סער גמזו, מבקר מוזיקה ב"ישראל היום"' על האלבום "שביל קליפות הגרעינים" של טיפקס (1992):
"כש'שביל קליפות הגרעינים' יצא, היה אפשר לדבר עליו במונחים כמו 'אקלקטי' או 'מפוזר', לטעון שהוא קופץ בתזזיתיות כמעט היסטרית מנושא לנושא ומסגנון לסגנון. אלבום הבכורה הפנומנלי הזה הוא שיקוף מושלם של סולן הלהקה, קובי אוז. כן, האלבום תזזיתי וקופצני, לא נקשר בהכרח לסגנון אחד, לא כורע תחת נטל המשקל של עצמו (כמו לא מעט להקות רוק מקומיות שפעלו באותו הזמן), אבל בתמורה הוא עמוק ומנומק, מודע מאוד, הן חברתית והן פוליטית, מייצר חיבורים שנראים כאילו בלתי אפשריים, ובעיקר - מכיל שירים מעולים שמנצחים את הזמן. אם הספקתם לשכוח, פשוט חפשו את 'אם ייפול גורלע' או את 'ריקוד הפסדובלה' ונראה אתכם מצליחים להפסיק לזוז".
ברק בן חמו, עיתונאי ומבקר מוזיקה, על האלבום "החיים שלך בלאפה" של טיפקס (1995):
"שנת 1995 מסמלת התחלה של שינוי בנוף המוזיקלי בישראל. מהצד האחד אייל גולן, שבתמיכה כלכלית של חבריו לקבוצת הכדורגל מוציא את אלבום הבכורה 'לחישה בלילה'; מהקצה האחר 'היהודים', שמוציאים אלבום בכורה בשם 'מציאות נפרדת'; וביניהם עמדה טיפקס עם אלבום נדיר בסגנון רוק־פופ־מזרחי־מה־לעזאזל־שמענו־עכשיו, עם כתיבה רומנטית־צינית־מחאתית־קובי־אוז־אתה־גאון. מה הופך את האלבום הזה לקאנוני? שיר פילוסופי ועל־זמני כמו 'החיים שלך בלאפה', להיטים שישראלים זוכרים יותר מ'התקווה' כגון 'מה עשית לי?' ו'יש לי חברה', וכמובן, 'התחנה הישנה', שיר שהצליח להכניס הוויה ישראלית לתוך כמה בתים ופזמון".
גיל רוביו, שדרן ומבקר מוזיקה, על האלבום "הצבעים משתנים" של מאיר בנאי (1990):
"'תן לי את ידך ואראה לך את כל הפלאים, את כל הניסים שכאן'. עם ההזמנה הזו נפתח אלבום האולפן השלישי של מאיר בנאי ז"ל. אחרי ההצלחה הכבירה של האלבום 'גשם', בנאי החליט לצלול למעמקי הנפש הסוערת, הציורית והעדינה שלו, ולקחת את המאזינים למסע. כל עשרת שירי האלבום המופלא הזה מציגים את פסגת היצירה של בנאי, הן כתמלילן ייחודי והן כמלחין רגיש ומורכב. העיבוד המוזיקלי הופקד בידיו של משה לוי, שנתן ממד כמעט קלאסי ליצירה הזו עם שורה של נגני אולפן נפלאים ועם קבוצת נגנים מהתזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של מיכה הרן. האלבום לא הצליח לשחזר את ההצלחה המסחרית של קודמיו, ואחריו חזר בנאי לחיק הקונצנזוס (עם האלבום 'וביניהם'), אך נדמה שזו אחת הפסגות בקריירה של בנאי".
עידו מימון, מפיק מוזיקלי, נגן ויוצר, על האלבום "התכוונות" של יוני רכטר (1979):
"בשנת 1979, שלוש שנים לאחר שהתפזרו לדרכיהם חברי להקת כוורת, שלוש שנים אחרי שהפיק את האלבום 'האהבה פנים רבות לה' לאריק איינשטיין, לאחר שהספיק להשתתף באלבום הבכורה של גידי גוב, להופיע עם יהודית רביץ ולקחת חלק ב'כבש ה־16' - יוני רכטר הוציא את אלבום הבכורה שלו. ב'התכוונות' רכטר בא לתת את עצמו ורק את עצמו. זה לא אלבום שניפק להיטי רדיו גדולים (חוץ מ'שוב היא כאן' האלמותי), אך בכל שיר ושיר אפשר להרגיש את הנשמה של רכטר, את ההתכוונות העמוקה, כשמו של האלבום, ואת הרצון לממש ללא פשרות אמת פנימית, בלי להיכנע לתכתיבים ולמבנים של פופ־רוק סטנדרטי. אלבום של יוצר שהוא אבן דרך במוזיקה הישראלית".
גיא טנא, חוקר ומבקר מוזיקה ישראלית, על האלבום "הבנות נחמה" של להקת הבנות נחמה (2007):
"אפשר לומר על 'הבנות נחמה' שהן למעשה 'צליל מכוון' במהדורה נשית. כמעט 30 שנה אחרי ששם טוב לוי, שלמה יידוב ויצחק קלפטר התאחדו למטרת אלבום משותף - הגיעה ב־2007 מקבילה נשית, אחרת, אך יצירתית ואיכותית לא פחות. נדמה שדנה עדיני היתה הצלע המוכרת ביותר לקהל הרחב מבין שלוש הצלעות של ההרכב, אולם היו אלה דווקא יעל דקלבאום וקרולינה שסחפו מדינה שלמה באלבום אחד, נשי ואמיץ, מוזיקלי וסוחף, שנותר בודד ברפרטואר של ההרכב".
יאיר יונה, מוזיקאי יוצר ומומחה דיגיטל, על האלבום "צלילי הים התיכון" של אריס סאן (1969):
"'צלילי הים התיכון' של אריס סאן הוא האלבום הכי ישראלי שלו. בגיל 29 אריס סאן, שהגיע לישראל כאשף גיטרה יווני בן 17, הוא כבר במעמד של האמן החביב על הצמרת הביטחונית בישראל. באלבום הזה הוא מיתן את היווניות שלו ושילב מרכיבים של פופ ורוק. החשמלית שלו מנגנת בוזוקי, אבל הבס־תופים (ויש גם סקסופון!) מתכתב עם סוף הסיקסטיז. הוא הציב סטנדרט חדש לסאונד, סגנון של הגיטרה החשמלית המזרחית. אריס סאן הופך באלבום הזה ליותר ישראלי מישראלי. המלודיות מיוון, אבל שירי האהבה הדביקים - בעברית. העברית הזו היא עברית גלותית וצחה, אבל עברית. זמן קצר אחרי האלבום הזה עזב אריס סאן לניו יורק, כך שנראה ש'צלילי הים התיכון' הוא אלבום סיום מפואר לתקופת החיים הסוערת שלו בארצנו הקטנה".
רז ישראלי, עורך ומבקר מוזיקה ב"ישראל היום" על האלבום "כלבי רוח" של להקת כלבי רוח (2013):
"לו היה יוצא היום, אלבום הבכורה (והיחיד לעת עתה) של להקת כלבי רוח היה מכונה אלבום של סופרגרופ מוזיקלי. הסולנית וכותבת השירים הראשית היתה הילה רוח, שעשתה לעצמה שם כיורשת של ענבל פרלמוטר; הגיטריסט ניר שלמה הוציא מאז שני אלבומי סולו, שזכו לשבחים מקיר לקיר; הקלידן איתי שטרית השתתף באינספור פרויקטים מעניינים; וגם המתופף והבסיסט, גדי פטר ונעם שחם, עשו לעצמם שם כנגנים מבוקשים. האלבום הזה משקף הלכה למעשה את צירוף כל הכישרונות הללו בפרויקט אחד, שעליו ניצח בגאון המפיק יהוא ירון, בעצמו מוזיקאי מוערך. היו שם הפקה עשירה, נגינה מדויקת ושירים מצוינים, אבל יותר מזה: מדובר באלבום שהחזיר את הברק לרוק הישראלי לאחר שרבים הכריזו על מותו. זהו אלבום שמצד אחד פורט על מיתרי הרגש מתחילתו ועד סופו, ומצד שני מחזיר את הגיטרות למרכז. 13 שירים שכל אחד מהם, ללא יוצא מן הכלל, מרטיטים את הגוף ואת הלב".
ניצן פינקו, שדרנית, כותבת ומוזיקאית, על האלבום "חתוך תוכן" של להקת טאטו (1988):
"'אזעקה אלקטרונית באוזן שעירה', צועקת אלונה דניאל בפתיחת אלבום הבכורה של טאטו, על רקע מקצבי סינתיסייזר שבורים ולא קוהרנטיים. 'חתוך תוכן' נפתח בנונסנס, מעין תיאטרון אבסורד אבסטרקטי שנדחס לתוך שיר פופ. למרות הפתיחה המאתגרת, הוא ממשיך בצורה בהירה וישירה ומתאר נושאים לא פשוטים. דניאל מציגה את פערי הדורות והקושי בהורות של העולים החדשים ב'מחבואים'; יוצאת נגד הדת המאורגנת ב'מריה'; מתמודדת עם מיניות אורבנית ב'ערפד' בשנינות נהדרת ובהרפתקנות ווקאלית מעוררת השתאות. את המילים והלחנים באלבום כתבו ערן צור ויובל מסנר, והכישרונות שלהם משלימים זה את זה וממשיכים להרשים גם 30 שנה אחרי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו