המגזר הבדואי עובר מהפכה שקטה. מהפכה תרבותית־חברתית של מודרניזציה שכמעט לא מדוברת במיינסטרים הישראלי. חלק מהותי מהמהפכה הזו הוא תחום הנדל"ן: כבר מזמן לא מדובר במחצלות ובאוהלים המסורתיים אלא בבתי קבע, ובהם כאלו המתנשאים לגובה של עד שש קומות - וזה כבר שינוי של ממש. יחד עימם מגיעים גם הפינוקים העירוניים הקטנים המוכרים מהמגזר היהודי, ובהם קאנטרי קלאב, בריכה ואמפיתיאטרון להופעות.
מי שמנצח על המהפכה הנדל"נית הזו הוא דוד לפלר, יו"ר הוועדה המחוזית דרום במינהל התכנון, שמאשר את תוכניות הבנייה במחוז הדרום.
"יש שתי מגמות", מספר לפלר בראיון ל"ישראל היום" על המתרחש בין המגזר הבדואי לממשלת ישראל מנקודת מבטו. "המגמה האחת היא למעלה - לנסות להגיע להחלטות מדיניות – וההחלטות האלה מחייבות את כל המערכת. אצל הבדואים לאורך כל השנים יש בעיה של המושג שנקרא 'תביעת בעלות'. תביעת בעלות אצלם זה בדרך כלל פתק שאומר 'סבא שלי ישב פה', 'סבא של סבא שלי ישב כאן', ואז בעל השטח מסמן ביד את כל השטח ששייך לו לכאורה. אין לו שום מסמך רשמי, במקרה הטוב יש לו איזה משהו מזמן הטורקים. ולמעשה, אף בית משפט ישראלי עדיין לא הכיר בתביעת בעלות כזו. כשהוא מגיע לבית המשפט מבקשים ממנו להראות מסמכים, והוא מביא איזשהו מכתב מהטורקים שלא אומר כלום".
"מצד שני", אומר לפלר, "וכאן אתה רואה את המתח בין הצד הפורמלי לצד של השטח, במסורת הבדואית יכולים להיות דוקטורים, פרופסורים וכל מה שאתה רוצה, אבל הבדואים נאמנים לתביעת הבעלות המסורתית ואף בדואי לא יבנה ב־100 דונם שבדואי אחר טוען ששייכים לו. ככה זה".
לפלר מסביר כי "ממשלות ישראל ניסו להגיע לאיזושהי נוסחה כוללת, שתקבע מה לתת לאדם שתובע תביעת בעלות כזו. הרבה אנשים טובים, ובהם השופט גולדברג, אחר כך פראוור ואחר כך בני בגין, הגיעו לנוסחות שונות, אבל הבדואים לא קיבלו אותן".
חצר בית ברהט. "עיר ואם בישראל" // צילום: דודו גרינשפן
לדבריו, "במקרה הזה יש שתי אסכולות: האסכולה הראשונה היא של המשפטנים שאומרת שאי אפשר לסגור עסקה עם בדואי שאומר שיש לו תביעת בעלות, מכיוון שאין לזה בסיס חוקי. הגישה השנייה, שגם אני דוגל בה וגם מנכ"ל הרשות הבדואית דוגל בה, אומרת בעצם שאנחנו לא נחכה עד שנגיע לאיזושהי נוסחה כוללת – בואו ננסה לפתור את זה עכשיו ובצורה מקומית".
"בשנת 2017", אומר לפלר, "אושרו כ־12 אלף יחידות דיור למגזר הבדואי בדרום הארץ, רובן בשלוש תוכניות גדולות: חורה, תל שבע וכסייפה. זה פי שלושה מהיעד הממשלתי לתכנון למגזר הבדואי, שעמד ב־2017 על 3,800 יח"ד".
הריבוי הטבעי של החברה הבדואית, שהוא גבוה מאוד, משפיע על השיקולים שלכם?
"לא בהכרח. הריבוי הטבעי של החברה הבדואית אכן גבוה, אבל הוא יורד עם השנים. במשק בית ממוצע יש חמישה ילדים ויש גם פוליגמיה. דבר נוסף שחשוב לדעת על המסורת הבדואית היא שכאשר הילד מתחתן, והם מתחתנים מוקדם, אין מצב שהוא ימשיך לגור בבית ההורים שלו. הוא חייב בית משלו. כל זה מביא לבנייה בלתי חוקית. זרוע האכיפה מנסה להרוס בתים לפני שהם נבנים, לכן הפקחים מסתובבים בשטח כל הזמן. למעשה, להסדיר ולהיות קשובים לבעיות שלהם, זה טוב גם למדינת ישראל כדי שלא יהיו עוד בעיות. הרשות הבדואית היא שמאשרת את התוכניות, ואנחנו בודקים ונותנים להם את האישור הסופי בהסתכלות המרחבית כי אנחנו אחראים לכל הנגב - מאשדוד עד אילת - וחשוב שהבנייה במרחב תהיה מסודרת".
לפלר מסביר כי "יש שלוש דרכים להתקדם בפתרון של הבעיה הבדואית. שלושתן דרכים טובות בעיניי. הדרך הראשונה היא שבמקום שיש אדמות מדינה ואין עליה תביעת בעלות, הרשות יוזמת הקמת שכונות חדשות או יישובים חדשים.
"הדרך השנייה, שהיא דרך טובה מאוד, היא שיטה שנקראת 'עיבוי זכויות' - כדי להבין את זה אפשר לומר שיש בערים הבדואיות צפיפות אוכלוסין מאוד נמוכה.
"השיטה השלישית, שהיא הכי מסובכת משפטית, נקראת 'הסדרה במקום' - ופירושה שכשיש מישהו שיש לו תביעת בעלות והוא גר בתחום תביעת הבעלות שלו, אז הרשות אומרת לו 'בואו נעשה לך תוכנית כך שתוכל לגור במקום באופן חוקי'".
כדי לבחון מקרוב את השינוי שעובר תחום הנדל"ן במגזר, נסענו לעיר הבדואית היחידה בישראל והעיר הערבית השנייה בגודלה במדינת ישראל - רהט. ראש העיר של רהט, טלאל אל־קרנאוי, הוא איש לבבי, מלא מרץ, שמחה ואנרגיות של עשייה. הוא מכהן כראש עיר כבר עשרות שנים ומספר לנו בגאווה איך השתנתה העיר לאורך השנים.
"רהט היא עיר ואם בישראל", אומר לנו אל־קרנאוי בגאווה לא מוסתרת, "היא העיר הערבית השנייה בגודלה אחרי נצרת. העיר השנייה בגודלה בנגב. רהט עם הפנים לעתיד – היא מתפתחת בצורה יפה מאוד".
לדברי ראש העיר, "רהט מונה כ־72 אלף תושבים. נכון שהמאפיין של העיר הוא ש־50% מתושביה הם מתחת לגיל 18, אבל המהפכה שמתחוללת בעיר כיום היא משמעותית. הרחבנו את גבולות השיפוט של העיר בכמעט 40 אלף דונם. כמו כן, אנחנו בתכנון מתקדם של פתרון מצוקת הדיור. בשלב ראשון אנחנו נמצאים בוותמ"ל (ועדה לתכנון מתחמים מועדפים לדיור), שהולך לאשר 4,500 יחידות דיור רק כשלב ראשון שיקבלו תוקף סטטוטורי. אני מתכנן שבשנת 2018 ייבנו יותר מ־6,500 יחידות דיור. אנחנו בונים ברהט עד שש קומות, שזה דבר מהפכני למגזר הבדואי. שיטת הדיור הבדואית משתנה, כי פשוט אי אפשר לחיות בצורות שהיו מקובלות".
"לומדים גם ברשות"
אל־קרנאוי מספר בגאווה כי "שינינו את צורת החיים החמולתית. כיום אנחנו מנסים לקדם מגורים במתחמי מגורים שבהם חיים בשכנות תושבים עם אינטגרציה חברתית. האינטגרציה הזאת משליכה על כל החיים כאן ברהט - בתי הספר משותפים לכולם, מבני הציבור, שבהם כולם משתמשים, קופות החולים - שום דבר לא מחולק למשפחה מסוימת או לחמולה מסוימת, כי אי אפשר להחזיק עיר עם 72 אלף תושבים על בסיס חמולתי".
המהפכה המתרחשת ברהט לא עוצרת רק בצורת המגורים, אלא גם בילודה של תושבי העיר. לדברי ראש העיר, "הריבוי הטבעי, שלפני עשור היה 5.5 ילדים בממוצע למשפחה, ירד ועומד כיום על 3.2 ילדים בממוצע למשפחה. לפי תוכנית המתאר, עד שנת 2040 אנחנו נגיע לממוצע של 2.2 ילדים ורהט תהיה עיר שמונה 160 אלף תושבים. כך שמתחוללים כאן שינויים חברתיים מרחיקי לכת".
טלאל אל־קרנאוי (מימין) ודוד לפלר // צילום: דודו גרינשפן
גם בתחום החינוך צופה אל־קרנאוי שינויים דרמטיים, וכדי להמחיש את המצב הוא מספר כי "ב־1993, כשנבחרתי לראשות העיר בפעם הראשונה, לא היינו יכולים להשיג עוזרת גננת תושבת העיר, פשוט בשל היעדר השכלה בקרב נשות העיר או מכיוון שהמשפחות לא הסכימו שבנותיהן תצאנה לעבוד. שלחנו בנות מהעיר ללמוד באוניברסיטאות בליווי שומרים ומאבטחים על חשבון הרשות המקומית. כיום, מנגד, רוב הבנות הולכות לאקדמיה. קשה לי לתת לך אחוזים מדויקים, אבל אני יודע בוודאות שמרבית הבנות הולכות לאקדמיה. היום למכרז של עוזרת גננת אחת ניגשות עשרות בנות".
אל־קרנאוי אומר כי "אלה שלא מצליחים או מצליחות להיקלט באקדמיה הישראלית, בגלל שכר לימוד או ציונים לא מספקים, הולכים לרשות הפלשתינית ולומדים שם. יש כיום כ־2,000 סטודנטים שנוסעים בכל בוקר ללמוד ברשות".
הוא מוסיף כי "יש תוכנית מתאר להקים מכללה ברהט שתקלוט סטודנטים שילמדו כאן במקום ברשות הפלשתינית, אבל אנחנו לא מקבלים את האישורים הנדרשים. כבר יש תב"ע למכללה, יש אישור של המל"ג, אבל אין אישור של הוות"ת במשרד החינוך להקים את המכללה". לדבריו, "כולם מדברים על זה ומסכימים שצריך את זה, אבל אף אחד לא מאשר ולא עושה מעשה. זו תהיה מכללה שתשרת ותלמד את כל האזור. ילמדו בעברית ובערבית, וכבר יש חבר נאמנים וועדת היגוי למכללה. פשוט מחכים לאישור המיוחל. זה תקוע כבר יותר מעשור ובינתיים הולכים ללמוד בחברון,על כל המשתמע מכך".
אל־קרנאוי עורך לנו סיור באזור המיועד להקמת המכללה בעיר ורואים כי העניין כואב לו ובוער בעצמותיו. הוא מתלונן על כך שבגלל העיכובים בהקמת המכללה סטודנטים בדואים הולכים ללמוד ברשות הפלשתינית ועוברים שטיפת מוח של הסתה נגד ישראל. "יש אצלנו מפעל סודה־סטרים והרבה מפעלי היי־טק ותעשייה, רוב העובדים הם מרהט. שיעור האבטלה בעיר היה לפני שלוש שנים 34% והיום הוא עומד על 11%. אז אנחנו במגמת פיתוח ותעסוקה", הוא מוסיף באופטימיות.
לסיום, אל־קרנאוי מספר ש"אנחנו לקראת סיום הבנייה של הקאנטרי קלאב שייפתח בקרוב, ובריכת השחייה הבדואית הראשונה בעולם בשלבי סיום. בנוסף, אנחנו מקימים אמפיתיאטרון להופעות, היכל תרבות ופארק עם אגם מלאכותי".
מהמל"ג נמסר בתגובה כי "במסגרת התוכנית הרב־שנתית לשילוב האוכלוסייה הבדואית במערכת ההשכלה הגבוהה, צפוי בשנים הקרובות גידול של 75% במספר הסטודנטים הבדואים המתחילים ללמוד תואר ראשון. סך התקציב לתוכנית החומש עומד על 110 מיליון שקלים. בהתאם להמלצת הצוות הבין־משרדי, שילוב הסטודנטים הבדואים ייעשה, בין השאר, על ידי הרחבת התוכנית 'שער לאקדמיה' הפועלת במכללת ספיר, גם למוסדות אקדמיים נוספים בדרום הארץ. כמו כן, שילוב הסטודנטים ייעשה תוך מתן מענה רלוונטי לצורכיהם הייחודיים של הסטודנטים הבדואים, בדגש על תחומים הנדרשים לשוק העבודה ומבלי להתפשר על האיכות האקדמית".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו