"פסיפיק רים: המרד", ההמשכון המבדר להפליא לסרטו של זוכה האוסקר הטרי גיירמו דל טורו מ־2013, הוא כל מה שסרטי הרובוטריקים היו אמורים להיות. זהו שובר קופות מטופש ונטול יומרות, שמספק את הסחורה לצופיו ללא רגשי אשם וללא התנצלויות. הדמויות מדברות בקלישאות כייפיות ( "תחזיקו חזק!", "זה הולך להיות יום ארוך!"); קטעי האקשן, שבהם רובוטים ענקיים נלחמים במפלצות ענקיות ולהיפך, מסחררים וקוהרנטיים (ובניגוד לסרטי הרובוטריקים, אשכרה אפשר להבין מי נלחם נגד מי); והאפקט הכללי דומה למכת סוכר מזוקקת. מהסוג שילדים מקבלים כשהם צופים בסדרה מצוירת.
העלילה הלא מאוד מקורית, שמתרחשת עשר שנים לאחר אירועי הסרט הקודם (ושגונבת אלמנטים מ"הכוח מתעורר", ומהסרט הראשון בסדרת "סטאר טרק" המחודשת), מתחקה אחר ג'ייק (ג'ון בוייגה, "אחרוני הג'די"), בנו השחצן של אחד מגיבורי הסרט הקודם (שהקריב את עצמו כדי להציל את העולם מפני מפלצות הקייג'ו), ואדארה (קיילי ספאני), יתומה שבונה רובוטים ענקיים (המכונים "ייגרים").
לאחר הסתבכות עם רשויות החוק, השניים מגויסים ליחידה הצבאית שנועדה לספק לאנושות הגנה מפני המפלצות. ג'ייק מצטרף בחוסר חשק לצוות ההדרכה, שם הוא פוגש את יריבו מהעבר, נייט (סקוט איסטווד, הבן של קלינט), ואילו אמארה חוברת לקדטים הצעירים שעוברים אימונים מפרכים כדי להפוך למפעילי ייגר.
מפה לשם, בערך בנקודת האמצע, מפלצות הקייג'ו מבצעות את המהלך ההתקפי שלהן, והגיבורים שלנו נקראים לדגל. וכך, כל החצי השני של הסרט הוא בעצם קרב אחד גדול ומטורף, שנמשך, ונמשך, ונמשך.
בעשור האחרון, יותר ויותר סרטים הוליוודיים מנסים לקרוץ לקהל הסיני והיפני, ובדרך כלל הניסיונות האלה שקופים ודי פאתטיים. ב"פסיפיק רים: המרד", לעומת זאת, הקריצות נעשות בצורה אורגנית יותר ובאות לידי ביטוי גם בגישה המבורדקת והטראשית שבה נוקט הבמאי הטירון סטיבן ס. דינייט. במלים אחרות, זהו לא בלוקבאסטר הוליוודי טיפוסי, אבל אם אתם בעניין של סופר־מפלצות וגורדי שחקים מרוסקים - הגעתם למקום הנכון.
"פסיפיק רים: המרד", ארה"ב/סין 2018
ציון: 7
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו