"זה מכוער לא לדעת לקבל את האחר, יש כאן מקום לכולם"

מתנגדת למלחמת התרבות, חולה על החיקוי שלה ב"ארץ נהדרת" ונזכרת בימים שבהם לנשים היה יותר קשה להתלונן על הטרדות • ענת עצמון מככבת בתיאטרון היידישפיל, ותבלה את ליל הסדר במלון

צילום: אריק סולטן //

ענת עצמון || בת 59. שחקנית וזמרת. נולדה ומתגוררת בתל אביב. בתם של הניה ושמואל עצמון, שחקן וממקימי תיאטרון היידישפיל. אשתו לשעבר של השחקן דן תורג'מן, אמא לשני בנים, בזוגיות עם המוזיקאי דני סנדרסון. משחקת ב"איש חסיד היה" בתיאטרון היידישפיל

 מתי בפעם האחרונה ניקית את הבית? 

"אתמול. האמת היא שאני מנקה כמעט בכל יום, אבל בגלל פסח היתה פה גם מנקה נחמדה, שבאה לעזור לי לפרק את ארונות המטבח. תמיד עושים ניקיון רק בחוץ, אבל היא הולכת להיכנס פנימה".

 ואיפה תהיי בערב החג עצמו? 

"בליל הסדר אני אמורה להיות עם הוריי ואחי בבית מלון בזכרון יעקב. אמא שלי קצת מסורתית, ובפסח היא חייבת מטבח כשר לחלוטין, זה אחד השיגעונות שלה, אז בכל שנה הוריי נוסעים למלון. והשנה אני ואחי מצטרפים לסדר קטן וחמוד, ואולי גם הבנים שלי יבואו. זו אמא שלי ואני צוחקת על הקפדנות שלה, אבל גם מכבדת אותה, ותכל'ס היא עושה חיים, יוצאת למלון בפסח. חכמה". 

 היה קשה לפספס השבוע את המתקפה של אפרים שמיר על שרית חדד. מתי בפעם האחרונה נתקלת במלחמת התרבות בישראל?

"כל הזמן. כל פעם זה מקרה אחר, וזו נקודה כואבת מאוד. בעיקר כי זה יוצא מפרופורציות, ובמקום לאחד את העם יש דברים שגורמים כאן לפילוג. לדעתי כל אדם צריך לשמור על הטעם שלו ועל האהבות שלו, אבל להיות מספיק פתוח כדי לקבל גם דברים אחרים ולא להעליב, כי זה לא תרבותי. בכיתה שבה למדתי היו גם אשכנזים וגם מזרחים, והילדים שלי מעורבים. זה הגורל שלנו, אנחנו הגענו מכל קצוות תבל, וזה מכוער לא לדעת לקבל את האחר. יש כאן מקום לכולם". 

 מתי בפעם האחרונה צפית ב"ארץ נהדרת"?

"השבוע, הם נהדרים. כאשר חיקו אותי בתוכנית הייתי בדרכי חזרה מהצגה בנצרת עילית והתחילו לשלוח לי מלא סמסים עם תמונות מתוך התוכנית. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה, ובפעם הראשונה שראיתי את התמונה חשבתי, 'וואו, איך אני נראית צעירה'. ואז הבנתי. בהתחלה נחרדתי ואחר כך צחקתי נורא. מעכשיו, אם לא אוכל לעשות משהו, אני אשלח את ליאת הר לב במקומי".

 מתי בפעם האחרונה הלכת לרופא?

"לפני חודשיים בערך, ביום הסערה הכי גדול שהיה בחורף האחרון. הזמנתי רופא לביתי בשתיים בלילה, כי היה לי חום והשתעלתי מאוד. הצעתי לו לשתות תה, והוא ביקש תה עם לימון, התיישב, ואז עוד פרסתי לו עוגת גזר. כשאני חושבת על זה, לא ברור לי מי טיפל במי". 

 מתי בפעם האחרונה חזרת לבית ילדותך?

"אני תל־אביבית מבטן ומלידה, וכל חיי גרה ברדיוס של חצי קילומטר. את בית ילדותי, מול כיכר רבין, אני רואה כל הזמן, לפעמים פעמיים ביום, אבל הנוף מסביב השתנה. בפינה של בית הקפה 'קפרי' היה יושב משה דיין, וישבה שם גם צילה בינדר, אהובתו של אלתרמן. הייתי רואה אותם יום־יום כשחזרתי מבית הספר, זו היתה תל אביב אחרת. כשאני עוברת בשדרות ח"ן, התחושה שלי היא שאני צועדת על אותן בלטות כל חיי, ואני שמחה על כך". 

 מתי בפעם האחרונה יצאת לבלות?

"בשישי האחרון. בילוי בשבילי זה לצאת לארוחה טובה, או לשבת בבית עם דני ולראות סרט או סדרה. בילוי בשבילי זה גם ערב שישי עם המשפחה". 

 את בשלנית, מעמידה סירים לארוחות שישי? 

"אני בעיקר מבשלת למשפחה, לעיתים רחוקות אני עושה ארוחה ל־20 איש, אבל ארוחת שישי אצלנו זה עשרה אנשים בלי בעיה. למדתי לבשל בשנים האחרונות, ואני נהנית מזה. אחד התענוגות שלי הוא שנהנים ממה שאני מבשלת. אני מרגישה שמגיעות לי מחיאות כפיים".

 מתי בפעם האחרונה שמעת משהו לא נכון לגבייך?

"לפני המון שנים מישהו אמר לספר שלי, 'שמעתי שענת החליפה צבע בשיער', ולא דובים ולא יער. האיש הזה כנראה ראה אותי בראיון בטלוויזיה, והיתה תאורה באולפן שבגללה זה היה נראה שצבעתי. מייד כשזה נודע לי התקשרתי לספר שלי, שאני איתו 20 שנה, והכחשתי הכל. יש בינינו נאמנות בלתי מתפשרת". 

 מתי בפעם האחרונה לבשת מדים?

"לפני 40 שנה, כשהשתחררתי מהצבא. בשנים האחרונות אני מקפלת הרבה מדים, כי שני בניי המתוקים התגייסו. הכי קשה זה הגרביים האפורים, כי צריך להתאים גרב לגרב. אני קוראת לזה 50 גוונים של אפור, כל אחד והסרט שלו". 

 מתי בפעם האחרונה שרת מול קהל?

"אתמול. בימים אלה אני שרה ומשחקת בהצגה 'איש חסיד היה' בתיאטרון היידישפיל, הצגה מלאת סיפורים ושירים חסידיים שהחזרנו לשפת המקור, לאחר שהיתה הצלחה ענקית בזמנו בעברית". 

 מתי בפעם האחרונה בילית עם הילדים?

"לפני כמה חודשים נסעתי עם שני בניי, ליאם ואלעד, לניו יורק. ראינו הצגות, טיילנו בעיר ואפילו הלכנו למשחק כדורסל במדיסון סקוור גארדן. גולת הכותרת היתה ההופעה של בילי ג'ואל. שרנו והתרגשנו מאותם השירים, ובאותו רגע הרגשתי שעבודתי כאם בישראל נשאה פרי. היה כיף אדיר". 

 מתי בפעם האחרונה שינית את המראה שלך?

"לא יודעת. אני די שמרנית ומקסימום מחליפה גוון של ליפסטיק. אני לומדת עכשיו שאת הסומק צריך למרוח יותר בצדדים, כדי שיבליט לי את עצמות הלחיים. בגדול, אני מתפללת שהמראה לא ישנה אותי, ואם כן אז לאט־לאט, אין מה למהר. לפעמים אני מתה לעשות גלח, אבל אין לי אומץ". 

 מתי בפעם האחרונה היית בטיפול פסיכולוגי?

"לפני כעשר שנים. הייתי בטיפול תקופה ארוכה, ואני חייבת לומר שזאת פריבילגיה עצומה, קודם כל איזה כיף לדבר על עצמך ומישהו מקשיב שעה שלמה. הטיפול עזר לי להבין את עצמי טוב יותר". 

 מתי בפעם האחרונה אהבת שיר חדש?

"מה שעולה לי בראש כרגע זה שירו של טונה, 'גם זה יעבור'. מייד התחברתי אליו, למרות שאני לא מחשיבה את עצמי לעוקבת ראפרים מדופלמת".

 מתי בפעם האחרונה יצאת לדייט ראשון?

"לפני כעשר שנים, יצאתי לדייט עם דני שהפך לזוגיות ארוכה ומלבבת". 

 מתי בפעם האחרונה קיבלת פרחים?

"ביום האהבה האחרון. קיבלתי זר מדהים מבן זוגי ומאוד התרגשתי".

 מתי בפעם האחרונה פגשת את אבא שלך?

"הוריי ואני גרים במרחק של 27 שניות בהליכה איטית, כך שיוצא לי לפגוש את אבי ואמי די הרבה. אבא ואני חברים טובים ואוהבים, ותמיד יש לו עצה טובה לתת. מעל הכל, יש לו מקום סודי לקניית ביצי משק טריות ואיכותיות, ואתמול הוא הביא לי שני מגשים".

 ואת אמא?

"אמא שלי היא חברה נפלאה. היא תמיד בעדי והיא גם מורה נהדרת, שמאוד עוזרת לי כשעלי ללמוד יידיש. אנחנו מדברות כמעט בכל יום, מרכלות ומקטרות כראוי לשתי פולניות". 

 מתי בפעם האחרונה רצית להיות מישהי אחרת?

"באופן כללי יוצא לי להיות מישהי אחרת כמעט בכל יומיים, מתוקף תפקידי כשחקנית. עכשיו, ב'איש חסיד היה', אני רועת אווזים, וזה כיף גדול. אבל הדמות שהכי הייתי רוצה להיות היא שוטרת, כשמישהו חותך אותי בכביש וכמעט נכנס בי". 

 מתי בפעם האחרונה קראת ספר?

"עכשיו. אני קוראת את 'יער אפל' של ניקול קראוס, ומאוד נהנית מהרומן ששזור מנקודות מבטם של שני בני זוג שעוברים פרידה. אגב, ליד המיטה שלי מונח כבר שנים הספר 'אמנות האהבה' של אריך פרום, ומדי פעם אני חוזרת וקוראת ממנו קטעים. הוא קצת כמו התנ"ך שלי. מומלץ ביותר". 

 מתי בפעם האחרונה בכית?

"לפני כמה חודשים ביקשה ממני זהבה, אמו של סמל ראשון אורון שאול, שאשתתף בציון יום הולדתו של אורון ואקרא שיר שכתבה קרובת משפחה לכבודו. נסעתי לכפר עזה, ובמקום המשקיף לעבר מקום חטיפתו ישבתי וליבי בכה, ממש נקרע לגזרים". 

 מתי בפעם האחרונה התמכרת לסדרת טלוויזיה?

"אני רואה לא מעט סדרות ומתמכרת במהירות. האחרונה היא 'סיפורה של שפחה'. התאהבתי באליזבת מוס, שחקנית מעולה שאפשר להביט בה בלי סוף. הצילום היה מרהיב, והסדרה הזו היא נורה אדומה לוהטת לגבי מה יכול לקרות כתוצאה מבורות, חוסר גבולות ומיזוגניה. אני אוהבת גם סדרות ישראליות, והאחרונה שהתמכרתי אליה היא 'להעיר את הדב'".

 מתי בפעם האחרונה שמחת שאת ישראלית?

"כשהייתי נוסעת לבקר את בני ליאם בראשון לציון, שם התנדב לשנת שירות לאומי לפני הצבא, הפעלתי את הווייז והגעתי ליעד אחרי לא מעט פיתולים. דמעות של שמחה וגאווה חנקו את גרוני. איזו המצאה ישראלית אדירה. גאווה גדולה". 

 מתי בפעם האחרונה שמחת שאת אישה? 

"כאשר עלה הקמפיין של MeToo#. אני מברכת על הקמפיין הזה, כי אני דואגת לבחורות הצעירות ולכל הנשים שסבלו מהתנהגות בוטה כלפיהן, ושמחה שיש להן עכשיו אפשרות לפנות ולטפל בבעיה. כשאני הייתי צעירה, לפני שנים, לא היתה אופציה כזאת ואף אחת לא ידעה שאפשר להתלונן. מנגד, אני חושבת שצריכה להיות מידתיות, ולא כל דבר דומה לרעהו. יש הבדל בין אונס לבין הטרדה או הצקה, וצריך להתייחס למידתיות. בגדול, זה קמפיין מאוד חשוב ואני מקווה שהוא יכה גלים וימנע חלק גדול מהבעיה". 

 מתי בפעם האחרונה עשית משהו ספונטני?

"לפני שבוע הלכתי ברגל לחברה שלי שגרה בקצה השני של העיר. 25 דקות הליכה, ולא נסעתי אליה באוטו כמו שאני עושה תמיד. היה מאתגר, ואולי בגלל זה על המרתון האחרון ויתרתי".

 מתי בפעם האחרונה היית בים?

"לפני שלוש שנים. הלכתי עם חברה ורציתי לברוח אחרי שנייה. אני אוהבת את הים בתור נוף. כל מה שקשור למים שבהם שוחים מדוזות, פלוס חול - שמגיע בסופו של דבר הביתה - לא מדבר אלי". 

 מתי בפעם האחרונה עשית ספורט?

"למרות שאני סובלת ושונאת לעשות ספורט, אני מכריחה את עצמי להתאמן עם מאמן אישי פעמיים בשבוע כבר שלוש שנים. לפחות לו זה עושה טוב".

 מתי בפעם האחרונה למדת משהו חדש?

"לפני חודש הסכמתי להתחבר לאפליקציה של הבנק שלי, וזאת ממש מהפכה. עכשיו אני יכולה לשוטט בקלילות בין הוראות הקבע לקנדי קראש". 

 מתי בפעם הראשונה שיחקת על במה?

"בכיתה י' או י"א. זה היה בתיכון עירוני א', וזו היתה ההצגה הראשונה שלי בחוג הדרמטי. הטילו עלי לשחק את חנה סנש, ואני הייתי ילדה מאוד שובבה ונבהלתי מהטקסטים שהפילו עלי ללמוד בעל פה. דחיתי את זה לרגע האחרון, ורק בלילה לפני ההצגה ישבתי ולמדתי את הטקסט כמו שיעורי בית. על הבמה, בעודי מנסה לזכור את המילים בעל פה, הסתכלתי החוצה מהחלון באודיטוריום, הבטתי על עץ ופתאום המילים הדהדו מתוכי והתחילו לזלוג דמעות מעיניי. תמיד הרגשתי שברגע הזה נטמן הזרע להיותי שחקנית".

shirshirziv@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר