אך מצליח לספר סיפור של אנשים, ובעיקר נשים, שבחרו בחיים ולא ויתרו לרגע על יהדותן. ובסוף, עם כל הקושי שבדבר, הם מחליטים בצוותא לספר את סיפורם למען הדורות הבאים. 

בארה"ב של ימינו, הדבר כמובן חשוב כפליים וכך אולי ניתן להסביר גם את מילון המונחים אשר מופיע בסופו של הספר, וכולל מושגים כמו "גטו" או "גסטאפו", שנשמעים לצערנו כל כך טריוויאליים לאוזן הישראלית.

 

מלכודת השכחה

"אני רוצה להבהיר כמה זה חשוב לי שבישראל מתעניינים בסיפור שלי", הוא פותח בדבריו על רקע יום השואה שיצוין בשבוע הבא. "לקח לי הרבה זמן להיפתח ולספר את הסיפור שלי, והעובדה שגם אצלכם מגלים בו עניין מרגשת אותי. אני מרגיש חובה להעביר את הסיפור שלי לדורות הבאים, והעובדה שאני מתראיין לעיתון ישראלי, מחייבת אותי להודות על ההזדמנות".

כאשר קוראים את הספר מקבלים בין השורות סיפור נוסף, כזה ששם במרכז את היחסים בין הדור הראשון לדור השני. האם כשעבדתם על הספר יחד, חשתם בכך?

מייקל: "אני לא רציתי לדבר על השואה, תמיד העדפתי להתעסק בעתיד. הנה, בפסח האחרון היינו 22 אנשים סביב שולחן הסדר ונהניתי מכל רגע. אבל יש לי 12 נכדים שחייבים לשמוע את הסיפור שלי, ולכן היה ברור לי שהספר צריך להיות במובן מסוים לילדים. תוך כדי הכתיבה שמתי לב איך הילדים והנוער מסתכלים על השואה כהיסטוריה עתיקה, וזה עורר בי חשש, כי ברגע שמתחילים לשכוח אנחנו מאפשרים להיסטוריה לחזור על עצמה. אז גם הבנתי את החשיבות שיש בכתיבת ספר שכזה".

 

בורנסטין (מימין) ביום השחרור מאושוויץ

 

דבי: "אני רגילה לעבוד תחת לחץ כמפיקת חדשות, אבל פה היה לחץ מסוג אחר. אתה כותב את הסיפור של המשפחה הכי קרובה שלך ויודע שאתה עושה את זה למען הדורות הבאים. היינו המומים לגלות שמספר הוצאות לאור רצו לפרסם את הספר. שהסיפור המשפחתי שלנו מעניין כל כך הרבה אנשים בעולם. ונוכח מה שמתרחש בארה"ב והיחס למיעוטים, התחלנו להבין לבד את החשיבות שלו".

אתם מרגישים שהאווירה שאליה יצא הספר היא שונה מזו שהתרחשה בארה"ב בעבר, והדברים אכן משתנים לרעה?

דבי: "ההורים שלי ניסו להגן עלי מפני אנטישמיות כל חיי, וליהדות היתה משמעות רחבה מאוד במשפחה. היום כשאני אמא, אני מבינה קצת יותר וקשובה קצת יותר. כשאני שומעת מה מתרחש בפולין, כשאני רואה שיש עלייה בתקריות האנטישמיות ברחבי אירופה, אני נדרכת.

"גם כאן אצלנו בבית הספר של הילד שלי התחילו להעביר הודעת טקסט בין הילדים שקראה 'להרוג את כל היהודים', זה היה מבהיל מאוד. אבל בית הספר נהג כמו שצריך ואבא שלי הגיע להרצות לילדים. אני לא מצליחה ולא אצליח להבין את פשר השנאה הזו ליהודים, ורואה איך התקריות הללו מתרחשות יותר ויותר בארה"ב, והכיוון הזה מדאיג אותי".

מייקל: "אנחנו עוברים כמה שינויים, זה נכון. אני לא אוהב לדבר על פוליטיקה אבל אי אפשר באמת להתעלם מזה. זה הפך מאוד מקובל להגיד דברים כואבים ומלאי שנאה אחד לשני. לכן חשוב לי לנסוע למקומות רבים במדינה, שאין בהם הרבה יהודים, ולהשמיע להם את הסיפור שלי ושיראו את המספר על היד שלי. חשוב לי להסביר להם שהאירועים הללו יכולים לחזור אם נפסיק להיות סובלניים לקבוצות מיעוטים בתוכנו ופחות נחמדים".

מייקל, אביך שלא שרד את המלחמה היה יודנראט, ואתה מספר עליו בהערצה. יצא לך בטח לאורך השנים לחשוב על הקונפליקטים הגדולים שבאו עם תפקידו.

מייקל: "בוודאי. הוא היה הנשיא של היודנראט בגטו, ונאלץ לקבל החלטות קשות לאורך התקופה הזו. אבל ככל שחלפו השנים פגשתי אנשים שעבורם אבא שלי היה גיבור. שמעתי מהם שהם ראו אותו במעשי גבורה, החל בלשחד את הקצין הנאצי התורן, וכלה בלהגן על אשתו ועל הבן שלו, והוא שילם על כך מחיר כבד. הלוואי שהיה מצליח להגן על עצמו ועל אחי והם היו כאן איתנו. כשאספנו עדויות לספר, זו היתה הקלה עצומה לשמוע אנשים מתארים אותו כגיבור שהציל אותם".

אמך, ששרדה את המלחמה, התעקשה על ארה"ב, אך הקשר לישראל מופיע לאורך כל הספר. למה בעצם לא עליתם לישראל?

מייקל: "אני מניח שאם אבי היה חי, המשפחה היתה עולה לישראל ולא לארה"ב, והייתי היום ישראלי לכל דבר. אבא שלי היה ציוני והיה ידוע ככזה שלא הסתיר את הציונות שלו בקהילה שלנו. כאם יחידנית אחרי השואה, אני בטוח שאמא שלי והדודות שלה ראו בארה"ב מקום בטוח יותר לגדל בו ילדים. היום כיהודי אין לך מקום אחר שאתה מרגיש בו בטוח ויודע שתמיד יקבלו אותך בו כמו ישראל".

 

"גֶּן הניצולים"

מייקל עבד במהלך השנים כדוקטור בתחום המחקר והפיתוח הפרמקולוגי. מאז שיצא לגמלאות הוא מרצה על קורותיו בשואה. בספרו, מלבד אמו, מצוינות עוד נשים חזקות וקשוחות שלא נשברות. ב"מועדון הניצולים" הן מהוות חברות של כבוד. על כך אומר מייקל כי "אמא היתה ללא כל ספק אישה חזקה. אני לא יודע אם לייחס את זה לפולניות שלה או ליהדות שלה, אבל היא הגנה עלי ככל יכולתה, וסבתא שלי עשתה את אותו הדבר. 

"שתיהן סיכנו את חייהן עבורי. לא היה לאמא שלי שום דבר אחרי המלחמה: לא בית, לא בעל, לא כסף, והיא עשתה הכל כדי להגן עלי. אני לפעמים מסתכל על האישה החזקה שאיתה התחתנתי ועל הילדים והנכדים שלנו, ואומר לעצמי שאולי החוזק שלהם נובע מאותו 'גן ניצולים' שעובר אצלנו".

 

כריכת הספר "מועדון הניצולים"

 

דבי: "אני זוכרת את הסיפורים של סבתא שלי על האובדן שלה. על הרצון להתאחד עם אבא שלי בסוף המלחמה והתחושה הזו שהיא איבדה אותו, ולפתע למצוא אותו ועוד קרובי משפחה ששרדו. 

"אצל אבא שלי המשפחה היא הכל, והכל זה המשפחה, באופן הזה הוא למעשה רואה את העולם. אני כל הזמן אומרת לעצמי שוב ושוב שמזל שאני לא צריכה למדוד את הכוח שלי כפי שסבתא שלי נאלצה לגלות. אבל אבא שלי כל הזמן אומר שאני עקשנית כמוה, ושאני מזכירה אותה. אני מקווה שהוא צודק".

 

ותודה לחיילים

במהלך השיחה עימם הם מרבים לציין את הקשר עם ישראל. את הביקורים החוזרים עם המשפחה כדי לחזק את הפן היהודי, וכמובן את העבודה על הספר - שגרמה לכך שהעברית השתפרה, והכרת הארץ רק גדלה, וההבנה עד כמה הכל קשור בהכל בהיסטוריה של העם הזה.

אירוע אחד שהתרחש לא מזמן, הנציח את סיפורה של המשפחה וכנראה את הסיפור כולו: "בספטמבר האחרון נסענו כולנו לאושוויץ", נזכרת דבי. "זה היה כמובן ביקור קשה ובדיוק ברגעים הכי לא נעימים שלנו שם, נתקלנו בקבוצת חיילים ישראלים שניגשו אלינו וביקשו מאבא לספר את הסיפור שלו.

"בסיום המפגש החיילים הודו לו על הסיפור והחמיאו לו על האומץ שלו, אבל הוא מיהר להודות להם חזרה בשמו ובשם משפחתו, על כך שמדובר בחיילים שמגינים על מדינת ישראל. עבורנו זה היה רגע בלתי נשכח, אולי גם החיילים ינצרו את הפגישה הזו להמשך חייהם". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו