"שחקן מספר אחת": כשספילברג מפשיל שרוולים

"שחקן מספר אחת", ארה"ב 2018

"אין לי מה להוכיח, והוכחתי את זה היום", אמר פעם חלוץ הכדורגל, אלון "האווירון" מזרחי. במידת מה, הבמאי סטיבן ספילברג אומר דברים ברוח דומה בסרטו החדש "שחקן מספר אחת". 

אחרי עשור שבו הפופולריות שלו הגיעה לשפל של כל הזמנים, הבמאי בן ה־71 מפשיל את השרוולים, משחרר את המעצורים, שולף את התותחים הכבדים, ויוצא להזכיר לכולם את ערכו האמיתי. התוצאה היא שובר קופות חיוני, מסעיר ומרהיב מבחינה ויזואלית ורעיונית, שברגעיו הטובים מזכיר יצירות מופת משפיעות כמו "מקס הזועם: כביש הזעם" של ג'ורג' מילר, "התחלה" של כריסטופר נולאן, "מטריקס" של האחיות וואשאובסקי ועוד. 

בהתבסס על רב המכר של ארנסט קליין, "שחקן מספר אחת" הוא בעצם טקסט אולטימטיבי על תרבות פופ ונוסטלגיה. באמצעות סיפור מסגרת ששואב השראה מ"צ'רלי בממלכת השוקולד", העלילה העתידנית שולחת חבורה של צעירים, שמונהגת בידי סופר חנון בשם ווייד ווטס (טיי שרידן), אל תוך עולם וירטואלי ממכר ואדיר ממדים שבו הוסתרו בקפידה שלושה מפתחות. מי שימצא את שלושתם - יזכה בבעלות על העולם הווירטואלי ועל הונו העצום של מי שהמציא את העולם הזה, הטריליארדר האקסצנטרי ג'יימס האלידיי (מרק ריילנס).

הטוויסט הוא שהעולם הנ"ל מאוכלס באלפי דמויות, תפאורות ורפרנסים לסרטים, לסדרות ולמשחקי מחשב משנות ה־80 וה־90 - החל מ"בחזרה לעתיד" ו"פארק היורה", המשך ב"ביל וטד" ו"אקירה", וכלה ב"אחרון גיבורי הפעולה" ו"קינג קונג". גם חיפוש המפתחות עצמו מצריך ידע נרחב ביצירותיהם של במאים כמו ג'ון יוז וסטנלי קובריק.

כמובן שווטס וחבריו הם לא היחידים שמבקשים למצוא את המפתחות. אחרי הונו של האלידיי דולק גם תאגיד ענק, שבראשו עומד מנכ"ל מרושע בשם נולאן (צירוף מקרים?), המגולם בידי בן מנדלסון.

החדשות הטובות הן שכמעט כל מה שקורה בתוך העולם הווירטואלי מטופל באופן ספקטקולרי. הסיקוונס הארוך הראשון, למשל, שמתמקד במירוץ מכוניות מטורף על כביש שמתעקל ומתהפך, הוא פלא טכנולוגי וגן עדן אמיתי לגיקים. רק צפיות עתידיות בעזרת כפתור ה"Pause" יוכלו לחשוף את כל התופינים שמסתתרים בתוכו.

הבעיה היחידה היא שמה שמחבר בין הסיקוונסים המאלפים האלה אינו שומר על רמה דומה. חלקים לא קצרים של הסרט מלווים בווייס־אובר מעצבן ומסורבל של ווייד, ובכלל, "העולם האמיתי" מתואר בגנריות ובשטחיות נטולת רגש שמפספסת לחלוטין את ההזדמנות להגיד משהו משמעותי על הנושאים שעומדים בלב היצירה. 

לא נורא. "שחקן מספר אחת" מספק לספילברג תירוץ מעולה לחזור לנעורים ולעשות חיים - ואת זה אי אפשר להגיד שהוא לא עושה. "כביש הזעם" זה לא. אבל לפרקים זה קרוב מספיק.

ציון: 8

 

 

 

 

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו