ליל הסדר: אצל זיגמונד שלמה פרויד

אחד הטקסים היהודיים הבודדים שקיים זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה (שלמה היה שמו העברי), היה ליל סדר פסח. פרויד קרא בהגדה כיוון שידע עברית. אשתו שבאה מבית אדוק בוודאי ידעה את ההגדה בעל פה. ילדיו שקיבלו חינוך גרמני נזקקו כנראה לתרגום הגרמני של ההגדה. בקיצור, היה זה ליל סדר אופייני למשפחות יהודיות שיצאו מהגטו בתהליך של אמנציפציה, חדלו לשמור מצוות אך שמרו על זיקה מסוימת לעברן היהודי. 

פרויד נולד כיהודי, הצהיר וחזר והצהיר כי נשאר יהודי - יהודי ללא אלוהים, אך יהודי. כך הזדהה כל חייו, גם נוכח התגברות האנטישמיות. אך מה היתה זהותו היהודית? 

יחסו לכל הדתות היה שלילי והוא כינה את הדת נברוזה קולקטיבית, אף שהאמין באיתנותם של מיתוסים וייחד חשיבות מיוחדת לבחירה היהודית במונותיאיזם. מצד שני, ככל שהתחזקו הנאצים במולדתו הרוחנית - גרמניה - כך התחזקה הזדהותו היהודית וסלידתו מהאנטישמיות, שלדעתו, היתה נפוצה מאוד בקרב העמים הנוצריים.

בנו הבכור, מרטין, כתב ספר זיכרונות על בית אביו. ליהדות מקום זניח בספר. על עובדה זו ניתן ללמוד מאחד מסיפורי ילדותו של מרטין, שבו הוא מתאר כי רק כאשר סבתו האדוקה היתה מתארחת בביתם בשבתות, היו זוכים הילדים להקשיב לשירת תפילות יהודיות מפיה. מרטין מציין כי מראה שכזה היה זר בבית משפחת פרויד מפני שהבית נעדר גינונים וסממנים טקסיים יהודיים.

ספרות שלמה נכתבה לגבי זהותו היהודית של פרויד ולגבי השאלה האם הפסיכואנליזה היא ביטוי של יהדות ללא אלוהים, ממש כפי שהיה מייסדה. בספרו "עושי הנפשות - עם פרויד לארץ ישראל 1948-1918", מתאר ומנתח הפסיכואנליטיקאי ערן רולניק ויכוח זה, שהתעמק עקב עלייתם לארץ ישראל של יהודים שהיוו גרעין קשה של הקהילייה הפסיכואנליטית בגרמניה ובאוסטריה. יש צורך גם לחקור את פרויד האיש כדי להבין כיצד ראה הוא את יהדותו, ללא אלוהים וללא דת. 

זיקתו של פרויד לעניינים יהודיים ברורה: הוא גדל בבית דתי־ליברלי, למד את התנ"ך ככל הילדים היהודים, קלט לתוכו פולקלור יהודי ונישא לאישה מבית אורתודוקסי־יהודי. בכתביו, זיקה זו אינה בולטת, למעט בספרו "על משה ואמונת היחיד", אך היא מופיעה במכתביו (שבהם השתמש בביטויים יידישיים מובהקים). ליום הולדתו ה־35 הוא קיבל מאביו תנ"ך כתוב בגרמנית ובו הקדשה כתובה בעברית מליצית - "לבן יקר לי שלמה", גדושה במובאות ממקורות יהודיים; יש להניח שהאב ידע שבנו יכול להבין את ההקדשה העברית. 

אשר ליחסו לדת - הוא היה בלתי מתפשר: הוא אילץ את רעייתו האדוקה לנטוש את דרכיה ואמונתה; זה היה התנאי ליחסים ביניהם - ניתוק מהמשפחה הדתית ומהדת היהודית. פרויד אף הרחיק לכת ודרש ממנה שלא לצום ביום הכיפורים (בטענה שהיא רזה מכדי לצום).

מאידך, הוא נכנע לעיתים לדרישותיה - חגג את פורים, קיים כאמור את ליל הסדר בפסח (מעניין לדעת מה חשב כשקרא, אם קרא, את הטקסט הדתי של ההגדה), וכנראה ציין את צום יום הכיפורים. הוא עצמו היה, כמובן, נימול, והביא למילה גם את בניו.

יתר על כן, שניים מבניו היו חברים בתנועות נוער ציוניות מובהקות; פרויד עצמו תמך בחברותם זו ואף קיבל חברות כבוד מארגון ציוני בשם "קדימה". פרויד לא היה ציוני ולא ביקר בארץ ישראל אך מדי פעם פרץ אצלו אינסטינקט ציוני חבוי. עקרונית, הוא שלל את הרעיון הלאומי וחשש שמדינת היהודים תיפול תחת השפעה דתית. מעבר לכך, ידידיו הקרובים היו יהודים והוא חשש שמא הפסיכואנליזה תוקע כ"מדע יהודי"; בשל חששו זה, כנראה, טרח לקרב את יונג הלא־יהודי לחוגו, עד שהשניים רבו וניתקו מגע זה מזה. 

 

התסביך, והמוצא

זיקתו הארגונית של פרויד לעולם היהודי קיבלה משמעות ברורה עם הצטרפותו ללשכה הווינאית של ארגון בני ברית בשנת 1897. היתה זו שנה שבה נחלה האנטישמיות בווינה ניצחון משמעותי, כשהקיסר פרנץ יוזף אישר את בחירתו של המנהיג האנטישמי קרל לוגר לראש עיריית וינה, זאת לאחר שפסל אותו ארבע פעמים מאז 1885. לוגר הפופולרי סימל את האנטישמיות הגזענית הגלויה בעיר שבה יהודים מילאו תפקיד חשוב.

אך פרויד נתקל גם באנטישמיות לא גלויה, שהיתה אחראית לאי־מינויו לפרופסור באוניברסיטת וינה ולדחיית רעיונותיו המהפכניים על ידי עמיתיו הלא־יהודים. פרויד הצטרף לבני ברית כמפלט מפני אווירה זו ולא פחות חשוב, כמקום שבו קהל סקרן מוכן לדון בדעותיו. פרויד לא הסתפק בהרצאותיו המקצועיות בלשכת בני ברית אלא היה בה חבר פעיל - לפחות בשנים הראשונות - ופעל להרחבתה ולגיוס חברים יהודים.

פרויד היה חייב לדעת מה משמעות השם העברי של הארגון, שהיה שלוחה של ארגון שהקימו יהודים־גרמנים בארה"ב, ושתפקידו היה ליצור מסגרת חברתית ליהודים שלא הסתירו את יהדותם, יחד עם דבקותם בנאורות ההומניסטית האוניברסלית.

פרויד לא מצא קושי לשלב את פעילותו בארגון יהודי בינלאומי עם דבקותו בתרבות הגרמנית שלפני היטלר ובמטענה הנאור, אך אין ספק שהוא הושפע מהתגברות האנטישמיות, וההנאה שחווה מפעילותו בארגון היהודי הצביעה על הרגשת הבית שלו בין היהודים. מעניין לציין בהקשר לכך כי חלק חשוב מהפסיכואנליזה שפיתח פרויד בדמות תסביך האימוץ (Family Romance), בא לכדי פתרון רק כאשר האדם מכיר במוצא שממנו הוא בא ואינו מתכחש אליו. 

אכן, אי אפשר להתעלם מיהדותו של ענק רוח זה (שגם אם אין מקבלים את תורתו בשלמותה, חייבים להסכים כי הוא שינה באורח דרמטי את האופן שבו בני האדם מסתכלים על עצמם), בלי להכיר בהזדהותו כיהודי בעידן של אנטישמיות גוברת. 

כיצד הסביר פרויד את זהותו היהודית? בנאומו בפני חברי בני ברית ב־6 במאי 1926 הוא ניסה להשיב לשאלה זו: "מה שקשר אותי ליהדות... לא היתה האמונה, גם לא הגאווה הלאומית... אבל נותרו מספיק דברים אחרים שהפכו את היהדות ואת היהודים לגורם שקשה לעמוד בפניו, תעצומות רגשיות אפלות שככל שקשה להביען במילים, כך הן מתחזקות יותר - הכרה ברורה בזהות הפנימית ותחושת הקירבה ביחס לאנשים בעלי מבנה נפשי זהה".

יש לציין שפרויד, שלא חשש להיכנס לניתוח מעמיק של התודעה והלא־מודע, אינו מוצא כאן הסבר מדעי או רציונלי ל"תעצומות האפלות" המשייכות אותו לשבט היהודי, פרט לכך שהוא מציין כי יהודים הם שתמכו בו ובתורתו כשהיה מנודה בווינה, בתחילת דרכו; ככל שהתגברה עוצמת השנאה והאלימות הנאצית, כך נתחזק הסברו של פרויד לייחוד היהודי.

בספרו האחרון "משה האיש ואמונת היחיד", כמו גם במאמרו על משה של מיכלאנג'לו, הוא נותן ביטוי מדעי לתופעה של "יהדות ללא אלוהים". כבר בנאומו בפני סניף בני ברית רמז לכך: "בשל היותי יהודי, הייתי יותר חופשי מהרבה דעות קדומות המגבילות את החשיבה האינטלקטואלית של אחרים. כיהודי הייתי מוכן להתייצב כנגד הכלל ולוותר על תמימות הדעים שברוב המוצק". 

כאן לא מדובר בתעצומות אפלות אלא בהסבר היסטורי שפותח מאוחר יותר בספרו של פרויד על משה. הספר נתקל בביקורות קשות בעיקר בשל שלוש קביעות עובדתיות של פרויד: שמשה היה נסיך מצרי, שהמונותיאיזם שלו נלמד מדתו של אחנתון; שהוא נרצח בידי העברים בשל סירובם הראשוני ללכת בעקבות אמונה זו - ולאחריו, קם משה אחר, מדייני, שהחדיר את האמונה המונותיאיסטית של משה שנרצח בידי בני עמו.

אין תימוכין לתזות אלו. עם זאת, בספר עצמו כלולה אמירה משמעותית על הייחוד היהודי; לפי פרויד, האמונה היהודית הטביעה ביהודים תכונות אופי המועברות מדור לדור. בכך השלימה הדת את תפקידה והיהודים נותרו, גם בעת החדשה, דומים לאבותיהם ולאבות אבותיהם.

בין תכונות האופי בולטת רוחניות היהודים. פרויד ראה תכונה זו, העוברת מדור לדור, כעומדת בניגוד חריף לנצרות של פאולוס, שהכניסה אלמנטים מיסטיים ורב־אליליים לדת החדשה. פרויד אף ראה באיסור המונותיאיסטי היהודי על צלמים, פסלים ומסכות, כבעל תרומה בעלת משקל רב ללידת היהדות כדת על־חושית, שבמרכזה רעיון אלוהי מופשט. לדעתו, אכן השפיעה הדת על עיצוב התכונה הבסיסית היהודית - רוחניות שאינה מקבלת מרות - אך היא סיימה את תפקידה ובעת הזו מתייחדים יהודים בתכונות שדתם הקדמונית הורישה להם, שממצוותיה הם יכולים להשתחרר.

 

הכרה כי היהדות כדת הורישה ליהודים ממד רוחני על־חושי. פרויד // צילום: GettyImages

 

הגוף זוכר

בלי להיכנס לכל פרטי התיאוריה שפיתח פרויד על משה רבנו ועמו, יש לציין נקודה אחת: פרויד ראה עצמו יורשה של המהפכה המונותיאיסטית מכיוון שהגישה הזו של מרד באלילות פשטה ולבשה צורה, אך עיקרה הועבר מדור לדור וקבע את האופי היהודי. אחת מחוקרות פרויד מסבירה עניין זה: "היהודיות (Jewishness) מהווה תורשה ביולוגית של זיכרון ארכאי שהעם היהודי מחויב להעביר לדורות הבאים". היא מדגישה שפרויד מפרש מחדש את הייחוד היהודי: "העובדה שהיהודים הם יהודים לא נובעת בגלל הדת או בשל מנהגים חברתיים, אלא משום שהם ירשו את היהודיות בגופם". 

ניתן, כמובן, להקשות על תיאוריה זו של פרויד שלפיה היהודיות עוברת בדרך תורשתית. שומרי מצוות ומסורת יטענו שאם יהודיות עוברת בירושה, היא עצמאית מיהדות שאותה יש ללמוד ולהעביר לדורות הבאים בבחינת "והגדת לבנך". מצד שני, יטענו יהודים ליברלים נגד פגיעה זו של תזת התורשה, באוטונומיה של הפרט, ועוד יטענו: איך יכול אדם להצטרף ליהודיות אם לא נולד יהודי? ואיך עוברת היהודיות בירושה, גם לגבי מקרה שבו אין זכר ליהודיות באורח החיים של המשפחה, כשם שפרויד עצמו הנהיג בחריגים מסוימים, לגבי משפחתו?

אך אצל פרויד, הייחוד היהודי עומד בסימן התיאוריה המרכזית של ספרו על משה: שובו של המודחק; רצח משה בידי היהודים מצוי בלא־מודע של היהודים והם נולדים עם משא זה, הקובע את אופיים המיוחד, ובניגוד לדתות אחרות אין היהודי נפטר ממשאו גם אם המיר את דתו.

גם רולניק רואה את עניין זהותו של משה כמשני למסר המוסרי של היהדות, העובר מדור לדור: האומנם שאלת זהותו האמיתית של משה היא זו העומדת במרכז חיבורו של פרויד? "דומה שתרומתו העיקרית של פרויד בחיבורו נוגעת לתפקיד שנועד למשה בהבאת הבשורה המונותיאיסטית לעברים ובהשפעתה על עיצוב זהות היהודים.

"דמותו של משה אפשרה לפרויד לחזור על טענתו, שלפיה לא הדת היא העומדת בין היהודים לבין הסביבה הנוצרית. מבחינתו, מדובר היה בהבדלים גזעיים ואינטלקטואליים שאינם מתמצים במילוי מצוותיה של הדת. הבדלים אלה מפרידים את היהודים מכל שאר האומות באופן שאינו מאפשר התבוללות מלאה". 

 

"צעירינו ימשיכו במאבק" 

ככל שגבר כוחם של הנאצים - שכבשו את וינה, עירו האהובה - ואילצוהו להימלט ללונדון, כך גברה זיקתו ליהדות. מהמפסטד ב־1938 הוא הכתיב לבתו אנה את דבריו האחרונים. הוא זקן וחולה ועתיד למות זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם, לפני רצח יהודי אירופה, לרבות רצח ארבע אחיותיו שפרויד לא כלל אותן ברשימת הפמליה שלו שהורשתה להימלט ללונדון, ונותרו בווינה כטרף קל למכונת הרצח הנאצית.

הדברים הוכתבו לצורך הכנס הפסיכואנליטי הבינלאומי ה־15 בפריז, ערב המלחמה הצפויה בין המערב לגרמניה הנאצית. אנה פרויד קראה בפני באי הכנס את דברי אביה, שבהם ניתן לראות כצוואתו של אדם מיוחד זה שגורש מעירו ומת בייסורים, אך ברוח איתנה:

"כל התקדמות כזאת ברוחניות גורמת לביטחון עצמי מוגבר, בכך שהיא מקנה גאווה לאנשים המרגישים שהם נעלים על אלה שנשארו שבויי החושים. אנחנו יודעים שמשה העניק ליהודים את התחושה הנאצלה שהם עמו הנבחר של אלוהים: ביטול חומריותו של אלוהים היתה תרומה חדשה ורבת ערך למטמון הנסתר של העם. היהודים שימרו את נטייתם לעניינים שברוח.

"גורלה המר של האומה מבחינה מדינית לימד אותה להעריך את הנכס היחיד ששימרו, את ספרותם. מייד אחרי חורבן הבית בידי טיטוס, ביקש רבן יוחנן בן זכאי רשות לפתוח ביבנה את בית הספר הראשון ללימוד תורה. מאז והלאה הספר הקדוש והמאמץ האינטלקטואלי שהוקדש לו, הם ששמרו על אחדותו של העם".

במאמר מוסגר: אילו היה חי פרויד היום, יכול היה, אולי, לצרף לדוגמה של יוחנן בן זכאי את הקמת מדינת ישראל היהודית, לאחר השואה.

אין כאן חזרה מעמדתו של פרויד לגבי שלילת היהדות כדת. יש כאן הסבר היסטורי - דומה לגישתו של אחד העם לגבי לידתו והישרדותו של העם היהודי - השופך אור על יחסו הנפשי של פרויד לזהותו היהודית. 

טרם יציאתו ללונדון שלח פרויד מכתב אחרון לבנו ארנסט בניו יורק: "לעיתים אני רואה את עצמי כיעקב, הנלקח על ידי בניו למצרים כאשר היה זקן מאוד. נקווה שלאחר מכן לא תבוא עלינו יציאת מצרים נוספת. הגיעה העת ש'היהודי הנודד' יגיע אל המנוחה במקום כלשהו". כלומר, בסוף ימיו חוזר פרויד לדמויות המוכרות ביהדות: משה רבנו, יוחנן בן זכאי ויעקב אבינו. 

כאמור, גבר הרגש הלאומי היהודי של פרויד, ככל שהאיצו הנאצים את רדיפותיהם האנטישמיות. ומה בדבר היחס לציונות? מלכתחילה יחסו היה אמביוולנטי למפעל הלאומי היהודי. ברצון העניק את שמו כחבר הוועד המנהל של האוניברסיטה העברית ואף איחל לפסיכואנליטיקאית יהודייה־רוסיה שתינשא ליהודי, ושאם ייוולד לה בן, "יתפתח ויהיה לציוני נאמן".

ב־1935, כשכוונת הנאצים הלכה והסתמנה, כתב פרויד ללייב יפה - איש קרן היסוד: "אני יודע היטב איזה מכשיר חשוב ומבורך נעשתה קרן זו במאמציה להקים בית חדש בארץ העתיקה של אבותינו. זהו סימן לשרוד, רצון שאין לנצחו שעד כה עמד בהצלחה מול אלפיים שנים של דיכוי קשה! צעירינו ימשיכו במאבק". 

עובדות אלה מעידות על יחס דו־ערכי ליהדות ולציונות: דחייתה של היהדות כדת, יחד עם ההכרה שהיא הורישה ליהודים ממד רוחני על־חושי, גם כאשר הם נוטשים אותה. חבוי בתוך יחסו זה, התפתח יחס מיוחד לציונות, לתנועה הלאומית היהודית. 

קשה אולי להבדיל בין השניים - בין הזיקה השבטית והנוסטלגית של פרויד לרקעו היהודי, לבין הרגש הלאומי הגובר, נוכח שנאת היהודים בגרמניה ובאוסטריה וההצלחה הראשונית של המפעל הציוני בארץ ישראל. הוסיפו לכך את אמונתו בעליונות ההיסטורית של הגישה היהודית המונותיאיסטית הרוחנית, וקבלו את פרויד היהודי, אחוז ומשולב בפרויד האוניברסלי.

 

תעלומת יום הכיפורים

בין היהודים ללא אלוהים שקמו ועלו מן הגטו עקב האמנציפציה, פרויד הוא בין היחידים המנסים להסביר את הלכידות היהודית הלא־דתית במונחים רציונליים. אך גם הסברו זה הוא בעייתי. היהודים הורישו את רוחניותם מדור לדור באמצעות אמונתם המופשטת, אך כיצד יורישו אמונה זו לדורות נטולי אמונה? וכיצד יישמר יתרונם זה בעולם חילוני והומניסטי? ייתכן שהמשמעות הלאומית של היהדות מסבירה סתירה זו בגישתו של פרויד לזהותו היהודית.

פרויד הוא תוצר של האמנציפציה וגם של כישלונה. הנאורות לא הביאה לחיסול האנטישמיות ובתוך זמן קצר נולדה אנטישמיות מסוג חדש - ביולוגית וגזענית - שהנאצים הגשימוה בצורה הנוראה ביותר. לצד טרגדיה זו, ברור שהשילוב בין החשיבה וההוויה המודרנית והזהות היהודית, כפי שראה פרויד, הוליד את אחד האישים שהשפיע ביותר על התודעה האנושית בזמן החדש.

כפי שמסכם הפילוסוף ירמיהו יובל, פרויד היה יהודי לא־דתי, יהודי כופר, אך יהודי בכל זאת, כפי שהוא ראה את עצמו וכפי שראו אותו אחרים, יהודים ולא־יהודים ובכללם הנאצים, ששרפו את ספריו ואילצו אותו להימלט בזקנתו לגלות. 

פרויד איבד עצמו לדעת בביתו שבהמפסטד - באמצעות רופאו הוא ביקש לשחרר עצמו מייסורי מחלת הסרטן. הוא התאבד לפני החלטות ועידת ואנזה, אך לאחר שהחלו להגיע ידיעות על רציחות היהודים בפולין. הוא מת ביום הכיפורים ולעולם לא נדע אם היה "גורם יהודי" בבחירת התאריך הזה להתאבדותו. 

*אמנון רובינשטיין הוא סופר ופרופסור במרכז הבינתחומי הרצליה, שר החינוך וח"כ לשעבר, חתן פרס ישראל לחקר המשפט (2006) [www.amnonrubinstein.org]

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו