הנוסע בקרון רכבת לאורכה ולעומקה של הארץ, רואה עתה את אדמת הירק הכהה ואת סבך הצמחייה הנמוכה, הישראלית, על כתמי הצהוב והכתום שלה, וליבו מתרחב. אף על פי שהמים סמויים מן העין וחרף התחושה המבהירה כי המראה עתיד להתפוגג במהירות, לא ניתן להתיק את המבט מהנוף שמוסרט ביעף מהחלון. "רק לחיות זה לא מספיק. אדם חייב לעצמו זריחה, חירות ופרח קטן", כתב פעם הנס כריסטיאן אנדרסן. מראה הצמח המלבב אינו בונוס אסתטי, אלא ממש הכרח קיומי.
לא בכדי הספרות נטלה לעצמה תפקיד מרכזי של תיווך ושל פיוס בין האדם לבין הטבע הצומח. המילה הכתובה משמשת כלי לתיאור האהבה וההיסחפות אחר מראה טבעי בראשיתי, אך גם מגשרת על הניכור שאנחנו חשים בסביבה הפראית, הלא מבויתת. כשמראה הטבע המתפרץ, המוזר והמפעים לאין שיעור, מקבל צורה ופנים בעזרת מילה - הוא זר ומנוכר פחות. במובן מסוים הספרות משמשת מגן רוחני לאדם מפני האימה הטמונה בטבע.
יותר מכל, דומה שכתיבת הטבע הטובה ביותר היא זו המשייטת במרחב הפתוח, אך למעשה מסבירה את צפונות ליבו של אדם. לא כמטאפורה להלך רוח, אלא ממש כאיחוד של נפש עם צורות ואפשרויות החיים והקיום שסביבה. כאלו לעיתים הם, למשל, תיאורי הנוף והחי של הסופר האניגמטי ג'. א. בייקר, שספרו "הבז" גרר מסתורין ועורר השתאות עם תרגומו לעברית על ידי עודד וולקשטיין, ועתה הוא מובא אלינו בשנית, עם ספרו "גבעת הקיץ" (הוצאת כרמל, אף הוא בתרגומו של וולקשטיין), שראה אור במקור בשנת 1967.
בייקר כותב בספר זה על נופים ומחוזות גיאוגרפיים עלומים במזרח אנגליה, מכורתו, לפי חודשי השנה. הטבע והזיכרון משמשים בכתיבתו בערבוביה של מומחה וסופר. מבלי משים ניתן להתייחס אליו כאל זואולוג או בוטנאי המתנסח לעילא, אך רישומיו האובססיביים מקרבים אותו דווקא לתחום האמנות הפלסטית. כך, בתארו את הרהורי הסתיו של ספטמבר: "לערפל העב ריח עבש וחלוד כשל מתכת ישנה. עצים ממששים רשתות של ערפל בענפים נמוגים. אדים שהתעבו נושרים מעליהם כגשם. הציפורים נוהגות מתינות. מעופן נמוך וזהיר. תנועת רכבים רחוקה מרעידה מעומק. בגדיי סומרים באניצים כסופי־ערפל, כאילו צימחתי זקן עטוי כפור".
המתכת הישנה מדיפה לבייקר ריח מוכר ועלום, הציפורים המתונות הן תפאורה של דכדוך סתווי, אולי זיכרון נוגה מילדותו. תנועת הרכבים הרחוקה היא הדהוד תודעתי שקשה לדלותו. הסביבה כולה מתלכדת לדמותו של המספר והמתאר, אך היא אינה מבארת את עצמה. הטבע הוא מצב נתון ועקשן, זה האדם שמתגמש ומשתנה. המספר של בייקר רושם באריכות את אינסוף הצומח והחי שמול עיניו. למעשה, הוא מביט במראה, ובוחן את בבואתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו