באווירה חגיגית ציינה שלשום (ו') התכנית עם הכי הרבה באזז בטלוויזיה את סיום עונתה הראשונה ויציאה לפגרה של חודש. היו שם שר חינוך, עוגה, קריוקי וקליפים שנועדו להזכיר את שלל הפרובוקציות שאופירה וברקו ניסו להבעיר בחמשת החודשים על המסך.
אינספור מילים כבר נשפכו על "אופירה וברקוביץ'", שרובן ביקורות ותדהמה מאיל ברקוביץ' - האיש שנולד בלי טקט, ועוד ככדורגלן נודע בפה הגדול שלו. לא משנה מה דעתכם על אופיו ועל דעותיו, מבחינה טלוויזיונית הוא ליהוק מושלם לתפקיד קו-מגיש/סייד-קיק, שישאל מה שאף אחד אחר לא מעז, יספר בדיחות ויזרום עם כל שטות.
לפיכך מתבקש שברקו יגנוב את ההצגה, אם כי במקביל הוא מצליח להסיט את תשומת הלב מהבעייתיות של בעלת הבית, אופירה אסייג, היושבת לצדו ומובילה את השידור ביד רמה, כשהיא מתיימרת לספק את הצד האינטליגנטי, השקול והאימהי.
בדרך היא לא תמיד מקפידה לשמור על עקרונות בסיסיים של אתיקה עיתונאית ומשתמשת במעמדה כדי לנהל גם ראיונות נגועים באינטרסים שלא תמיד גלויים. חלק לא קטן מהמרואיינים הם חברים שלה, לדבריה, והמטרה המוצהרת היא "להרים להם". היא מכריזה גילוי נאות ומקפידה לטפל בהם בכפפות של משי - לא מוותרת על "כל השאלות הקשות", אבל לרוב מוותרת על קבלת תשובות. אלה שלא משתייכים למחנה אופירה או מסרבים לשתף פעולה יחטפו ממנה ביג-טיים.
החלוקה בין הצמד באה לידי ביטוי, כפי שהם מעידים, גם בהכנות לשידור. ברקו מקבל את הליין-אפ חצי שעה לפני תחילת ההקלטה ואף פעם לא קורא את התחקירים, ובמקרים רבים בכלל לא מכיר את האורחים באולפן. לעומתו, אופירה עושה שיעורי בית, מנסחת שאלות ומגיעה סופר-מוכנה ("רק נזכיר שאתה 776 בפסיכומטרי, ציון ענק, אדוני השר, איך מגיעים למספר כזה?", חקרה שלשום את בנט); מצד שני, לא פעם לאורך 20 התכניות של העונה ניכר שהיא לא שוחה מספיק בחומר, ואז למרואיינים קל לצלוח את השאלות שלה בעזרת תשובות מורכבות.
אסייג עלתה על המינון הנכון, לדעתה, בין רצינות חדשותית לטראש צהבהב עם קריצה, אבל היא לא המציאה כלום. היא הביאה את נפתלי בנט, אביבית בר-זוהר, יאיר לפיד, סתיו סטרשקו ואייל גולן, שזה בדיוק מה שדן שילון עשה בניינטיז.
זה עלול להגמר רע. איל ברקוביץ' ואופירה אסייג // צילום: קוקו
תאהבו או תשנאו את הסגנון והתוצאה, אין ברירה אלא להסכים כי העונה הראשונה היתה הצלחה מסחררת, והרייטינג המנופח הוכיח שזה עובד. תכלס, גם אני עשיתי "הקלט סדרה" ולא פספסתי דקה; אולם כאן חשוב לזכור שאופירה אסייג יש רק אחת, לטוב ולרע. וזה עלול להיגמר רע אם יתחילו להעתיק אותה.
אסייג עשתה בדיוק אותו הדבר לתקשורת הספורט לפני כעשור - הפרובוקציות, הצהבהבות והאינטריגות שסיפקה כעיתונאית הפכו מודל לחיקוי, וכך היא דרדרה אחריה את כל היתר. לראיה, אפשר לראות איך ככל שערוץ הספורט ניסה ללכת בדרכה, כך הוא איבד כל טיפת אלגנטיות והשתלטה עליו רדידות צעקנית צורמת.
אם אופירה אסייג תצליח לשחזר את ההישג הזה גם בעולם תכניות האקטואליה הרכה, להשפיע כך על צורת ההגשה, ולאט-לאט לסחוף אחריה את שאר תכניות האולפן והחדשות, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו שוחים בביצת חדשה עם כללים אחרים לגמרי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו