החלטתו הדרמטית של הנשיא טראמפ לגרש 60 דיפלומטים רוסים מאדמת ארה"ב היא איתות רב־עוצמה בשלושה הקשרים: ראשית, על רקע גישתו המתבדלת, הצוננת ולעיתים גם הלעומתית של הנשיא כלפי שותפיו האירופאים בקשת רחבה של סוגיות (כולל סחר, ביטחון ואקלים) - משדרת החלטת הגירוש סולידריות יוצאת דופן מבחינתו כלפי בריטניה והקהילה האירופית. זאת, לנוכח דבקותו הראשונית בעיקרון של "אמריקה תחילה".
יש לזכור שקורבנות ההרעלה לא היו אזרחים אמריקנים, ולפיכך לא היה הכרחי מבחינתו ליזום את המהלך, הצפוי להעכיר עוד יותר את יחסי וושינגטון־מוסקבה (סבב הסנקציות האחרון על רוסיה היה תגובה מינורית על התערבותה במערכת הבחירות לנשיאות).
טראמפ חזר והדגיש, מיום כניסתו לבית הלבן, כי פעולותיו במרחב הבינלאומי (כולל בזיקה לברית נאט"ו) לא יהיו עוד חד־צדדיות, אלא חלק מעסקאות חבילה המבוססות על עקרון ההדדיות. מסיבה זו, אפשר להעריך שבמישור האירופי מדובר בתשלום מראש - ובמטבע רוסי - כמנוף להשגת תמיכת רוב השותפים ל"הסכם וינה" עם איראן בקו נוקשה בהרבה, וזאת לקראת הישורת האחרונה במו"מ על שיפורו. לפנינו, אפוא, תחילתו של דיל אופייני מבית היוצר של הנשיא ה־45: מחד גיסא, מוכנות ארה"ב ליישר קו עם בעלות בריתה המסורתיות שמעבר לאוקיינוס האטלנטי (ואף להרחיק לכת מעבר להיקף הסנקציות שהטילה בריטניה על רוסיה); ומאידך גיסא, תמורה אירופית עתידית בכל הקשור לגורל הסכם הגרעין עם טהרן.
אולם הקשר זה הוא רק קצה הקרחון. המסר המפויס לאירופה אמור להיות גם כרטיס צהוב עבור הקרמלין. זאת, במיוחד על רקע מאמצי הנשיא (בניגוד לעמדתם של חלק מיועציו) לשמר את הקו המדיני המתון שנקט מלכתחילה כלפי פוטין, ושביטויו האחרון היה התעקשותו לברך את נשיא רוסיה בעקבות "ניצחונו" בבחירות.
לפנינו, אם כן, הצהרה מהדהדת בדבר הכוונה להעלות את מסכת היחסים עם רוסיה המתריסה והסוררת על נתיב קשוח וחסר פשרות. מינוים של ג'ון בולטון לתפקיד היועץ לביטחון לאומי ושל מייק פומפאו לתפקיד מזכיר המדינה, אמורים להעניק אמינות יתר ליוזמה ענישתית זו. שניהם ידועים בעמדתם הנוקשה, הנחרצת והכוחנית בחזית האמריקנית־רוסית, ולכן זהו סימן מעיד, האמור להרתיע את הדוב הרוסי מהמשך תוקפנותו (בין השאר במישור הלוחמה הדיגיטלית, כאשר מועד בחירות הביניים לקונגרס ממשמש ובא).
לצד זאת, יש לצחצוח החרבות הנוכחי משמעות גם בזירה הפנים־אמריקנית. לנוכח העמקת והסתעפות פעילותו של החוקר המיוחד רוברט מולר, מבקש טראמפ להזים - באמצעות צעדיו מול רוסיה - כל טענה אפשרית להיותו מחושק, כביכול, בכבלי מחויבות ותלות בפוטין.
ייתכן שמעבר לשיקול זה קיים גם פן פנימי נוסף להצהרה, גם אם שונה באופיו מן ההקשר המדיני־אסטרטגי. אין להוציא מכלל אפשרות שעיתוי החלטת הסנקציות נועד לדחות לשולי השיח הציבורי את פרשת "סטורמי דניאלס" - אף שהנשיא הנוכחי לעולם לא יצליח להצטייר בתודעה הלאומית כאיש משפחה למופת, כמיטב המורשת של הנשיא ג'ורג' בוש הבן.
אפשר לצפות שלפחות היום, בשבתו בחדר הסגלגל, יפנים את לקח פרשת מוניקה לווינסקי (שהובילה את הנשיא קלינטון אל סף ההדחה) - ויקפיד לנהל דיאלוג כן ואמין בסוגיה עם הציבור האמריקני; בניגוד לקלינטון, שהוליך שולל ונאלץ לעבור טקס השפלה מביך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו